בהר סיני, ענין שמיטה נאמר בדרך כלל בפרשת משפטים, והשביעית תשמטנה וכו', ועוד בחריש ובקציר תשבות, וכאן חזר לומר פרטים בשמיטה ויובל, ולכן הודיע שנאמרו גם פרטים אלה בהר סיני, ללמדנו שכל המצות שנאמרו בסיני על דרך כלל, שנכתבו כלליהן בתורה, גם הפרטים שלהן נאמרו בסיני, אלא שנמסרו למשה פה אל פה, וכן המצות שנאמרו מאהל מועד ובערבות מואב על דרך כלל, ונכתבו כללותיהן בתורה, גם הם נאמרו פרטיהם בנבואה למשה, וזוהי תורה שבעל פה:

כיתבאו, אחר שהזהיר על קדושות הגוף והמחשבות, התחיל לדבר עתה בקדושת הארץ:

ושבתה, תפסוק הארץ מהצמיח זרועיה, כי לא תזרע ולא תעבד:

שבת לה', לשם ה', שלא תכיון שתשבות הארץ אחת לשבע שנים, כדי שתוסיף תת כחה, כמנהג עובדי אדמה, אלא לכבוד ה' שצוה על שביתת השנה השביעית, ולו הארץ ומלואה:

שש שנים, יפרש מה היא שביתת הארץ, ואמר שדך לא תזרע וכו', לא שתשבות מכל מלאכה שעושין בקרקע, כגון לחפור בורות או לעדור בהרים, אלא תשבות מחרישה וזריעה ודומיהן:

תזמר כרמך, תקצץ זמורותיו:

ואספת את תבואתה, זהו הקציר לשדה, והבציר לכרם, שאוסף תבואת הארץ שצמחה בשנה ההיא אל הגרן ואל היקב, וזה אסור בשביעית:

שבת שבתון, דומה לשבת בראשית שאסור בו אפילו מלאכת אוכל נפש, כן בשביעית אסור לעבוד האדמה אפילו מעט מה שצריך לכלכלת ביתו שהוא אוכל נפש אסור, ולפיכך אמר בה שבת שבתון מה שלא נאמר בכל המועדות לבד בשבת:

את ספיח קצירך לא תקצור, אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, והוא קרוי ספיח, לא תקצור לאסוף אותם לבדך, אלא הפקר יהיה לכל, ואז גם אתה כאחד מהם:

ענבי נזירך, הכרם שלא נזמר יקרא כרם נזיר, שדומים זמורותיו לשערות הנזיר שלא נתגלחו, והגפנים גם הם יקראו נזירים לדמיון הזה, ואף אותם לא תבצור כבעל הכרם, אלא יהיו הפקר:

שנת שבתון, לפי שלמעלה אסר החרישה והזריעה ואמר שבת שבתון וכו', הוסיף כאן שבתון לענין קצירת ספיח ובצירת ענבים, שגם בהם לא תנהוג כמנהג שאר שנים:

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, שנה זו שהיא שבת הארץ תהיה לכם לאכלה להנות ממנה בשמחה העשירים והעניים, ולא ידאגו על העתיד, כי לשון אכילה על השולט בשלו ונהנה ממנו, אינו אוכל לחמו בדאגה ולא ירא שמחסר הונו, כדרך שפירשנו על בעצבון תאכלנה (בראשית ג' י"ז), אף כאן שתשמחו לאכול תבואותיכם בהשקט בלי עמל כבני חורין ושרים:

לעבדך ולאמתך, הכנענים שהם קנין כספך, ואל ירע לבבך בהם, לכלכלם מן הגורן, לפי שאינן עובדים אדמתך בשנה זו, אלא גם להם יהיה שבת הארץ לאכלה:

ולשכירך ולתושבך, שהן גוים שכורין למלאכת ישראל, או גר תושב בשעריך, גם הם ישמחו בשבת הארץ ותהיה להם לאכלה, שלוקחין מן ההפקר ואוכלין:

ולבהמתך, בהמות בייתיות שפרנסתן מוטלת עליך:

ולחיה, הם חיות הארץ שאינן מקנה האדם, ואין פרנסתן עליו, ימצאו גם הם תאותן בשנה זו מן ההפקר:

תהיה כל תבואתה, כינוי תבואתה על הארץ שבראשה ענין, ללמדנו שכלן מותרין בפירות שתביא הארץ בשנת השבת:

וספרת לך, בבית דין:

שבע שבתת שנים, שבע שנים של שבת שבתון, לא שבעה שנים של שבתון רצופים אלא שבע שנים שבע פעמים, כלומר ז' פעמים תמנה שבע שנים:

והיו לך, יעלו לך חשבון שנות השמיטות למספר מ"ט:

והעברת, לשון הכרזה, כמו ויעבירו קול במחנה:

וקדשתם את שנת, שנה שהיא לתשעה וארבעים שנים שנת החמשים, וחז"ל אמרו, לפי שנאמר בעשור לחדש יכול אין השנה מתקדשת אלא בעשור לחדש, כשהוא אומר וקדשתם את שנת וכו' מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה, וא"כ כל איסורי עבודת האדמה הם מר"ה ואילך, אבל שילוח עבדים אינו אלא עד אחר שהעבירו שופר תרועה בארץ:

וקראתם דרור, מלת דרור על מי שהוא חפשי, ויוכל לשבת בכל מקום שירצה, ולכן הצפור שאינו ביד אדם נקרא דרור, כמו ודרור קן לה (תהלים פ"ד ד'), וקריאת דרור הוא שיצאו העבדים חפשים:

לכל ישביה, שיצוו לכל יושבי הארץ שישלחו העבדים חפשים:

יובל היא, לשון גדולה וחירות כמו שפירשנו (שמות י"ט י"ג) שיש שתי מיני תרועות, וההבדל בקול נגון התרועה, והשומעים יודעים איזוהי להכניע ואיזוהי של גדולה, וכן תמצא בהקפת עיר ירחו, לפי שבשר להם הנצחון והממשלה, צוה שיקחו שופרות היובלים, כלומר שיריעו עליו תרועת היובל, לסימן מלכות השם ושתפול העיר לפני עמו:

ושבתם איש אל אחזתו, שהשדות חוזרות לבעליהן:

ואיש אל משפחתו תשבו, בין נמכר שש, בין נרצע יוצא חפשי ביובל, לשוב אל בית אבותיו:

יובל הוא, אחר שרמז על צאת השדות, ועל צאת העבדים לחירות, אמר שכמו כן היא שנת יובל שמחה וחירות לעשירים ולבעלי הנחלות ולעבדיהן הכנענים, שלא יעבדו שנה זו עבודת האדמה, אין זרע ואין קציר, אבל יתענגו לאכול מאוצרותיהן ומן ההפקר:

נזירה, עצי הגפן שלא זמר אותם:

מן השדה תאכלו, מה שהביאה השדה מאליה שהן ספיחים ונזירים, לא ממה שזרעת וזמרת:

בשנת, כבר אמר למעלה ושבתם איש אל אחוזתו, אולי הייתי אומר שנותן רשות לשוב ולהחזיק באחוזתו, ואם אינו רוצה הרשות בידו, וימתין עד אחר היובל, לפי שבשנה זו אינו נהנה מאחוזתו, כי אין זרע ואין קציר וכל היוצא מאליו הפקר לכל, לכן חזר וצוה בשנת היובל הזאת תשובו וכו', כלומר גוזר אני שישוב כל איש בשנה זו לאחוזתו:

וכי תמכרו, לכי שאמר תשובו איש אל אחוזתו, שמא תאמר א"כ הקונה מפסיד מעותיו שנתן בעד השדה, לכן בא ללמדנו שאין מכירת הקרקעות בא"י לחלוטין, אלא כל מוכר ימכור על מנת שתשוב השדה ביובל, ואינו מוכר אלא שני תבואות, ועל פי חשבון זה ימכור המוכר ויקנה הקונה, ולא יונו איש את אחיו, כמו שמפרש בסמוך במספר שנים וכו':

תמכרו, בלשון רבים, ועמיתך לשון יחיד, וחזר אצל קנין לומר בלשון יחיד והטעם כי במכר אפשר ששניהם מוכרים, כגון זה מכר לחברו בית בכך וכך, וחברו מכר לו תמורתו שדה בכך וכך, והוא כמו חליפין, אלא שזה קצב דמים לביתו וזה לשדהו, ועל שניהם אמר וכי תמכרו, והזהיר שאל יונו איש את אחיו, אבל בקנין כסף אי אפשר שיהיה שניהם קונים, אלא אחד מוכר ואחד קונה, ועל כן אמר או קנה מיד עמיתך:

במספר, כפי מספר השנים יהיה מקנתך, אם מועטות או מרובות, וכנגדן תתן כסף מקנת השדה, והכתוב מדבר נגד הקונה ולא נגד המוכר, לפי שאין אדם מוכר אחוזתו אלא מתוך הדחק, ומתוך שמצטרך למעות, מדרך הלוקח להונות את המוכר כי מה יעשה:

שני תבואת ימכר לך, על המוכר צוה שלא יונהו למכור לו גוף השדה לחלוטין:

לפי, שמין כמה מוציאה בשנה אחת, ואח"כ מחשבין השנים עד היובל:

כי מספר תבואת, שעד היובל הוא מוכר לך, לא גוף הקרקע:

ולא תונו, אל תונו הראשון מדבר בהונאה גלויה לכל, שהונהו במדת הקרקע, או במספר השנים, או שמכרה לו לחלוטין, ועכשיו מזהיר על ההונאה במקח שאינה גלויה, והמונה יוכל להתנצל שגם הוא בכך, או שבעיניו שוה כן, ולפי שהוא דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך:

חקתי, הקבועים, ז' לשמטה וחמשים ליובל:

משפטי, הדינין וההלכות הנוסדים על יסודות החקים הללו:

וישבתם, כי ביטול שמיטות ויובלות גורם שיגלו מן הארץ, כמ"ש להלן (כ"ו ל"ד):

פריה, פרי העץ ותבואת השדה:

ואכלתם לשבע, מלת שובע פירשנו (שמות ט"ז ח') שהיא על ההסתפקות, וענינו שתהיה נפשם שמחה ולא תתאוה לדברים אחרים, וזהו ברכה גדולה, וההפך אתה תאכל ולא תשבע (מיכה ו' י"ד), כי זה דרך הרשעים שנדמה להם תמיד שחסר מהם דבר:

וכי תאמרו מה נאכל, שב על מה שאמר למעלה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה שהיא על ההנאה בשמחה, ועתה יפרש הדבר, אם תאמרו איך נאכל לחמנו בשמחה ובלי דאגה, הן לא נזרע בשנה זו, וגם אסור לנו לאסוף אל ביתינו פירות האילן הגדלים בשדותינו בשנה זו, כי הם הפקר לכל, ואם כלינו לאכול מה שבאוצרותינו מתבואות השנה הששית, יהיה לנו חרפת רעב ומחסור בשמינית:

וצויתי את ברכתי, תוספת טובה:

ועשת, הברכה שאצוה תעשה את התבואה לשלש השנים, כי זאת הברכה היא תוספת כח שיתן ה' בארץ על צד הפלא:

לשלש השנים, הכתוב מדבר על כל שמטה ושמטה, וגם על השמטה התשיעית שאחריה שנת היובל, כי לפי שבשמטה אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, אמר עכשיו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, וכל שכן שידאגו בשנה השביעית שאחריה יובל, ועל שתיהן אמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, שלא תדאגו משנת השמטה, ולא משמטה ויובל שלאחריה, כי אצוה את ברכתי לשלש השנים, והן שנים שלמות, כי תבואת השנה הששית תבוא אל הבית בעת האסיף, והוא חג הסכות של שביעית, ויאכלו ממנו כל השנה השביעית, ושנת היובל שהיא השמינית, ושנה שאחרי היובל שהיא התשיעית שבה יזרעו ויקצרו, ואת האסיף שלה בחג הסכות של עשירית, ועד אותו זמן יאכלו מתבואת הששית, וזהו לשלש השנים, וחזר ופירש שתיהן, על שנת השמטה אמר וזרעתם את השנה השמינית כלומר אם תזרעו בשנה השמינית, שהיא השנה שאחרי השמטה הפשוטה, אז תאכלו מן התבואה כל השנה ההיא ישן מתבואת הששית, וזה שימוש וי"ו של וזרעתם, ולענין שמטה ויובל אמר עד השנה התשיעית, כלומר ואם לא תזרעו גם בשנה השמינית, שהוא בהיות יובל אחר השמטה, אז תאכלו מתבואת ששית עד השנה התשיעית, עד ועד בכלל, כל השנה התשיעית, וזהו שפי' עד בא תבואתה תאכלו ישן, ומלת תבואתה שב על השנה התשיעית, כלומר עד בוא אסיף של שנה תשיעית, שהיא בחג הסכות של עשירית תאכלו ישן מתבואת ששית, נוסף על ישן ראשון, שהוא ישן נושן, וכמ"ש להלן (כ"ז י'):

והארץ לא תמכר, ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה:

לצמתת, לחלוטין, כמו יצמיתם ה' אלהינו (תהלים צ"ד כ"ג), שלא יחיו עוד, וכן מוכר לצמיתות לא תשוב אליו עוד:

כי לי הארץ, אני אדון הארץ, ובידי לצוות מה שאני חפץ בו:

כי גרים ותושבים אתם עמדי, זהו ענין אחר, שמא תאמרו הרי נתת לנו הארץ לאחוזת עולם, ואנחנו אזרח הארץ, על כן אמר אע"פי שכנגד שאר העמים אזרח הארץ אתם עמדי אתם גרים ותושבים כי לי הארץ, ואתם דומים לגרים שבאו מארץ רחוקה, ואדוני הארץ הרשה אותם להיות תושבים בארצו, וכן הוא באמת כי האדם דומה בארץ לגר, כי כשמתו ממעל, וירד ממקומו למטה לשבת בארץ, כמו שכתבתי על פסוק ימי שני מגורי (בראשית מ"ז ט'):

ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו, לשון גאולה כמו גאל ה' עבדו יעקב, שהוציא עבדו מיד המחזיקים בו, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, וכן גאולה תתנו לארץ מיד הקונים המחזיקים בה שלא נתתיה להם לאחוזה, והטעם שנכתב מקרא זה אחרי שאסר למעלה מכירת הארץ לצמיתות, הוא ליתן לא תעשה על הדבר, שאסור למכור לצמיתות ואסור לסופר' לכתוב, ולעדים להעיד, ולבית דין לקיים שטר מכירה על גוף הקרקע, ועוד מזהיר שאם מכר אחד מישראל אחוזתו לצמיתות, והמוכר והקונה רוצים בדבר, ונודע לב"ד, אז גאולה תתנו, אתם ב"ד חייבים לתת גאולה לארץ, להוציאה מיד המחזיק בה, ולהחזירה ליד המוכר, וכופין אותו לשוב לאחוזתו:

כי ימוך, שרשו מכך, כמו וימכו בעונם (תהלים ק"ו מ"ג), וענינו שישפל וירד ממצבו, ואבד ממנו מקצת עשרו, אפילו נשאר לו קצתו וחז"ל השתמשו בשורש זה ואמרו גבוה ונמוך, ואין כן הדל, כי הוא חסר כל:

ובא גאלו, הפרשה מדברת במוכר שני תבואות עד היובל, שמותר לקרוב או הוא עצמו לגאל שדהו מיד הקונה, ואינו יכול לעכב ולומר מספר שנים מכרת לי אלא גואלה מידו מיד, ולפי שקרובי האדם מצטערים בצרתו, וחפצים להצילו ממנה, נקראים גואליו:

וגאל את ממכר אחיו, לא אמר את אחוזת אחיו, כי לא מכר את האחוזה עצמה, אלא התבואות, וזהו שאמר את ממכר אחיו, הדבר שמכר לאחיו:

ואיש כי לא יהיה לו גואל, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו:

והשיגה ידו, כסף:

ומצא, שעכשיו בא לידו:

וחשב את שני ממכרו, כמה שנים היו עד היובל כך וכך, כמה מכרתיה לך כך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קנית מספר התבואות, כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלש או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העודף בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנה ללוקח:

לאיש אשר מכר לו, דהיינו לקונה:

ושב לאחזתו, חייב לשוב לאחוזתו, שאע"פי שהוא עצמו מצא כדי גאולתו וגאל שדהו, אין לו רשות לגאל מיד לוקח זה ולמוכרה לאחר, אלא ושב לאחוזתו:

די השיב לו, מה שצריך להשיב לו:

ממכרו, תבואת השדה שמכר לו:

ביד, ברשות:

ויצא, הממכר מיד הקונה בבוא היובל:

ושב, המוכר לאחוזתו:

בית מושב, סמוך, כלומר בית דירה:

עיר חומה, של עיר חומה:

היתה גאלתו, לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרש בבתים שהוא חליף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה:

שנת ממכרו, שנה שלימה מיום שמכרה, שאם מכרה בסיון, נגאלת עד סיון הבא, לא שנת עולם שתחלתה תשרי, והייתי אומר כשמוכרה בסיון לא תגאל אלא עד תשרי:

ימים תהיה גאלתו, כגון מכ"ז בסיון זה עד כ"ז של סיון הבא, אע"פי שאינה שנה של שס"ה ימים שהיא שנה ממש, שתבא השמש לנקודתה, אלא שנה של קביעות המחזור, וכמו שכתבתי (שמות י"ג י'):

ואם לא יגאל, לא פירשה תורה על ידי מי, ומדרך הסברא סמכה על המפורש בשדה, שהגאולה ע"י קרובים, או ע"י עצמו:

לו, שב על ממכרו:

שנה תמימה, הוסיף תמימה בעבור שנה מעוברת, שהייתי אומר ימים תהיה גאולתו מרבה ימי שנה, אע"פי שאינן שס"ה ימים שתקרא שנת ממכרו, אבל שנה מעוברת שימיה עודפים על שס"ה ימים, כיון שתמו ימי שנה גמורה של שס"ה ימים לא תגאל עוד, לכך נאמר תמימה שלא תחסר יום אחד משנת המכירה מחדש לחדש, ואם השנה מעוברת נתעברה למוכר:

וקם הבית, אין לי אלא בית, מניין לרבות שאר הבנינים כגון בורות שיחין ומערות ומרחצאות וכדומה, ת"ל אשר בעיר, כלומר כל מה שמוכר בעיר חומה זה דינו, ונאמר בית מושב, שאפילו בית החשוב והאהוב לאדם, אינו נגאל אלא תוך שנתו ואינו יוצא ביובל, וכל שכן האחרים שהן למטה ממנו:

לקנה אתו לדרתיו, לפי שנאמרו שתי גאולות בפרשה, האחת גאולה בתוך שני ממכר, והשניה גאולה ביובל, ועל כל אחת אפשר לומר לצמיתות, לכן פירש שהיא צמיתות גמורה, ששתי הגאולות אינן נוהגין בו, על גאולת שנים אמר לקונה אותו לדורותיו, שאם קנהו על מ"ח שנה לא יגאל לא מידו ולא מיד בנו, ועל גאולת היובל אמר לא יצא ביובל:

ובתי החצרים, הפרזות הבנויות על פני השדה למושב האיכרים ועובדי האדמה, נקראית חצרות, לפי שאין שם אלא בתים וחצרות לא שווקים ורחובות ושערים, כמו בערי הבצורות חומה ובריח ואמר הכתוב שהבתים האלה דינם כדין שדה אחוזה וזהו על שדה הארץ יחשב:

גאלה תהיה לו, כשדה הארץ שנגאל מיד הלוקח בשני ממכרו עד היובל, כן תהיה גאולת בתי חצרים, לא כבית עיר חומה שאינו נגאל רק עד תום שנת ממכרו, ואחר כן נחלט ללוקח:

וביבל יצא, כשדה אחוזה אם לא נגאל יוצא ביובל חנם, כן בתי החצרים, לא כבית עיר חומה שאין לו גאולת יובל:

וערי הלוים, ארבעים ושמונה עיר שנתנו להם על פי ה' הם הנקראים כאן ערי הלוים, והבתים שבהן נקראים כאן בתי ערי אחוזתם:

גאלת עולם תהיה ללוים, לא כבתי ערי חומה שאינן נגאלין רק עד תום שנת ממכרם, ואלה נגאלים לעולם עד היובל, וכן לא כשדה אחוזה שאינה נגאלת בשתי שנים הראשונים, ואלה נגאלים מיד:

ואשר יגאל מן הלוים, ואף גם זאת כל הרוצה ליגאל מן הלוים יבא ויגאל, לא כשדה אחוזה שאינה נגאלת אלא בגואל הקרוב אליו או השיגה ידו וגאלה, ואלה נגאלין מכל משפחות הלוי, וגם בגואל לוי נוהג דין זה, ולא תאמר לא נאמרו דברים אלו, אלא בבן לוי שמכר ביתו לישראל שלא יופקע מיד הלוים, אבל אם אחד מן הלוים יגאל הבית מיד הישראל לא תצא מידו, לפי שנשאר ביד לוי, אלא גם אם יגאל אחד מן הלוים, ולא יגאלנה הלוי המוכר מידו, ויצא ממכר בית הלוי מיד הקונה, ביובל, וכן עיר אחוזתו:

כי בתי, לא היו להם נחלות שדות וכרמים, אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאולה כשדות, כדי שלא יופקעו נחלתם מהם:

ושדה מגרש עריהם, כמפורש בפרשת אלה מסעי:

לא ימכר, מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי שדהו ולא גאלה, ומכרה גזבר, אינה יוצאה לכהנים ביובל כמו שנאמר בישראל ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל בן לוי גואל לעולם:

אחזת עולם, שלא תצא מידם לעולם אפילו אם הקדישה, לא כאחוזת ישראל שאינה לעולם, שהרי אם הקדישה ומכרה גזבר יוצאת מתחת ידי המקדיש:

ומטה ידו, המשיל העושר והנכסים אל היד בעלת העצמה והכח, ואבדן הנכסים להתמוטטות היד, ועליו הנמשל והחזקת בו, כאדם שרגליו מטים וקרוב לנפול, וחברו מחזיק בו ומונעו מלנפול, כן הלואת כסף למטה יד וכמחזיק בו, שאם תניחהו לנפול יקשה עליך אחרי כן להקימו:

עמך, אצלך וקרוב לך, שאתה יודע מהו לו:

והחזקת בו, באחיך:

וחי עמך, אם אין לו להחיות עצמו, חזקהו להחיותו, והיא מצות עשה על פיקוח נפש:

אל תקח מאתו נשך ותרבית, נשך נקרא כשמשלם מאה וחמשה בעבור מאה, שנושך מכספו ומפסיד, ותרבית אפשר בלי נשיכה, כגון שהלוהו מאה כורים חטים על מנת שישלם לו מאה וחמשה, והוזלו החטים וקנה מאה וחמשה בכחות ממה שהיו שוין מאה בשעת הלואה, וזהו תרבית בלי נשך, ולכן אצל כסף נאמר נשך, ואצל אוכל תרבית שגם זה אסור, ולפעמים יש נשך גם באוכל, וזהו נשך כסף נשך אוכל, וכל שכן הוא מתרבית, ולפי פשוטו מקרא זה מזהיר על הלקיחה, שאפילו לא התנה על נשך ותרבית, והלוה רוצה ליתן לו מרצונו נשך או תרבית, הזהיר שאל יקחנו ממנו, והכתוב הסמוך מזהיר על הנתינה, שלא יתנה כך עמו, ואם התנה עובר בלאו, אע"פי שלא פרע לו כלום:

ויראת מאלהיך, לפי שהאדם מורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך:

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי, מצות רבית דעת האדם תתירנו, שמעותיו בטלות והלוה מתעסק ומרויח בהן, ולמה לא יהיה יתרון גם למלוה, אלא שהוא חק מחקי התורה הנעלמים משקול דעת האדם, שנצטוו בהן ישראל שהוציא השם אותם מארץ מצרים באותות ובמופתים, ועל כן צריכין לקבל חקי אלהים, ולכן המודה במצות רבית שהיא ישרה מודה ביציאת מצרים, והכופר במצות רבית כאילו כופר ביציאת מצרים:

לתת לכם וכו' להיות לכם לאלהים, סמך מתנת הארץ עם להיות לכם לאלהים, לפי שאין השראת שכינה אלא בארץ הנבחרת, מקום המקדש והנבואה, ולכן צויתי לכם המצות התלויות בארץ כגון שמטה ויובל, וראוי לכם לקיימם שלא תגלו מן הארץ:

וכי ימוך וכו' ונמכר לך, אמרו חז"ל שלא ימכור עצמו אלא מפני הדחק, לא שימכור עצמו להניח המעות בכיסו או לקחת בו דבר:

לא תעבד בו עבדת עבד, עבודה של גנאי, ולפי שהתירה קוראו אחיך וקוראו עבד, אמרו חז"ל אתה תנהג בו כאח, והוא ינהג בעצמו כעבד:

כשכיר כתושב יהיה עמך, מדרך בני אדם שינהגו עם שכיר ותושב בדרך כבוד, ולא יכבידו עליהם, וכן יהיה העבד עמך:

עד שנת היבל, לבד לענין זה אינו דומה לשכיר ותושב, שאם מכר עצמו לשנים רבות או נרצע, אין לו רשות לצאת מתחת ידך, אלא חייב לעבוד עמך עד שנת היובל, ואז אתה חייב לשלחו חנם:

ויצא מעמך היא ובניו עמו, לא יאמר לו רבו אתה נמכרת לי ואני חייב לשלחך חפשי ביובל, הנח לי בניך שכלכלתים עד היום, ואכלכלם מכאן ואילך שיעבדוני במקומך, שהרי הם לא נמכרו לי, אלא חייב לשלח אותו ואת בניו עמו ביובל:

ואל אחזת אבתיו, לפי פשוטו אם היה לו אחוזה, ומכר אותה בעניו, ואח"כ העני יותר ומכר עצמו, כשיוצא ביובל ישוב אל משפחתו להיות חפשי כמוהם, וגם ישוב אל אחוזתו היוצאת מיד הקונה ביובל, שלא תאמר לפי שזלזל בעצמו ונמכר לעבד אינו ראוי עוד שתהיה לו אחוזה בארץ כשר ואדון, אלא גם לאחיזת אבותיו הנכבדים ישוב:

כי עבדי הם, מאז הם וזרעם עבדים לי, מטעם אשר הוצאתי אותם מא"מ, שעל ידי הטובה הגדולה הזאת שעשיתי עמהם, נעשו לי עבדים, ואיך יעבוד בהם זולתי כדרך שעובדים בעבדים, אלא אם ימכר אחד מהם לאחר לא יהיה בעיניו כעבד להעבידו בבזיון, או להחזיק בו לדורות, כי לא ימכרו ממכרת עבד לדברים כאלה, אלא כשכיר כתושב ינהגו בו, וביובל יצא לחפשי:

לא תרדה בו בפרך, כמו וירדו בדגת הים (בראשית א' כ"ו), שנופל על הנגישה בכח במקל וברצועה:

ויראת מאלהיך, אם הוא עבד נכנע ואינך ירא ממנו, ירא מאלהיך כי יריב את ריבו:

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך, אבל אם תרצה לקנות לך עבדים ואמהות שיהיו שלך לאחוזת עולם, לא כעבד עברי שלא ימכר ממכרת עבד, תקנה אותם מאת הגוים שחוץ מגבוליך:

אשר סביבתיכם, להוציא אותן שבארץ שהן בכלל לא תחיה כל נשמה:

וגם מבני התושבים, גרים שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כמו גר תושב האוכל נבלות:

וממשפחתם אשר עמכם, מאותן בני התושבים שהולידו אותן אבותיהן בארציכם מבנות הכנענים אע"פי שצד האם מכנענים, הואיל ואבותיהם גרים תושבים מארצות אחרות, מותרים אתם לקנות לעבדים:

והיו לכם לאחזה, דינם כאחוזה שהיא שלך, ולא יגאלו ולא יצאו ביובל:

והתנחלתם אתם, החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם, ולא יתכן לפרש הנחילו לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם, אבל והתנחלתם פירושו והתחזקתם:

לרשת אחזה, שיירשום אחריו כאחוזת שדה הבאה מאב לבניו:

לעלם בהם תעבדו, אע"פי שהעבדים הללו יש להם משפחה בארצכם כאמור בפסוק הקודם, ולמעלה אמר ואיש אל משפחתו תשובו, אעפי"כ לא ישובו אליהן, אלא לעולם בהם תעבודו:

ובאחיכם בני ישראל, כבר אמר במקום אחר שעבד עברי יוצא בשש או ביובל, ושאסור לרדות בו בפרך, ולא היה צריך להאמר כאן, אלא בא להזהיר לנשיא בעמו ומלך במשרתיו שלא לרדותם בפרך, אלא יהיו בעיניו כאחים, וינהיגם לאט ולא יכביד עולו עליהם:

גר ותושב עמך, גר מארץ נכריה שנעשה תושב בארצך:

עמך, טפל לך:

ומך אחיך עמו, שישפל בערכו ויטפל לו:

לעקר, שנעקר יחידי ממשפחתו שהיא בארץ נכריה, ובא אל ארצנו וסוחר בה, ואיננו תושב היושב בארצנו, אלא מעובדי עכ"ום, שאין אנו מניחין לו להיות תושב בשערינו, וכל זמן שהוא בארצנו נמנע מעובדה, וזהו משפחת גר, שנעקר ממשפחת גר ונכריה לנו, ונמכר אליו עברי לשרתו:

אחרי נמכר גאלה תהיה לו, מיד, אל תניחוהו שיטמע עד שנת היובל, שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעבדו עד היובל, כי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה ויצא בשנת היובל, והיא מצות עשה לכל ישראל שנגאל אותו כדי שלא יטמע וילמד ממעשיהם, ואח"כ צוה לקרובים שהם קודמים

או דדו, זה אחי אביו:

בן דדו, זה בן אחי אביו:

או משאר בשרו ממשפחתו, מלמד שהקרוב קודם:

או השיגה ידו, יד עצמו:

ונגאל, ביד כל אדם:

עם קנהו, ואינו מחשב עם היורשים, שקונה עצמו במיתת האדון:

עד שנת היבל, ביובל יצא, אבל אינו יוצא בשש:

והיה כסף ממכרו במספר שנים, יחשב כסף ממכרו שנתן לו בתוך מספר שנים שהן משנת המכר עד היובל, ע"ד משל אם היה עשרים שנה משנמכר עד היובל, וקנאו בעשרים מנה, מגיע לכל שנה מנה, ואם שהה אצלו חמש שנים, מנכה לו חמשה מנים, ומחזיר לו ט"ו מנים, ורבו לא יוכל לומר, לא קניתיך לשנים, אלא שתעבוד אצלי עד היובל, ואילו רצית להמכר לי על ה' שנים לא הייתי קונה אותך, שעד הנה נטפלתי עמך ללמדך סדר עבודתך, להנות ממך בשנים הבאות, ואין ה' מנים מגיעים לה' שנים ראשונים, אלא כימי שכיר יהיה עמו, לא כעבד הנמכר לישראל שצריך לעבוד מספר שנים, אלא כימי שכיר לשנה:

אם עוד רבות בשנים, עד היובל:

לפיהן, כפי מספרן המגיע לכל שנה:

ישיב, האיש הגואל אותו ישיב לאדוניו כסף גאולתו:

מכסף מקנתו, מסכום הכסף שנתן לו כאשר קנהו:

וחשב לו, הגואל לשלם לו השנים המעטים הנותרים, ואל יאמר עבדת בו ט"ו שנים עודנו בחור, ועתה הזקין ובמה יחשבו מעט מן השנים הנותרים מה יוכל לעבוד בהן, אלא ישלם לו וישיב את כסף גאולתו:

כשכיר שנה בשנה, כמו שכיר משנה לשנה, שכל שנה סוף עבודתו:

לא ירדנו בפרך, גם טרם יגאל, לא תניח את הגוי שירדנו בפרך:

לעיניך, יכול יכנס בביתו לידע מה הוא עושה לו, ת"ל לעיניך, אין אתה מצוה אלא לעיניך:

ואם לא יגאל באלה, הדרכים האמורים למעלה על ידי קרוביו או על ידי עצמו, ונעזב בעבדותו ואין מושיע, לא לעולם יעבוד כעבד כנעני, אלא על כל פנים יצא בשנת היובל:

כי לי בני ישראל עבדים, לכן צויתי שיגאל מיד העכ"ום על ידי קרוביו או ע"י אחר או ע"י עצמו, כי בני ישראל הם עבדי, ואיך יהיה זה כעבד עולם לגר תושב: