לא תעשו לכם אלילם, מלת אלול נופל על ע"ז ועל כל עניני הבל שאינם כפי דעת האדם, ועל כלם הזהיר כאן:

ופסל, צורה הנפסלת מעץ או מאבן, ואסור לנו לעשות פסילים כאלה אפילו לשמים או לנוי, וכן מצבה שהיא אבן אחת:

ואבן משכית, אפשר שהוא האבן אשר עליו חרטו צורות משונות נקראות גירוגליפיצ"י, זכרתי ענינם אצל חרטומי מצרים, והיו הצורות ההם לכהניהם כמו מכתב, רשמו על ידם הענינים אשר רצו להעלימם מיתר העם, וכדי לכבדם בעיני ההמון אמרו עליהם שהם צורות נשגבות ראוי להשתחוות להן ולעבדם ויתכן שהיו הצורות ההן חרותות וממולאות בחתיכות קטנות מאבן שיש, כדרך שאפרש לקמן (במדבר ל"ג נ"ב), ונשתיירו מן האבנים ההם עד היום הזה, והשם אוסר לנו לקיים הצורות האלה בארצנו אף לנוי או לזכר לבד, והטעם לפי שהמעשים האלה מרגילין מחשבות הבל ומקריביו לע"ז, ולכן נסמך לכאן שלא יקימו הדברים האלה בארץ הקדושה, לפי שהפרשה כלה מדברת בקדושת הארץ:

את שבתתי תשמרו, כבר נאמר למעלה (י"ט ל'), ונסמך כאן אצל קדושת הארץ, כי בהיות השבת אות כי אני ה' מקדשכם, תשמרו גם אתם חקתי שהן בדרך הקדש, וכן מקדשי תיראו, ולא תחללו את הארץ שמקדשי בתוכה:

אם בחקתי תלכו, שתלכו במעגלותיכם כפי החקים שחקקתי לכם, ולא תהיו נלוזים מהם, כמו חקות השמים שכל ככב הולך כפי חקו הקבוע לו:

ונתתי גשמיכם בעתם, סדר הכתוב בברכות וקללות הוא על פי הארבעה ראשי סדרים המפורשים בנבואת יחזקאל (י"ד י"ג) שהן רעב, חיה רעה, חרב, ודבר, והפוכיהן הן הברכות שובע, בטחון, שלום, וחיים, ואלו כוללים כל מיני ברכות וקללות שהן תחת השמש, שעל ידיהן משלם הקב"ה שכר טוב לבני אדם הצדיקים בכל הארץ, ונפרע על ידיהן מעוזביו, וכל הטובות והרעות האלה באין על כל האומות בדרך טבע, אבל כשהן חלים על ישראל באים בהפלגה גדולה באורח פלא כמו שמבטיח בפרשה זו, ודע כי נוסף על ד' סדרי ברכות וקללות הללו הנהוגים בישראל ובאומות כולם, יש סדר חמשי של ברכות שאינו נוהג אלא בישראל שהוא השראת השכינה בהן ומקדשו אשר בתוכן, והנבואה ורה"ק וכיוצא, ולעומתה סדר קללה הפוך ממנה, שהוא סלוק שכינה וחרבן המקדש וכיוצא וכן הן נזכרים בענין באחרונה, ועל פי הדברים האלה שהודעתיך נפרש דברי הפרשה כלה:

ונתתי גשמיכם בעתם, זהו הסדר הראשון לעומת משפט רעב, והבטיח בברכה על השובע, והחל בגשמים שהם עיקר העושר וכל מיני הצלחה שאם יעצור השמים אין מחיה לאדם ואין חציר לבהמה, ויכרתו שניהן, והבטיח שירדו בעתם, יורה ומלקוש, שאם יורדים שלא בזמנם סימן קללה הם:

ונתנה הארץ יבולה, שם יבול נופל על תבואת השדה, שתוביל כל מיני צמחים הגבעולים עם הזרע שבתוכן:

ועץ השדה יתן פריו, מדי שנה בשנה:

והשיג לכם דיש את בציר, כל כך תרבה הארץ תבואתה עד שתהיו עסוקין בדישת התבואה הנקצרת בניסן עד זמן שתבצרו כרמיכם, שהוא סוף הקיץ, ומלת לכם, כלומר לכם עמי השומרים תורתי:

ובציר, נגד ועץ השדה יתן פריו, שיהיו פירות האילן כל כך מרובות, שהבציר שהוא בסוף הקיץ ישיג ויגיע עד זמן הזרע שהוא בחורף:

ואכלתם לחמכם לשבע, שתשבע נפשם ולא תבקש עוד דבר, כי לפעמים גם ברוב התבואה יאכלו לחמם בעצבון, ויבקשו דברים אחרים שאין ידם משגת אותם ויצטערו:

וישבתם לבטח בארצכם, שלא תצטרכו לעקור דירתכם, ללכת אל ארץ אחרת מפני הרעב כמו אלימלך בימי השופטים, או מפני מחסור כל דבר, כי בברכת הארץ גם הון ועושר תשיגו, ובזה השלים סדר הברכה שהיא לעומת קללת הרעב:

ונתתי שלום בארץ, זוהי שני סדרי הברכות השניות שהן לעומת חיה רעה וחרב, שאין הכתוב מדבר על שלום יושבי הארץ זה עם זה, שהרי החל אם בחוקתי תלכו, ואם איש את אחיו ישנאו, אינן הולכים בחקות השם, אלא מדבר על השלום עם החיות הרעות וזוחלי עפר ועם העמים הצוררים אותם, ועליהם אמר ונתתי שלום בארץ, וכדרך וחית השדה השלמה לך (איוב ה' כ"ג):

ושכבתם ואין מחריד, כל כך תהיו בטוחים מחיה רעה ומכל שקץ ורמש הפוגע באדם, שתשכבו בכל המקומות בשדות וביערים, ואין מהן מחריד אתכם, וכן מקרא מלא וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים (יחזקאל ל"ד כ"ה):

והשבתי חיה רעה, עתה יפרש ראשית הכתוב, שיהיה שלום מן החיה ומן החרב, ועם זה השלים הברכות שהן לעומת קללת חיה רעה:

וחרב לא תעבר בארצכם, זוהי הברכה השלישית, שאע"פי שיקנאו בכם העמים ויהיו לכם לאויבים, לא תעבור חרב בארצכם, כי כאשר יאספו עליכם לא יצליחו לבא בגבוליכם, אלא טרם יכנסו בגבוליכם יפלו לפניכם, כמבואר בסמוך:

ורדפתם את אויבכם, תלכו בארצותם להלחם עמהם, ולא יקומו מפניכם:

ורדפו, שמא תאמרו צריך זמן רב לאסוף חיל, ובין כך יעברו בארץ וישחיתו כאשר ימצאו, לכן הוסיף שלא תצטרכו לאסוף חיל, כי אם יבואו מאה, ירדפום חמשה, ואם יהיו רבבה, מה נקל שיתאספו מכם מאה אנשים והם ירדפו המחנה כלה, וכל זה הוא מן הנפלאות, כמו שהיה במלחמת מדין שלא נפקד מהם איש:

ונפלו, לא שיפול חתת אלהים עליהם וינוסו, אלא אתם תהרגו אותם לפי חרב, ועם זה השלים הברכות שהן לעומת החרב:

ופניתי אליכם, שלשה סדרי ברכות שזכר למעלה הן בדברים שחוצה להם כמו ברכת הארץ והעושר, השבתת חיה רעה, ומניעת החרב, אבל הסדר הרביעי הזה שהוא הבריאות והחיים, שהן לעומת קללת הדבר הדבק בגוף, אמר ופניתי אליכם, כלומר כמו שאברך כל אשר מחוצה לכם, כן אפנה אליכם, ואתן לכם חיים כח ועצמה שתפרו ותרבו מאד:

והפרתי אתכם, הבטיח שיתן כח בתולדתם להפרות בנים, שלא יהיה בהם עקר ועקרה:

והרבתי אתכם, שלא ימותו הנולדים בנעוריהם:

והקימתי את בריתי אתכם, הברית שכרת בשבת בראשית להשרות שכינתו בתחתונים, בריתו זאת יקים עם ישראל כמו שיבאר אח"כ ונתתי משכני וכו':

ואכלתם ישן נושן, שיהיו התבואות מרובות מאד, שתשארנה ממאסף של שתי שנים שלפניהן, וזהו ישן נושן:

וישן מפני חדש תוציאו, גם בשנה השלישית לא תאכל כלה אלא יהיה הגרנות מלאות חדש, והאוצרות מלאות ישן, וצריכין אתם לפנות האוצרות למקום אחר, לתת החדש בתוכן, ולפי שהמקרא הזה אינו ענין לכאן, כי מקומו למעלה שדבר על השובע, אחשוב כי לפי שאמר והרבתי אתכם, שמא תאמרו אם נהיה לעם רב מאד לא תספיק נחלתנו לכלכלנו, חזר והבטיח שתוציא הארץ זרע לעם רב כזה, ועוד חזר ורמז על ההבטחה וצויתי את ברכתי לכם וכו' עד בוא תבואתה תאכלו ישן, ועליו אמר כאן ואכלתם ישן נושן:

ונתתי משכני בתוככם, פירשנוהו (שמות כ"ה ח') וזוהי הברכה החמישית:

ולא תגעל נפשי אתכם, אל תיראו שאחרי רוב הדורות אקוץ בכם, ואבחר באומה אחרת לתתה עליון עליכם, כי אני ה' לא שניתי, ותהיו לי לעולם ממלכת כהנים, אלא שאם תסורו מדרכי אסלק שכינתי מכם ימים רבים עד תרצו את עונותיכם, ואח"כ אשוב לשוש עליכם לטובה, ועל זה אמר בתוכחות וגעלה נפשי אתכם, אבל על כל פנים לא תגעל נפשי אתכם גיעול החלטי להפר בריתי אתכם לעולמי עד, ועל זה הבטיח בסוף התוכח' ואף גם זאת וכו' ולא געלתים וכו':

והתהלכתי בתוככם, ענין ההתהלכות פירשנו (בראשית ה' כ"ב), וכן כאן בהיות השם אוהב את ישראל ושוכן בתוכם, כל מחשבותיו אליהם, כי מתהלך בתוכם, רואה מעשה כל איש ואיש, וכל מה שהוא רואה יש בו נחת רוח לפניו, זה יושב ומתבונן בתורתו, וזה קוצר שדהו ומניח פאה, וזה מניח ציצית בטליתו, וזה מלוה סלע לעני בשעת דוחקו, וכיוצא לאלפים ענינים ומעשים שעולים לרצון לפני כסא כבודו, והיא ההתהלכות כי הוא קרוב אליהם, ומשגיח על הכל:

והייתי לכם לאלהים, בהיותי מתהלך בתוככם אברך אתכם בברכות עליונות, ואעשה למענכם אותות לטובה, שבעבור כן נקרא השם אלהי ישראל:

ואתם תהיו לי לעם, שתקראו עם ה', ובגוים לא יתחשבו:

אני ה' אלהיכם, וכבר ראיתם שאני אוהב אתכם ומשגיח עליכם גם בשפלותיכם, שהרי הוצאתי אתכם מא"מ מהיות להם עבדים, ואז עשיתי אתכם בני חורין וממלכת כהנים, וכן מכאן ואילך אם תלכו בחוקותי אתהלך בתוככם, וארוממכם מעלה מעלה:

מטת עלכם, המוטה היא כמו יתד בשני ראשי העול, המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר:

קוממיות, שרשו קום, והשם קומה ומן קומם ומתקוממים נגזר השם קוממיות וכמו שכל דבר חלוש יקרא נופל, כן הפך הנפילות היא קוממיות, והשם הגדיל את ישראל והקימם על כל קוממים בגוף קוממים בשכל ובינה, קוממים בגבורה, וכדומה:

ואם לא תשמעו לי, לשון שמיעה על קבלת דברים, וראוי לאדם לקבל חקי אלהיו, גם דברים שאינן מתבררים לשכלו, וזה טעם מלת לי:

בחקתי, שאין נודעים ומתבררין לדעת האדם:

משפטי, הנוסדים על דרכי החקים שהן דרכי הצדק:

לבלתי עשות, המיאוס והגיעול יהיו עד תכליתן, ומפרש מהו תכלית הגיעול, ואמר להפרכם את בריתי שתכוונו להפר בריתי שכרתי עמכם, ותחפצו לצאת מתחת יד אלהי ישראל ולהיות כגויי הארצות, ואין רע מזה, ואמר להפרכם כפי מחשבתם, כי איך יפרו את בריתי, ואין זה בידם, שעכ"פ יעמוד הברית לעד כמבואר ביחזקאל(כ' ל"ד):

אף אני, כבר פירשנו למעלה (פסוק ד') שסדרי הברכות ארבעה וכנגדן ארבעה ראשי קללות, וכך הם סדורים כאן בפרשה, תחלה רעב, אחריה חיה רעה, אחרי החרב, ואחריה דבר, אלא קודם שזכר הסדרים הללו הקדים תוכחת הכוללת תולדותיהן של דבר ורעב וחרב וחיה רעה, והן קלות ובאות להבהילם שיזכרו עונותיהם וישובו, ואם לא ישובו יבואו ד' ראשי הפורעניות הקשות, ואחריהן הסדר החמישי של קללות הללו המיוחד לישראל שתכליתן חרבן המקדש וגיעול נפש שהוא סילוק שכינה וגלות הארץ, נגד סדר החמישי שבברכות, ועל פי הסדר הזה אפרש המקראות:

אעשה זאת לכם, בברכות הבטיח שאם ילכו בחקותיו ישיגם מיד סדרי הברכות כלם עד בלי די, אבל בקללות הולך לאט לאט, בראשונה יענום בתולדות קלות להחרידם אולי ישובו, ואם לא ישובו ישלח בם רק סדר אחד, ואם עדן לא ישובו ישפטם בסדר השני, ואם יעמדו במרדם ישיגום הסדר הג' והד' ואם בכל זאת לא ישובו, אז תשיגם הקללה הגדולה עד לאין מרפא, ומזה תבין חסדי ה' ורחמיו על עמו:

והפקדתי, אלוה עליכם:

בהלה, מכה המבהלת את הנפש, ואינה מניחה השקט ללב:

את השחפת ואת הקדחת, חלי הגוף, והם תולדות של דבר שחפת שמנפח את הבשר, וקדחת שמקדיח את הגוף ומחממו:

מכלות עינים ומדיבת נפש, שעיני החולה כלות כל היום אל רפואתו, ונפשו עליו תדאב ותתעצב על צרתו, ומלת ומדיבות חסר אל"ף כמו מאדיבות:

וזרעתם לריק, תזרעו ויצמח, אבל יהיה לריק ולחנם כל עמלכם כי האויבים יאכלו יבול הארץ, וא"ו של ואכלוהו משמש כמו כי, וזוהי תולדות רעב אבל קלה, כי לא יקח האויב כל יבול הארץ, אלא במקום שיפול שם יאכל יבולם:

ונתתי פני בכם, פירשנוהו (לעיל י"ז י'), אע"פי שהאויבים שוללים אתכם, לא אנקם מהם, אלא אתן פני בכם, שאם תעלו עליהם להציל ארצכם מידם, תנגפו לפני אויביכם, וזוהי תולדות חרב, אבל קלה, כדרך הנלחמים שהמחנה האחת גוברת על השניה, והאויבים המצליחים יקחו השלל וילכו להם:

ורדו בכם שנאיכם, זהו ענין אחר, ולכן הפסיק בעל הטעמים תחת אויבכם, וכולל שנאת החיה, וזהו תולדת משפט חיה רעה כי יש הבדל בין אויב לשונא, אויב נופל על המכוין להשחית ולהמית, ונכתב כאן על המלחמת, ושונא נופל גם על הבוזה חבירו ואינו אהוב לו, ואמר כאן שתהיה ממשלת אויביכם מוטלת עליכם, וישימו עליכם מסים וארנוניות, וזה כולל גם כן תולדת הסדר החמישי שהוא סילוק שכינה וגלות, שאין אלהים מושיע אותם, כאילו אינו שוכן בישראל, אבל קלה שבצרתם יצעקו אל ה' ויקם להם מושיע, כמו שקרה פעם אחר פעם בימי השופטים:

ונסתם, כל כך תהיה אימת שונאיכם אליכם, שאם ישלחו אנשים לארציכם, תנוסו מפניהם, ואם אין בלבם להרע עמכם, וזהו ואין רודף אתכם, וכל האמורים הם בהלות המשבשות הדעת, ולא ראשי משפטים קשים שיזכרם אח"כ, רק להחרידם שישובו אל ה':

ואם עד אלה, אחר שבאו עליכם כל אלה האמורים למעלה, עדיין לא תשמעו לי:

ויספתי ליסרה, אוסיף משפט קשה מארבעת שפטי הרעים, ליסרה אתכם על ידי יסורים המחלישים יצר הלב:

שבע על חטאתיכם, לפי שארבעה שפטים שזוכר עתה קשים מאד, אמר כל פעם שבע על חטאתיכם, על רוב הצרה, כאילו היא כפולה ומכופלת מכובד החטאת שחטאו:

ושברתי את גאון עזכם, זוהי משפט רעב, ונגד גאותם הוא מדבר, שהם בוטחים על ארצם הטובה, והרקיע שעל ראשם שהוא זך בריא לגויות ומוריד טללים וגשמים בעתם, ואמר שישבר את גאון עוזם, כי יתן השמים כברזל והארץ כנחושה, וכן מצינו לשון גאון על רוב טוב שנאמר זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם (יחזקאל ט"ז מ"ח):

ותם לריק כחכם, מדבר על חצי רעב, כי יחרשו ויזרעו ויעמלו מאד בכל עבודת שדה וכרם אבל ותם כחם לריק, בכל הארצות יהיה שובע וארצכם הטובה לא תתן את יבולה שבכחה לתת, וכן עץ הארץ הזאת לא יתן פריו:

ואם תלכו עמי קרי, אין פירושו שיאמרו מקרה הוא ולא ה' פעל כל זאת, כי אם כן מה טעם והלכתי אף אני עמכם בקרי אלא ענינו שתלכו בדרך מתנגד לרצוני, כי שורש קרה הונח על ההולך לקראת האדם ובא לו מנגד פניו, וידוע שהדרכים על דרך השאלה הם הפעולות והמעשים שעל ידם יגיע העושה לתכלית הנרצה ממנו, וכמו שהאדם העושה כמעשי השם אשר חפץ, וישים מגמת פניו אל התכלית הנרצה להשם ב"ה, נקרא הולך בדרכי ה', כן הממרה את פי' ה', ומתכוין לעשות נגד רצונו, שנקרא הולך עמו בקרי שמתנהג בדרכים ההולכים ממולו, ומלת קרי הוא תאר הפעל, ולכן בא בלא שימוש, והשיעור שההליכה תהיה הליכת קרי:

ולא תאבו, שלא תחפצו לשוב אל ה' אע"פי שהשכל יכריח אתכם להטות אוזן, ואין כן לשון מיאון שנופל על מי שנפשו חפצה בדבר, אבל שכלו מנגד לו:

ויספתי עליכם מכה, על מכת רעב האמורה, אוסיף מכה שניה של ארבעת שפטי הרעים, שהיא משלחת חיה רעה:

כחטאתכם, שלא אביתם שמוע, כאילו אין דעת בכם, גם אני אוסיף ליסר אתכם בחית השדה אין דעת בם:

ושכלה, כמו דוב שכול (משלי י"ז י"ב), שממית בני אדם בפגיעתו:

והמעיטה, שיהרגו מספר רב מכם:

ונשמו, מפחד החיה יהיו דרכי המדינה שוממים, אין עובר ושב ולא יוכלו ללכת לבקש צרכם:

ולא תוסרו לי, לא תקבלו מוסר למעני לשמוע אלי:

והלכתי אף אני עמכם בקרי, אתנגד לכם בכל דרכיכם:

והבאתי עליכם חרב, אביא עליכם חיילות גדולות, לנקום מכם נקם ברית שעברתם:

ונאספתם אל עריכם, לא תאכלו לעמוד בשדה להלחם עם חיילות כאלו ותאספו אל ערי המבצר להשגב בהן מפחד החרב המשכלת בחוץ:

ושלחתי דבר בתוככם, אף בהיותכם במצור אסופים בערים אשלח בכם דבר, ועל ידי הדבר ימעטו אנשי המלחמה ורפו ידיהן, ויהיה נקל לאויבים הצרים עליכם לכבוש המבצרים, ואז תנתנו ביד אויב ויעשה עמכם כרצונו:

בשברי לכם מטה לחם, כשתאספו אל הערים לא תספיק התבואה למאכל האנשים שבעיר, ויבואו עליכם כאחת מכת חרב דבר ורעב, ורעב זה קשה מרעב האמור למעלה, שבהיות הרעב מעוצר שמים, אפשר להביא תבואות מחוץ למדינה, או לפזר רגליו ללכת חוצה לארץ, ורעב זה רעב של מהומה, שהאויבים מבחוץ ואין יוצא ואין בא בעיר:

מטה לחם, כמו המטה שהאדם חסר כח נשען עליו, כן הלחם משען לאדם להשיב נפשו אליו:

עשר נשים, כלומר הרבה:

בתנור אחד, לפי שאין לאשה אחת כי אם מעט לחם, ולא תוכל כל אחת למלא את התנור פת:

והשיבו לחמכם במשקל, כל כך יהיה חוסר לחם שכל אחד יפקיד גם על דבר מועט, וכשיחלקו באומד יירא שלא יבוא חלקו לידו, ויצטרכו להשיבו במשקל, ובשנת שובע אין אדם מקפיד עליו ויחלקו באומד:

ואכלתם ולא תשבעו, הפך ממה שנאמר בברכה ואכלתם לחמכם לשובע:

ואם, עתה יזכיר מין משפט חמישי המיוחד לישראל, כנגד מין ברכה חמישית שזכר למעלה לישראל:

בחמת קרי, אתנגד לכם בחמה:

ואכלתם בשר בניכם, גם זה משפט רעב, אבל הוא רעב של כליה בחמה גדולה, והענין מוסב אל הרעב שזכר לפניו בפסוק כ"ו, וכן קרה בירושלים, כאשר הביא ה' בארצנו חרב נוקמת של הכשדים, והיו נאספים בעריהם, והכשדים צרים עליהם, והיה חרב ורעב ודבר בירושלים, ואע"פי כן לא שמעו לקול הנביא, עד שגלו מארצם בחמה שפוכה ונתקיימו התוכחות כלן:

ובשר בנתיכם, כי הבנים דרכן להלחם ולנפול בחרב מלחמה, ומכובד צרת הרעב יאכלום האבות, וקשה מזה אכילת בשר הבנות שיהרגו אותן להיות למאכל:

את במתיכם, שהעמדתם עליהם יראתכם, ולא תאמרו כשאבטל מכם ע"ז, אקרב אתכם אלי, אלא ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם, אשמיד הנעבדים עם עובדיהם, ואז תתמלא סאתכם, וגעל נפשי אתכם, שאסלק שכינתי מכם, ועוד שאר הקללות האמורות לפנינו שאין למעלה מהן, וכל זה נתקיים בנו, ואחרי חרבן בית ראשון הכרית השם ע"ז מעמו ישראל, כי מיום לכתם בגלות בבל עד היום לא מצינו שעבדו ישראל עוד ע"ז, אבל געלה נפשו בנו, והיינו לחרפה ולשמה בגוים:

חמניכם, מגזרת חמה, בתים העשויים להשתחוות לשמש, והנו"ן נוסף:

פגריכם, גוף המת נקרא פגר מלשון אשר פגרו ללכת אתו (שמואל א' ל' כ"א), שהיא הבטלה, כי האדם בחייו יעבוד ויעמול, וכשמת הוא פגר ובטל מכל מלאכה ומעשה, וכן פגרי גלוליכם, שכאשר ישמדו ויכרתו, יהיו פגרים בטלים מהעבד ומהכרת:

גלוליכם, שם גנאי לע"ז, מגזרת כאשר יבער הגלל (מ"א י"ד י'):

ונתתי, זה פי' וגעלה נפשי אתכם, שתאבדו כל הטובות שהנחלתי אתכם, הארץ אשר בחרתי בה, והמקדש אשר שכנתי בו, ועבודת הקרבנות שהיו ריח ניחוח לפני לכפר עליכם, ועל כן אמר מקדשיכם, שבהסתלק הכבוד מעל הכפורת, איננו עוד מקדש ה' אלא מקדשיכם:

והשמתי, אף אחר שתגלו ממנה לא תשאר הארץ אחריכם בטובה ובכחה, אלא כמו שברכתיה כשישבתם עליה, כן עתה אשים אני את הארץ, עד שתהיה חרפה לכל הארצות:

ושממו עליה אויבכם היושבים בה, שימצאו בה מחסור כל דבר כל נגע וכל מחלה, כמו שכתוב ואמרו כל הגוים וכו' (דברים כ"ט כ"ג), וכן נתקיים כאשר עינינו רואות עוד היום:

אזרה, אפזר מעט בגוי זה מעט בגוי אחר:

והריקתי אחריכם חרב, כשתבואו בגוים לא ירחמו עליכם, כמנהג בני אדם שלא יקנאו במדוכאים ויחמלו עליהם, אלא אריק אחריכם חרב תמיד תהיה חרב שלופה מתערה הולכת אחריכם, שבכל מקום שתבואו יעלילו עליכם ויהרגו אתכם:

והיתה ארצכם שממה, למעלה אמר ונתתי את עריכם חרבה, והייתי אומר שהאויבים יחריבוה, לכן הוסיף והשמותי אני את הארץ, שיצו עליה השם חרבן ושממון כמבואר בפרשת נצבים, ועדיין הייתי סבור שכל זה לפי שעה להודיע לכל העמים כי קנאת ה' צבאות תעשה זאת אבל לאחר דורות רבים שכבר יהיה בגלות, תשוב הארץ לקדמותה ותתן יבולה לאויביהם, לכן הוסיף שגם אחר שיזרו בגוים תהיה הארץ שממה, וטעם הדבר יפרש הכתוב הסמוך:

אז תרצה, לשון פיוס, כאילו הארץ תכעס על יושביה שבטלו שבתותיה, ועתה תתפיס, והפיוס הזה ע"י שני דברים, האחד שיושביה שחללו קדושתה יסחו ממנה, והשני שלא תתן יבולה לגוים שיתישבו בה, על השני אמר כל ימי השמה תשבות, ועל הראשון אמר ואתם בארץ אויביכם וחזר ופירש שעל ידי השמה, אז תשבות הארץ, תהיה בטלה מעבודת האדמה, ועל ידי שאתם בארץ אויביכם, תרצה את שבתותיה, את כעסה על שבתותיה שבטלו בשבתם עליה:

כל ימי השמה תשבת, ירמוז על שבעים שנה של גלות בבל, שהיו כנגד שבעים שנות השמטה והיובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ב"ה:

והנשארים בכם, שלא נפלו בחרב אויביהם, לא יצליחו בארצות הגוים, אלא:

והבאתי מורך בלבבם, פחד גדול יאחזמו וחיל כיולדה בדרך פלא, ורדף אותם, דרך הפלגה, שאפילו קול עלה שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול, יניס אותם:

ונסו מנסת חרב, ינוסו להמלט על נפשם, כאשר ינוס אדם להנצל מחרב האויב:

ונפלו, כדרך הנסים מפחד לב:

ואין ררף, כל זה ביאור של ונתתי מורך בלבבם:

וכשלו, כל כך ינוסו בחפזון, שלא יפנה איש אל אחיו, ובמרוצתם יפיל זה את זה ויכשל בו:

כמפני חרב, כדרך הנסים מפני חרב:

ולא תהיה לכם תקומה, עם הכלל ידבר כאומר דעו שגם אם תתחברו כלכם להתקומם על אויביכם, יבא מורך בלבבכם, ולא תהיה לכם תקומה לפניהם:

ואבדתם בגוים, למעלה (כ"ג ל') פירשנו שיש אבדן שחוזר ונמצא, וכן כאן, וענינו שתפוצו מהלאה לארצכם לממלכות רחוקות מכם מאד, לא תשמעו שם דבר מארצכם ומשפחותיכם, וממשפחות אחרות שנפוצו לרוח שני, לא ישמעו מכם דבר, והרי אתם כאבודים והראיה ובאו האובדים בארץ אשור כי לפי שמלכות אשור מתפשטת מאד למזרח העולם ולצפונה, רחוק מאד מהר הקדש, קרא לבאים שם אובדים:

ואכלה אתכם ארץ אויביכם, אם ארץ האויבים בטבעה אוכלת יושביה, היה ראוי שימותו גם האויבים היושבים בה, גם אין זה אפשר בטבע שיהיו כל הארצות אוכלות יושביהן, כי למעלה אמר שיזרה אותם בין עמים רבים, אבל היא קללה למעלה מן הטבע שתחול על ישראל לבד, כי כמו ששאר האומות בבואם לישב בארץ הקדושה לא יכלו להתקיים בה, לפי שלא ידעו את משפט אלהי הארץ והשם שלח בם את האריות וימיתום, כנזכר במלכים (ב' י"ז) כן ישראל בבואם לארץ אויביהם לא יתקיימו בה כי אין קיום והצלחה לאומה הנבחרת אלא בארץ הנבחרת:

והנשארים בכם, פליטי רעב ודבר:

ימקו בעונם, ידוכאו ביסורין בעבור עונם, וכן כתוב כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמוקים ואיך נחיה (יחזקאל ל"ג י'): ו

אף בעונת אבתם אתם ימקו, ובמקום אחר נאמר לא יומתו אבות על בנים, וחלילה לאל לחשוב לאדם עון אשר לא חטא כאילו חטא, ואין לפרש הכתוב, כשעונות אבותם אתם דהיינו כשתופסין מעשי אבותיהם בידיהם, כי מלת אתם מחוברת בטעם עם ימקו, אלא הענין כך, יש עונש נסי ויש עונש טבעי, עונש נסי הן הרעות שלא יחולו על ראש האדם כי אם על דרך פלא למעלה מגדר התולדות, ואולם אחרי בואו והיותו, ידבק הרע באדם, ויתמיד לבניו אחריו על דרך הטבע, ולא יסור מזרעו, כי אם חפץ בם השם להסירו מהם על דרך נסי, ד"מ גלות ישראל מעל ארצם, לא היתה בדרך התולדות, כי אם ברצון השם גרידא, ואולם אחרי אשר גלינו הנה הבנים הנולדים לנו גם הם סובלים עול הגלות על דרך טבעי, וכן היות בארץ ישראל שמים כברזל וארץ כנחושה, הוא דרך נסי שאין מתולדות הארץ הנבחרת להיות כך, ואולם כאשר תבא הרעה הזאת בעון ישראל, אזי מדרך הטבע שימותו בני אדם ברעב וימותו גם הבנים הקטנים אשר לא חטאו ולא ידעו בין ימינם לשמאלם, לולי יחפוץ השם בקיומם על דרך פלא, מעתה הרעות האלו תחלתם עונש נסי, לא יביאם השם כי אם על פשעים עצומים, וסופם עונש טבעיי, לא יסירם השם מן בני הנענש וזרעו אחריו, כי אם בהיותם ראויים לכך ביחוד, והנה הבטיח השם את ישראל שלא יענוש את הבנים עונש נסי בעבור אבותם, וזהו שנאמר לא יומתו אבות וכו', ואע"פי כן יתכן לומר אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, כי אין הזכות אשר בידינו כדאי שיגאלנו השם על דרך פלא, ואנחנו מרודים בגלות המר בחטאת אבותינו וזהו גם כן שיעור הכתוב, ואף בעונות אבותם אתם ימקו, ומדוקדק לשון אתם וחבורו עם ימקו, שהם נענשים עם האבות וסובלים עמהם, ועל ידם שהעונש נמשך ובא להם ממילא:

והתודו, אמר שכבוא עליהם הרעות והשפטים הגדולים, יודו כי חטאו עוו ופשעו המה ואבותיהם, ויכללו עצמן בכלל מעשה אבותיהם, ומזה למד דניאל לסדר תפילתו כשהתפלל בגלות בבל, שזכר עונות ישראל ועונות אבותיהם, מלכיהם ושריהם, ואמר על החיים ועל המתים, אשר חטאנו לך (דניאל ט' ח'), ואמר במעלם אשר מעלו בך, כלשון הנאמר במקרא שלפנינו, והכתובים מלמדים זה על זה, וזהו נחמה גדולה לישראל שגם בהיותנו בארצות אויבינו, הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתנו, ושומע ברחמים ווידויינו ואנחתינו, כי לולי זאת לא היה מצוה אותנו על סדר הוידוי איך תהיה:

אף אני, שיעורו, וכאשר אף אני אלך עמם בקרי ואיסרם בארץ אויביהם בכל הרעות האמורות למעלה, אז יכנע וכו' כלומר הלואי שיגעו הצרות אל לבבכם, ותכנעו מפני, כי אז אסלח לכם, וכל זה להודיע חסדי השם אל עמו אף כשחטאו לפניו כאומר אתם הלכתם עמי קרי וחשבתם להפר הברית שביני וביניכם ואני בלכתי עמכם בקרי חשבתי להכניע לבבכם הערל שתשובו אלי, כי אהבתי אתכם:

ירצו את עונם, יכפרו על עונם ביסוריהם:

וזכרתי, לשון זכירה סמוך אל ה' פירשנו (שמות ב' כ"ד), וכאן אמר שמיד שיכנע לבבם הערל וישובו אלי, הנני מוכן לקבל תפילתם ברצון, ולזכור את הברית שכרתי עם האבות, ואזכור גם את הארץ ואת הברית שכרתי עמה להשרות שכינתי בה:

והארץ תעזב מהם, עתה יפרש איך תהיה זכירת ברית אבות וברית הארץ, והתחיל בברית הארץ שבם סיים בפסוק הקודם, ואמר אזכור ברית הארץ, אשוב ואבנה חרבותיה ולכבוד אהיה בתוכה, כי כבר רצתה את שבתותיה בכל ימי הגלות, כי לכך היתה נעזבת מהם, כדי שתשבות כל ימי השמה ותרצה את שבתותיה, ואזכור גם ברית אבותם, כי על ידי אורך הגלות כבר רצו את עונם:

יען וביען, אינו כפל לשון, אלא יען הוא נתינת טעם שיבואו עליהם הרעות בעבור חטאם, וביען ענינו שלא יתמיד העונש ההוא כי אם כל זמן שיעמדו במרדם ויתמידו בחטאם, ואחרי אשר ירצו את עונם יזכרם השם וירחמם, וזהו שמוש בי"ת וביען:

ואף גם זאת, ואע"פי שגם זאת עשיתם, שמאסתם במשפטי ורציתם להפר בריתי:

בהיותם בארץ אויביהם, בתכלית הגיעול, ששם אין שום גדולה וכבוד לישראל, וכלם רואים כי מאס ה' בם וגעלם, לא מאסתי אתכם ולא געלתי אתכם לכלותיכם מעל פני האדמה, או להפר בריתי אתכם, שלא תהיו לי עוד לעם אחד בארץ, כי תמיד יעמוד זרעכם ושמכם:

כי אני ה' אלהיהם, נאמן בבריתי, כי אני ה' לא שניתי, ואחר שכרתי ברית עם אבותיכם להיות להם ולזרעם לאלהים לעולם, לא אפר בריתי בזמן מן הזמנים, וכמו שנתקיים זה בגלותנו, שאע"פי שימים רבים ישבנו בגלות עד היום, ועברו עלינו כל האלות והקללות הכתובות כאן ובמשנה תורה, עד היום העמידנו אלהינו בחיים, ואנחנו ואבותינו שומרים בריתו ותופשים תורתו:

וזכרתי, ככלות הצרות, אחר שיקחו מיד ה' צרות גמול פשעיהם, ישוב ירחמם לקץ הימים, ויזכור להם ברית ראשונים, והראשונים שזכר אינם האבות, שהרי אמר אשר הוצאתי אותם מא"מ, והאבות לא יצאו משם כי אם בניהם, אלא הראשונים הם השבטים שהיו בגלות מצרים ועליהם נאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו (שמות ב' כ"ד), וכמו שהוצאתי אותם מא"מ לעיני הגוים ביד חזקה, כן באחרית הימים אזכור בריתי לאחרונים, ואז אוציאם מכל המקומות אשר נפוצו שם באותות ובמופתים, וידעו כל הגוים כי אני ה' אלהיהם, וזה טעם שאמר כאן לעיני הגוים:

אלה החקים, שבעל כל האמור מפרשת ויקרא ואילך, שהם חקי אלהים, ומשפטיו הבנויים על החקים האלה, והתורות, כמו תורת העולה וכל הקרבנות, תורת נגע צרעת ודומיהן:

אשר נתן ה' בינו, הם תנאי הברית שנתן בינו ובין ישראל, שהם ישמרו החקים האלה, ואם ישמרום הוא יהיה להם לאלהים לעשות עמהם ככל נפלאותיו:

בהר סיני, כשכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל, כאמרו ויקח ספר הברית וכו' ויאמר הנה דם הברית וכו' (שמות כ"ד ז'), כי היה הברית על החקים והמשפטים האלה שהיו ביד משה בנבואה: