כי יפלא, פירשנוהו (לעיל כ"ב כ"א), שיפליג לנדור נדר זר ונפלא שהוא ערך נפשות כי מנהג הנודרים שידרו עולה ושלמים או ממון לבדק הבית:

נדר, הערכין הם נדרים גמורים, שיחייב עליהן משום לא יחל דברו, ולא תאחר לשלמו, ומשום כל היוצא מפיו יעשה:

בערכך נפשות לה', מה היא ההפלאה והזרות, שנודר לתת לה' ערך נפשות, ומלת בערכך פירשנו (לעיל ה' ט"ו), שהיא מלה מורכבת מן ערך ומן כה או ככה, והוא כמו ערך כך:

והיה ערכך, אם יהיה נדר של הנודר הזה על זכר מבן כ' עד בן ס', שאמר עליו יהא ערכו עלי:

והיה ערכך חמשים, ערך כך שנדר זה האיש, יהיה חמשים שקל כסף, ואינו דומה ערך זה לאומר דמיו עלי, שאז שמין אותו כעבד הנמכר בשוק, וכאן בין שהוא יוקר בין שהוא זול, כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו:

ואם נקבה הוא, שנדר ערכה לה':

ואם מבן חמש, לא שיהיה הנודר קטן, שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי:

ואם מבן ששים, כשמגיע לימי הזקנה, האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש מערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרו אינשי סבא בביתא, פחא בביתה, סבתא בביתא סימא בביתה וסימנא טבא בביתה:

ואם מך הוא מערכך, שמצבו שפל מערך כך שנדר, כגון שאמר על בן כ' ערכו עלי, ואין בידו חמשים שקלים:

והעמידו, הנודר יעמיד את הנידר לפני הכהן שיעריכנו כפי השג ידו, ולמד שלא יהיה הערך תלוי על פי הדיוט מאחר שאין יד המעריך משגת, אלא כפי דעת התורה על פי הכהן:

על פי, לפי מה שיש לו יסדרנו, וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אומנות:

ואם בהמה, אע"פי שהנודר ערך נפשות משלם דמים, וכן המקדיש בית ושדה וכיוצא, גואל מן ההקדש בדמים והמוקדש יצא לחולין, אין הדין כן במקדיש בהמות הראויין להקרב על גבי המזבח, אלא אם הקדישן, כל אשר יתן ממנו לה' להקדש, יהיה קדש ולא יצא לחולין בגאולת דמים, אלא הפודה אותה מן ההקדש משלם דמיה להקדש, והיא תקרב על גבי המזבח, אם זכר תקרב עולה, ואם נקבה זבחי שלמים:

לא יחליפנו, חליפין הוא שיתן חלף העולה ממון או כלי כסף וזהב לקדש שהוא מין בשאינו מינו, ותמורה הוא שנותן דבר זה עצמו תמורתו, בקר בבקר עז בעז או כשב בכשב, והכתוב הבדיל בין חליפין לתמורה, שאם מחליף קרבן בכסף או זהב, אע"פי שעובר על ל"ת, אין מעשיו כלום, שאין הדבר נתפס כלל להיות קודש, אבל הממיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, לכן חזר ואמר ואם המר ימיר וכו' ולא חזר לומר ואם החליף, שאין החליפין קודש:

טוב ברע, בהמה טובה ובריאה בבהמה רעה ורזה, וכן תם בבעל מום, ומעתה אנו למדין שאם הזהירה תורה על רע בטוב, כל שכן טוב בטוב ורע ברע, ואם תאמר אם אסר הרע בטוב כל שכן טוב ברע, הוצרך להאמר בעבור ואם המר ימיר וכו' והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, שתחול הקדושה על בעל מום אפילו מום קבוע:

ואם כל בהמה טמאה, לא טמאה ממש לאכילה, שהרי אומר אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', ורבים שאין מקריבין מהן למזבח וטהורין לאכילה, ועל כרחך תפרש טמאין לקרבן בין טמאין לאכילה או לא, א"כ למה אמר טמאה, יאמר ואם מן הבהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', אלא על כרחך הכתיב מדבר במינין הקרבין למזבח, אלא שהן טמאין למזבח מחמת מום קבוע שנפל בה:

והעריך הכהן אתה, כמה היא שוה להמכר לצורך חולין, והקונה נותן הדמים הללו להקדש, והיא יוצאת לחולין:

בין טוב ובין רע, בין טובה לאכילה או למלאכה, ובין רעה וכחושה, שאי אפשר לומר לענין מום, שהרי בבעלת מום הכתוב מדבר:

כערכך הכהן, ואפילו סוחרי בהמות אומרים שהיא שוה יותר, נמכרת על פי ערך הכהן, וכן אין לגרוע מערכו, וגזירת הכתוב הוא:

ואם גאל יגאלנה, בבעלים הכתוב מדבר, שהבעלים מוסיפים חומש אם רוצים לגאלנה, ולא שאר כל אדם:

חמישתו, חמישית הכסף:

על ערכך, על ערך כך של כסף שהעריך אותה הכהן כנזכר בפסוק שלפניו:

ביתו, וכל נכסיו בכלל, כשמקדיש ביתו או ממה שיש לו ורוצה לגאל מוסיף חומש, ופרט ביתו ללמדנו ששוה דין בית לדין כל הנכסים, ואינו כדין שדה אחוזה שפירש למטה בענין:

קדש לה', לבדק הבית:

כן יקום, יהיה לו תקומה לקונה אותו, שיהיה שלו:

יגאל את ביתו, יראה שבבעלים נופל לשון גאולה, ובשאר כל אדם לשון קנייה, כי מלת גאולה נופל על דבר שהיה ברשות בעליו, ובא לרשות אדון אחר, כשיוצא מיד האדון ושב לבעליו, נגאל מיד שהיה תפוס בו, אבל כשאינו שב לבעליו אינו גאולה, שהרי הוא עדיין ברשות אחר לא בידו ולא ביד קרובו:

ואם משדה אחזתו, שירש מאביו או מאמו,

והיה ערכך לפי זרעו, לא כפי שווייה, אחת שדה טובה ואחת שדה רעה, פדיון הקדשן שוה בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזרת הכתוב:

חמר שערים, מקום שיוכל לזרוע עליו חומר שעורים:

אם משנת היבל, זה שאמרתי בחמשים שקל כסף, אין זה אלא אם משנת היובל ואילך יקדיש שדהו מיד אחר שנת היובל, ומכרה הגזבר על מ"ט שנים עד היובל הבא:

ואם אחר היבל, אבל אם הקדיש שדהו אחר שעברו מספר שנים אחר היובל, לא בשנה ראשונה שאחר היובל, אלא מופלג משנת היובל:

וחשב, אז הכהן יחשוב את הכסף שנותן בעד השדה, כפי חשבון השנים הנותרות, כיצד הרי קצב דמיה של מ"ט שנים חמשים שקל, הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר על כלם, והשקל מ"ח פונדיונים, שקל ופונדיון לשנה, אלא שחסר פונדיון אחד לכלן, ואמרו רבותינו פונדיון קלבון לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל:

ויסף, לא בלבד כשגואל מיד אחר היובל יוסיף חומש על חמשים שקלים, אלא גם כשגואל איזה שנים אחר היובל, יוסיף חומש על הדמים שהוא משלם, וכסף ערכך שאמר כאן כולל חמשים שקלים, וגם שקל פונדיון לשנה שנה:

ואם לא יגאל, המקדיש:

ואם מכר, הגזבר:

לא יגאל עוד, לא תבוא עוד ברשות הבעלים, ואם מכרה בין יובל ליובל, ותצא בשנת היובל מיד הקונה כדין כל שדה אחוזה היוצאת ביובל, לא תשוב לרשות בעליה, אלא והיה השדה בצאתו וכו':

קדש לה', לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר, אלא כשדה החרם הנתן לכהנים, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר י"ח י"ד), אף זו תתחלק לכהנים של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו:

תהיה אחזתו, מה שהיה אחוזתו של מקדיש, יהיה עתה לכהן לנחלה:

ואם, חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה, ששדה מקנה אינו מתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים:

אשר לא משדה אחזתו, פרט אם קנה השדה מאביו או מאחד ממורישיו, והקדישה בחיי המוריש, שאז הוא שדה שראוי להיות לו לאחוזה, ודינו כדין שדה אחוזה שהוא לכהן:

וחשב לו הכהן, לענין הגאולה המכירה דינה כדין מקדיש שדה אחוזה שאמר למעלה (פסוק ט"ז וי"ח),

את מכסת, מלת מכסת כמו חלק, וענינו חלק הערך של חמשים שקל כסף המגיע לשנים הנותרות, שקל ופונדיון לכל שנה:

הערכך, הערך האמור למעלה והיה ערכך וגו' בחמשים שקל כסף, ועל כן באה הה"א הידיעה, ויפה תתפרש לפרושינו על מלת ערכך, שהכ"ף כמו כך או ככה, שאילו הכ"ף כנוי לא תתכן ה"א ידיעה עם הכנוי, וא"כ בשתי מלות מכסת הערכך כולל הכתוב כל האמור למעלה בגאולת שדה אחוזה:

ונתן, שב על שדה אחוזה ועל שדה מקנה, שכסף ערך שתיהן יהיה לגזבר להקדש בדק הבית לא לכהן:

ביום ההוא, שיתננו, בין שנותן ערך שלם בין שגואל אחר היובל ונגרע מערכו, תמיד הוא קדש לה':

בשנת היובל, בין שפדה המקדיש, ובין שמכר הגזבר את השדה לאחר, ובין שכבוא היובל הוא ביד ההקדש, ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אינה מתחלקת לכהנים, וכן אינו לאחוזה לקונה מיד ההקדש, אלא ישוב לאשר קנהו מאתו, ולפי שלפעמים קונה מיד קונה אחר, הוצרך לומר לאשר לו אחוזת הארץ, שאין זה אלא אם הוא אחוזת האיש שקנהו מאתו, אבל קנה מיד קונה ישוב לבעליו הראשונים שהוא אחוזתו:

וכל ערכך, כל ערכך שכתוב בו שקלים, צריך להיות בשקל הקדש של עשרים גרה:

אך בכור, לפי שעדיין לא נאמר שהבכור קרב למזבח, כי לעיל כתוב קדש לי כל בכור וכו' לי הוא (שמות י"ג ב'), ואפשר שיקדישנו לבדק הבית, לכן בא ללמדנו בפרשה זו המדברת בהקדשות בדק הבית שאין קדושת הבכור לבדק הבית, ואמר אך בכור אשר יבוכר לה', כמו שצויתיך לי הוא, לא יקדיש איש אותו, כמו בית ושדה אחוזה, כי אם שור אם שה הוא, הראוי למזבח:

לה' הוא, קרבן לה' הוא, ואינו לבדק הבית, ולבד בבכור הוצרך לומר כן, שאילו שאר הקרבנות שהקדישם לעולה ולחטאת וכדומה, כבר אמר למעלה ואם בהמה אשר יקריבו וכו':

ואם בבהמה הטמאה, הכתוב מדבר בפטר חמור, שכן מצינו במקום אחר, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר י"ח ט"ו), ואינו אלא פטר חמור, וכן כאן ואם בבהמה הטמאה שהוא החמור, שראוי לו לפדותו בשה ולתת אותו לכהן, והחמור מותר לבעליו, ואם אינו פודהו בשה נאמר וערפתו, וכאן אמר שאם לא פדהו בשה, אלא הקדישו לבדק הבית, קדושת הקדש חל עליו, וצריך שיפדנו כפי שוויו בערכך ויוסיף חומש, ואם לא יגאלנו הוא עצמו ימכר לאחרים, וצריך ליתן גם לכהן שה פדיונו:

ואם לא יגאל, על ידי הבעלים:

ונמכר בערכך, לאחרים בלי תוספת חומש על הערך:

אך כל חרם, נחלקו רבותינו בדבר, י"א סתם חרמים להקדש ומה אני מקיים כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר י"ח י"ד), בחרמי כהנים, שפירש ואמר הרי זה לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהן:

לא ימכר ולא יגאל, אלא ינתן לכהן, לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה לסתם חרמים, והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד הכהן, וחרמי גבוה נפדים:

מכל אשר לו, דבר שקנוי לו קנין הגוף, כמו מטלטלין ושדות ובהמה ועבדו ושפחתו הכנענים, שהן כלם קנין כסף, אבל אין אדם מחרים דבר שאינו שלו, כגון שהחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו, שאין גופן שלו, אם החרים לא אמר כלום:

קדש קדשים הוא לה', כי כונת המחרים להוציא דבר זה מרשות חול להיות קדש לה', נעשה הדבר ק"ק כעולה וכחטאת, ולכן כל זמן שהוא תחת יד המחרים, אסור בו כמו בדבר שהוא ק"ק, אלא שהשם נתן את החרמים מתנה לאהרן, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה, כמו שנתן להם משלחנו בשר הקרבנות וכן התרומה, וביד הכהנים נעשה כשלהם ויוצא לחולין:

כל חרם, בפסוק שלפניו דבר אם יחרים איש מכל אשר לו, וכאן לא אמר מכל אשר לו, אלא יחרם מן האדם, שהוחרם גוף האדם, לא בעבור שהוא מקנת כסף, אלא שהחרימוהו אותן שהכח בידם להחרים גוף האדם לשמים, וזהו חרם מלך וב"ד הגדול שמצוה לשמוע אליהן, ונאמר והאיש אשר יעשה בזדון וכו' ומת האיש ההוא (דברים י"ז י"ב), ואם המלך וב"ד הגדול הסכימו שמי ומי העושה זאת יחרם לה', חל החרם על גוף העושה, ואין לו פדיון דמים, אלא מות יומת, וכן מצינו שצוה יהושע בירחו והיתה העיר חרם וכו' והכו אנשיה לפי חרב, וכן וידר ישראל וכו' והחרמתי את עריהם (במדבר כ"א ב'), וכן עשו, הרי שהמלך והעדה יכולת בידם להחרים גוף האדם לשמים אין לו תקנה ואין פדיון, אלא מות יומת, וזה היה ענין שאול ויהונתן ביום המלחמה, ויהונתן היה חייב מיתה, לולי שפדאוהו העם, וכן אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל, שהיא החרם, הוכו כלם לפי חרב כנזכר בכתוב, וזה היה טעותו של יפתח, כי חשב כמו שנגיד ישראל יוכל להחרים, והעובר על חרמו יומת, כן בידו לדור לעשות מאיש או אשה עולה או זבח לה' ויחול הנדר, וטעה טעות גדולה, כי החרם יהיה על המורדים לכלותם או על העובר תקנתם וגזרתם, לא חלילה לעולה או לזבח, כי תועבת ה' היא, והדברים ברורים:

וכל מעשר, במעשר שני הכתוב מדבר, שנקרא קדש לה', שצריך לאכול אותו או כסף פדיונו בירושלים, אבל מעשר ראשון שניתן לבן לוי אחר שניטלה הימנו תרומת מעשר, הרי הוא חולין גמורין, כמו שכתוב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכו' (במדבר י"ח כ"ז):

מזרע הארץ, דגן:

מפרי העץ, כמו ומפרי העץ, שהוא התירוש והיצהר:

לה' הוא, קנאו השם, ומשלחנו צוה לך לעלות ולאכול בירושלים:

ואם גאל יגאל איש ממעשרו, ולא ממעשר חברו, הפודה מעשר של חברו אינו מוסיף חומש, ומה היא גאולתו כדי להתירו באכילה בכל מקום והמעות יעלה ויאכל בירושלים:

וכל מעשר בקר וצאן, זה מעשר בהמה, ולפי שלא מצינו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה שנה שנה, למדו ר' עקיבא מפסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים ל"ד כ"א), ואמר בת"כ עשר תעשר בשני מעשרות מדבר, מעשר תבואות ומעשר בהמה, כמו שנפרש שם אי"ה:

כל אשר יעבר תחת השבט, אינו צריך להיות ממבחר העדר, אלא יהיה מכל אשר יעבור תחת השבט, בין שמנה בין רזה בין תם בין בעל מום, תמיד העשירי יהיה קדש:

תחת השבט, כמו ששנינו כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן, כדי שלא יהיו שנים יכולין לצאת כאחד, ומונה בשבט א' ב' ג' עד עשרה, והיוצא עשירי סוקרו בסקרא ואומר הרי זה מעשר:

קדש לה', לקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל ??לכהנים:

לא יבקר, שב על מקרא שלפניו שאמר כל אשר יעבור תחת השבט, מי שיוצא עשירי הוא קדש לא שיכנס לדיר לבקר עדרו להפריש המובחרים למעשר, ואם עושה כן אינו קדוש בקדושת מעשר:

ולא ימירנו, לפי שמעשר בלי ביקור, אפשר שיהיה העשירי חולה או בעל מום, וימירנו בשה טוב, על כן הזהיר ולא ימירנו:

ואם המר ימירנו, יהיו שניהן קדש, האחד ליקרב, ובעל מום יאכל בתורת מעשר, אבל על לא יבקר לא אמר דבר, לפי שאין המעשר חל עליו כלל וצריך לחזור ולעשר כהלכה:

אלה המצות, מצות ה' הם אלה אשר נצטוו לישראל ביד משה, לא אחרות:

את משה, שלא קם נביא כמוהו לקבל חקים ומשפטים עם כל הלכותיהן ופרטיהן באור נבואתו:

אל בני ישראל, הקדושים לקבל חקי אלהים ותורותיו:

בהר סיני, כולן נאמרו לו בסיני כשהיה עם ה' לחם לא אכל מים לא שתה, וחזר בא"מ וצוהו בלשון שיאמר כל מצוה לישראל, ובלשון שיכתבנה בתורה:

חזק