ונפש כי תחטא, לא נאמר כאן בשגגה לפי שקרבן עדות בא על המזיד כשוגג, ולפיכך בכל הנזכרים בפרשה שהן שוגגין, נאמר בכלן ונעלם, לפי שהיה ראש הענין בשגגה, אבל שבועת העדות שהיא רק מזיד לא נאמר בה ונעלם:

ושמעה קול אלה והוא עד, בדבר שהוא עד בו השביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות שיעיד לו:

עד או ראה או ידע, אינן שלשה ענינים, וכי אין עד בלי ראיה או ידיעה, אלא שמע קול אלה בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה:

אם לוא יגיד ונשא עונו, כל זה הוא מהתנאי, יאמר שלא הגיד עדותו ונשא העון עד כה, ועתה הוא מתחרט ורוצה להפטר ממנו, ותשובת התנאי לסוף והביא את אשמו וגו':

או נפש אשר תגע, ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבד שזדונו כרת:

מכל דבר טמא, באב הטומאה, כמו שמפרש והולך, ואין בכלל אלא מה שבפרט,

בנבלת חיה טמאה, מלת נבלה על גוף מת בין אדם בין בהמה, ותמיד לגנאי, כי המלה הזאת הוכחה לגנאי על הגוף ועל הנפש, כי הגוף הנקבר אינו גנאי לפי שישוב אל העפר אבל גוף המוטל על פני השדה היא נבלה כי מתעפש ומוליד ריח רע ומתנוול לעיני הרואים, ולפי שגופי הבהמות דרכן להיות על פני השדה ומתנוולים לכל רואה קרויים נבלות, רק הנשחטים למאכל אין בהן נוול, כי יטהרו בשרם וימליחוהו שלא יסרח, וכן מי שמוריד כבוד נפשו, לעשות מעשים מגונים ומכוערים, יקרא נבל, ומעשהו נבלה:

חיה טמאה, הוא הדין נבלת חיה טהורה שמטמאה טומאת נבלה:

שרץ טמא, הם השמנה שרצים הנזכרים בפ' שמיני, ועוף לא זכר, שאין נבלת העוף מטמאה במגע:

והוא טמא ואשם, שנודע לו עתה שהוא טמא, וע"י זה הוא אשם, ומבקש כפרה:

בטמאת אדם, זו טומאת מת:

לכל טמאתו אשר יטמא בה, לכל מיני טומאות שיש באדם, זבים זבות נדות יולדות ובועל נדה, ולכל אחת מהן יטמא בה הטהור:

כי תשבע, בנפעל, וכן כל שבועה שבמקרא לשון נפעל שנשבע ע"י אחר, לפי ששבועה מרצון אסורה כי היא שבועת שוא ועל כן לא מצינו בכל המקרא לשון שבועה על שוא, ואם נשבע מעצמו בלי שום הכרח אע"פי שהוא בכלל ונפש כי תשבע ומתכפר בקרבן, עונו ישא, בעבור שנשא שם השם לשוא, וכן כל לשון שבועה הסמוכה אצל השם ג"כ בנפעל, לפי שההבטחות בנבואה הן על תנאי, ואין המובטחים יודעים אם תתקיים, וכשרוצה ה' להודיענו שתחול ההבטחה יבטיח בשבועה, והרי כביכול נשבע לצורך:

לבטא בשפתים, לא בלב אפילו גומ' בלבו בשבועה לעשות כך וכך אינו חייב עד שיבטא בשפתיו:

להרע או להיטיב, להרע לעצמו, כגון להתענות וכיוצא, לא להרע לאחרים, אבל להיטיב בין לו בין לאחרים:

לכל אשר יבטא, כולל הכל, אפי' דברים שאין בהן הרעה והטבה:

האדם בשבעה, אחז"ל פרט לאנוס:

ונעלם ממנו, פרט למזיד:

והוא ידע, שנפשו יודעת חטאתה והיא אשמה מתחייבת ורוצה לשוב ולהתכפר:

לאחת מאלה, האמורים למעלה בשבועת העדות, או בטומאת מקדש וקדשיו או בשבועת בטוי:

והיה כי יאשם לאחת מאלה, מיד כשיעלה על לבו שהוא אשם באחת מאלה:

והתודה אשר חטא עליה, בכל החטאות האמורים למעלה נאמר סמיכה, אבל כאן לא נאמרה בפירוש לפי שהוא עולה ויורד, ופעמים מביא עוף, ופעמים מנחה, ובאלו אין סמיכה לכן לא תלה הדבר בסמיכה אלא בווידוי, להורות שעל כל פנים יתודה גם כשמביא עוף או מנחה, כי הווידוי עקר הכל, ולפי שכל הקרבנות שנזכרו עד הנה הן באין על שגגות, למדנו כאן שגם למזידין יש סליחה, בתנאי אם ידעו פשעיהם, והודו על חטאתיהם, על כן פרט כאן והתודה:

והביא את אשמו, טעם אשמו אפרש להלן (פסוק י"ט), שהרי חטאת היא:

נקבה מן הצאן, לעכב, אע"פי שהוא עשיר גדול, לא יביא מן הבקר:

ואם לא תגיע ידו, לפי שהיד היא הלוקחת הדברים, אם לא תוכל להשיג חפצה, דומה כאילו היא קצרה, ואינה מגעת בדבר ההוא:

די שה, כל הצריך לקרבן שה, וכן אחז"ל יש לו שה ואין לו צרכיו מנין שיביא קרבן עני, ת"ל די שה:

שתי תורים או שני בני יונה, שתי נקבה, שני זכר, כי תורים גדולים ואפילו נקבות, ובני יונה קטנים זכרים:

והביא אתם אל הכהן, לפי שקרבנות בהמה סומך עליהן ושוחטן, ומשם ואילך מצות כהנה, אבל עוף צריך שיביאנו חי אל הכהן, כי המליקה בכהן, על כן אמר והביא אותם אל הכהן:

והקריב, שב אל הכהן, והוא על דרך כלל ואח"כ פרט, אמר שהכהן יקריב בתחלה את החטאת, כיצד? ומלק את ראשו וכו':

ממול ערפו, עורף הוא נגד הפנים, מול עורף כנגד הגרון, והוא אורך כל אחור הצואר:

והזה מדם החטאת, עצמו לא באצבע ולא בכלו, אלא אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו על קיר המזבח:

והנשאר בדם, א"א שיצא כולו בהזאה לכן הנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח:

יסוד המזבח, המזבח עשר אמות מן הקרקע עד מקום המערכה, עלה אמה וכנס אמה מכל הצדדין והאמה הנכנסת נקראת יסוד המזבח:

חטאת הוא, שינהגו בבשרו כדין בשר חטאת בשר בהמה המפורש בפרש' צו:

כמשפט, כדת האמורה בעולת העוף של נדבה בראש הפרשה:

עשירת האפה, אחד מעשרה לשלש סאין:

לחטאת, שיפריש לשם חטאת:

לא ישים עליה, בעודה עשירית האפה לחטאת, אבל נותן על שיריה:

והביאה, בכלי שרת:

חטאת הוא, שיהא כל מעשיה לשם חטאת, פרט לנקמצה שלא לשמה:

מאחת מאלה, על אחת משלש עברות אלה, ושמעה קול אלה, ושבועת בטוי, וטומאת מקדש וקדשיו:

והיתה לכהן כמנחה, ללמד על על מנחת חוטא שיהיו שיריה נאכלים לכהכים:

נפש כי תמעל מעל, מלת מעל, כמו מה על, כמו שמתרגמים בליעל, בלי על, שאין עליו פחד עליון, וכן מה על שאין אדון הדבר נחשב בעיניו, ויכתב על כל מחזיק במה שאינו שלו, ומבזה בעל הדבר, וכן בסוטה ומעלה בו מעל, שבזתה כבוד בעלה שהוא אדונה לזנות עם אחרים, וכן וימעלו באלהי אבותיהם ששקרו בכבודו, וזנו אחרי האלילים, ולזה כל חוטא בזדון שאינו חושש לכבוד השם נקרא מעילה, כמו צא מן המקדש כי מעלת (ד"ה ב' כ"ו י"ח), אבל כאן, נאמר לשון מעילה על השוגג, אולי לפי שהקדש חמור מאד וראוי לו לאדם להשגיח על עצמו מאד ולהזהר שלא יכשל להקל ראש בקדשי ה', קורא הכתוב שגגתו בלשון מעילה:

מקדשי ה', שסרה מדרך שראוי לנהוג עם קדשי ה' שהם המיוחדים לשם, יצאו קדשים קלים:

איל, כבש הוא בן שנה, ואיל בן שתי שנים שהוא חזק, כמו ואילי צאנך לא אכלתי (בראשית ל"א ל"ח): בערכך כסף שקלים, שיהא שוה שני סלעים, וכ"ף בערך אפשר כשהיא לנוכח, לפי שערך המטבע ושוייה בצמצום הוא במשפט הנשיא והב"ד, שיכוונו לעשות עשרים גרה השקל בשקל הקדש, אמר בערכך נוכח הנגיד והב"ד, שיהא ערך האשם שני שקלים, כמו שהם מעורכים בערכך מטבעות השקלים בשקל הקדש, אבל יותר נראה לפרש שהיא מלה מורכבת מן ערך, ומן כה או ככה, או כשימוש כ"ף הדמיון, וענינו לפי שכל ערך עורך דבר אל דבר אחר, כגון האומר הרי עלי ערך פלוני, שדעתו לתת כערכו כסף או זהב לבית ה', משמשת המלה הזאת כמו ערך כך:

לאשם, שיפריש המעות לשם אשם:

ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, כדבר שחטא ממנהג דרך הקדש, מה ששוה הנאתו מן הקדש ישלם:

ואת חמישתו יוסף עליו, אילו אמר ואת אשר חטא מן הקדש וחמישיתו ישלם, הייתי אומר נהנה עשרים משלם כ"ד, עכשיו שאמר יוסף עליו נהנה עשרים משלם כ"ה, שההוספה חמישית מבין הכל:

ונתן אתו לכהן, מלת אותו על סך הכל, קרן וחומש יתן לכהן שהוא גזבר על ההקדשות:

ואם נפש כי תחטא, הפרשה הזאת מדברת במי שבא כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חלב ושומן לפניו, וכסבור שתיהן היתר, ואכל את האחת, אמרו לו אחת של חלב היתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי, ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שוודאי חטא, ואם יודע לו לאחר זמן יביא חטאת, וכתוב אומר ואם נפש כי תחטא, ומשמעו שחטאה, וכן לשון ועשתה משמע שוודאי עשתה, ענינו אע"פי שחטא ועשתה, אשם זה יכפר עליו, וכל שכן אם היתר אכל:

אשר לא תעשינה, דברים שזדונן כרת:

ואשם, שמאשמים עצמו שבא לידי ספק כרת, ומבקש כפרה:

ונשא עונו, בכל הפרשיות נאמר חטא וחטאה, ולמה נאמר כאן עונו ? ולמה לא אמר ונשא חטאו, כמו חטאו ישא האיש ההוא (במדבר ט' י"ג), ועוד שבוודאין לא אמר ונשא חטאו, ובספק מחמיר עליו לומר ונשא עונו ? לפי הפשט לא היה יכול לומר ונשא חטאו, כי חטא הוא העברה שעשה, ושמא לא חטא כלל והיתר אכל, והכתוב אינו אלא מפרש מהו ואשם, שאינו דומה לחבירו האמורים למעלה שעברו וודאי, אבל יאשם עצמו שלא נתן לב לשאול על החתיכות שהיו לפניו אם מותרות או אסורות, ונהג קלות ראש במצות ה' החמורות, וזהו עון, גם אם אכל היתר, שהרי כמו כן הי' אפשר שיאכל איסור:

והוא לא ידע, כשמקריב קרבנו אינו יודע עדיין אם חטא או לא, ועל כן האשם מכפר, הא אם נודע לו לאחר זמן לא נתכפר לו לא באשם זה, עד שיביא חטאת:

אשם הוא, פי' כן באשם זה ולא באשמות אחרות, לפי שא"א לקרותו בשם חטאת, כי שמא לא חטא:

אשם אשם לה', ואל תאמר אם היתר אכל הרי הוא כחולין לעזרה, אלא אשם אשם לה', שאשמה נפשו לה' שבאה לידי ספק כרת, כמו שאמרנו שהיה לו להיות זהיר לבלתי עשות רע, ולשאול ולחקור אם היתר או אסור לפניו:

נפש כי תחטא, לא נאמר בשגגה, כי המנויין בפרשה זו מזידין הן:

ומעלה מעל בה', כל האמורין בענין הם גוזלים ממון בעליו שלא כדין, וידוע שמעלו, אבל הכתוב מודיע שמלבד המעל הזה, גם מעלה מעל בה, כי השם חלק לכל א' חלקו, וכשלוקח חלק חבירו מועל בה', שהכל שלו ולאשר חפץ יתננו, ואצל מועל בקודש לא אמר בה' שאין צורך כי אין להקדש אדון אלא השם:

וכחש, לשון הכחשה כשאומר להפך מדברי חבירו, זה טוען יש לי בידך פקדון, וזה אומר אין לך בידי כלום, ואין כן שקר, שאינו מכחישו אלא מבטיח דבר לחבירו ואינו מקיימו נקרא משקר:

בעמיתו, נגזר מן עם, ומלת עם נגזר מן עם, כי אותן שהן עם אחד הם קרובים זה לזה, וזהו בעמיתו איש מעמו:

בפקדון, שיהיה שמור אצלו עד לעת שיתבענו ממנו:

בתשומת יד, הוא מלוה או נתן לו מעות בשותפות לשאת ולתת בו:

בגזל, שגזל ממנו בחזקה, ואין רואה להעיד על הדבר:

עשק את עמיתו, שכובש תחת ידו מה שראוי לו לתת לחבירו, לא דבר שלקח מחבירו:

**או מצא אבדה וכחש בה,**כבר אמר וכחש בעמיתו בפקדון, וחזר ואמר וכחש בה, לפי שבכל הנזכרים הוא יודע את בעל הממון, אבל באבדה פעמים אינו יודע למי היא, ובעל האבדה שרואה אבדתו תחת ידו ותובעה, יוכל לכחש בו שמא שקר דובר, ואינו חייב עד שיכחש בה כלומר באבדה עצמה, שטוען שלא מצא אבדה כזו, וזוהי כחש בוודאי:

ונשבע על שקר, כולל כל החמשה הנזכרים, כי אחר שכחש, נשבע על שקר או בפקדון או על כל אחת מהן:

על אחת, לפי שזכרה תורה חמשה אלו רבתה תורה כל מה שדומה לחמשה הללו כמו מכחש בגנבה, או מערב מים ביין, או מי מעיין בדבש וכיוצא השנויין בת"כ, על כלם חייב:

והיה כי יחטא, בין מזיד בין שוגג, ושגגתו גם היא זדון, שאינו חייב עד שיזיד בממון ושבועה, ושגג בקרבן, שלא ידע שחייבין על זדון זה קרבן:

הפקד, מבנין הפעל, ע"י בעליו או שלוחי בעליו:

או מכל אשר ישבע עליו לשקר, כלן החזיר הכתוב לבד תשומת יד, ונוכל לומר שעליו כתוב או מכל אשר ישבע, ולפי שיש בתשומת יד פרטים רבים כל מיני משא ומתן שבין בני אדם, אמר או מכל אשר ישבע וכו':

ושלם, לאחר שכפר ונשבע אבל כפר ולא נשבע אינו בחומש ואשם, ואמר ושלם אחר שאמר למעלה והשיב, ואין הכוונה שצריך הפקדון או הגזילה בעין, וגם ישלם דמיה וחומשה, כדרך הגנב שמשלם תשלומי כפל, אבל אמר והשיב את הגזלו או הפקדון או האבדה בעין, ואם איננה ישלם אותו בממון:

בראשו, העיקר והוא הקרן, כמו הראש שהוא עיקר החי, ובלע"ז קאפיטאל:

וחמשתיו, לשון רבים, כי ושלם אותו שב על כל אחד ואחד של האמורין בענין, חמשיתיו שב על כולן, כלו' חמשיתיו של כל אחד מהן, ללמדנו שכלן שוין זה לזה ענין החומש, הלואה הקלה כגזלה החמורה:

לאשר הוא לו, למי שהממון שלו כדי שלא תחשוב, שישלם הקרן לבעל חובו, והחומש להקדש כמו הקרבן, לכך אמר לאשר הוא לו למי שחייב לשלם הקרן, יתן גם החומש:

ביום אשמתו, ביום שמכיר חטאו ומאשים עצמו:

לפני ה', לפי שלא זכר עד הנה מעשה האשם שחיטתו וזריקת דמו בקדש, אמר בקצרה לפני ה', כמו שנאמר בעולה ובחטאת, לפי שכאן הפסיק ענין האשמות, והאמורין למעלה למדין מזה:

על אחת, לא שיכפר באשם אחד על כל האמורין בפרשה אלא על אחת מכל אשר יעשה:

לאשמה בה, להיות אשם בה: