אהרן ואת בניו, למעלה בפרשה אמר דבר אל בני ישראל, כי מדברת מהבאת הקרבנות, וישראל מביאין אותן, וכאן אמר צו את אהרן, כי מדבר במעשה הקרבנות, שהיא מעשה כהנים:

זאת תורת העלה, כבר מפורשת כל תורת העולה בפרשת ויקרא, וכאן החל במה דסיים שם כי שם אמר והקטיר, הכהן את הכל המזבחה, ואמר כאן שבהיותה על האש על המזבח, תוכל להיות שם כל הלילה עד הבקר:

הוא העלה על מוקדה, כלו' תורת העולה שאמרת היא העולה שנאמרה למעלה, ועליה אני מצוה שתהיה על המזבח כל הלילה למוקד אש עד הבקר:

ואש המזבח תוקד בו, עוד בבקר, גם אחר שנתעכל ואימורין ופדרים, ואפילו נתעכלו בחצי הלילה, לא תכבה האש שעל המזבח, כמו שיפרש למטה בענין, והמוקד יהיה מאש המזבח עצמה, לא שיביא אש ממקום אחר לעשות מוקד על המזבח אלא מאש שהיה לילה בו, ממנה יעשו מוקד ביום:

ולבש הכהן, הפסיק הענין בתרומת הדשן, לפי שרצה לדבר על עריכת אש המערכה בבקר בבקר, ותרומת הדשן קודמת למערכה גדולה, ואח"כ חוזר לענין הראשון, והאש על המזבח וכו':

ולבש הכהן מדו בד, הכהן שעלה עליו הגורל לתרום הדשן ילבש מדו, שהיא הכתונת, וקראה מדו לפי שעשויה כפי מדת גופו:

בד, של בוץ, והם קני הפשתן שהן גדלין בדים:

ומכנסי בד, זכר שתי אלה שהם על בשרו והייתי חושב שלא ילבשם כשעוסק בדשן שלא ילכלך בגדי קדש, לכן אמר שילבשם, וכל שכן המצנפת ואבנט:

אצל המזבח, במזרחו של כבש

ולבש בגדים אחרים, פחותין מהן, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד, ואינו חובה, אלא אם רצה לובש פחותין:

והוציא את הדשן, כל הדשן הנשאר מן הקרבנות והעצים הרבים, צוברים אותו כל יום בתפוח על המזבח, וכשמתרבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם, ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום:

והאש על המזבח תוקד בו, חוזר לענין הראשון, זה שאמרתי כל הלילה עד הבקר, שמא כסבור אתה עד הבקר תוקד ואז יכבה, והרים את הדשן ויביא אש חדשה אינו כן, אלא כשבא להרים הדשן וגם אחרי כן, עוד תהיה אש המזבח של אמש יוקדת בו, כי לא תכבה כלל רק בבקר בבקר יבער עצים על האש היוקדת:

אש תמיד, בין יש עליה דבר להתעכל בין אין, תוקד אש תמיד על המזבח:

לא תכבה, תי"ו תכבה על האש, ולמעלה אמר לא תכבה, ללמד שהמכבה אפילו גחלת אחת לוקה, וכאן הוסיף לא תכבה שאם התעצלו הכהנים להבעירה עד שכבתה מאליה עוברין בלאו, אבל אינו לוקה, שאין בו מעשה:

וזאת תורת המנחה, היא המפורשת בפרשת ויקרא, וכאן משלים מה שלא נאמר שם, כמו תורת העולה של מעלה:

הקרב אתה, כלו' זה שאמרתי לך בסדר ויקרא והגישה אל המזבח, רצוני שיקריבה בחודו של קרן מערבית דרומית:

מסלת המנחה ומשמנה, אינו קומץ אלא מן הסלת והשמן שבלל בה לא מן הלבונה, אלא הלבונה מלקט מעל המנחה בפני עצמה ומקטירה כלה, וזהו שהפסיק ואמר ואת כל הלבונה אשר על המנחה כלומר לא מקצתה כמו שעשה בסלתה ושמנה:

יאכלו אהרן ובניו, בסדר ויקרא אמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, שומע אני רצו יאכלו רצו לא יאכלו, פי' כאן יאכלו, שחייבים הכהנים לאכול שירי המנחות:

במקום קדוש, היא העזרה:

בחצר אהל מועד, היא גם כן העזרה, ואחר שנאמר זה לא היה צריך לומר במקום קדוש, ואמרו בת"כ שאילו אמר במקום קדוש הייתי אומר במחנה לוייה, שגם הוא קדוש נגד שאר המקומות שאין זבים וזבות נכנסין לשם, ואילו אמר בחצר אוהל מועד, לא התרנו הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש, ת"ל במקום קדוש לרבות גם אלו:

לא תאפה חמץ, תי"ו תאפה שב על והנותרות, ובא ליתן ל"ת על השירים שלא תאפה חמץ:

חלקם נתתי אתה מאשי, כלו' המנחה כלה היתה ראויה לעלות על אשי, ואני הפרשתי להם החלק הזה מאשי, לכן דין אחד לנותרת עם הקומץ העולה לאשים, מה העולה לאשים לא תעשה חמץ אף השירים לא תאפה חמץ:

כחטאת וכאשם, שחלביהן עולין לאשים, ובשרם שהוא לכהנים, קדש קדשים הוא ונאכל לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה, כן נותרת מן המנחה קדש קדשים היא:

חק עולם לדרתיכם, אי אפשר לומר בלי הפסק, שהרי חרב מקדש ובטלו מנחות, אלא חק עולם כל זמן שמקדש קיים, וזהו לדורותיכם פעם בנוי פעם חרב, כל דור שמקדש בנוי נוהג חק זה, ועתיד המקדש להבנות ב"ב, וינהג חק זה לעולם:

כל אשר יגע בהם יקדש, כל הבולע מן המנחה או חטאת או אשם, יהיה דינו כדין קדש שבלע ממנה:

זה קרבן אהרן ובניו, בין כהן הגדול בין כהן הדיוט יתחנכו בפעם ראשון במנחה זו, ויקריבוה רק ביום המשח אותם פעם אחת, ואח"כ אמר מנחה תמיד, כלו' המנחה הזאת תהיה ג"כ תמיד דהיינו שהכ"הג יעשנה תמיד, וזהו והכהן המשיח תחתיו מבניו:

ביום המשח אתו, כל הכהן כשנמשח לדורות למלאת ידו לעבוד עבודה, צריך שיקריב תחלה מנחה:

מחציתה, מחציתה מנחה כלה, מביא למקדש עשירית האיפה למנחה, וחוצה אותה לשנים האחד לבקר והשני לבין הערבים, לא שיביא מחצית מביתו בבקר ומחצית בערב:

מחציתה בבקר, שבעל מנחת תמיד, שהיא מנחת חביתין של כ"הג, ועליה אמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב, אבל מנחת חנוך של כ"הג וכהן הדיוט היא ככל המנחות שבאין עשרון ומקריבו בפעם אחת:

מרבכת תביאנה, חלוטה ברותחין כל צרכה:

תפוני, לשון אפיות רבות, שצריך לאפותן מעט בתנור, ואח"כ על מחבת:

והכהן המשיח תחתיו מבניו, לא שבן משיח יעשנה תחת אביו, אלא המשיח מבניו תחתיו, שיהיה כ"ג תחתיו, וכנוי תחתיו על אהרן הנזכר בראש הענין, ובא ללמד שאפילו אביו כהן הדיוט, הבן יביא מנחת חביתין כשנמשח לכ"ג:

כליל תקטר, לא יקח ממנה קומץ ומקריב הקומץ לבדו, והשירים לבדם, אלא כליל תקטר הכל בבת אחת:

וכל מנחת כהן, של נדבה:

זאת תורת החטאת, דומה לזאת תורת המנחה שנאמרה על השירים, אף כאן מלמד על הנותרת מן הבשר אחר הקטרת החלבים, מה יעשה בו:

במקום, בצפון:

קדש קדשים הוא, וק"ק טעון צפון, ולמדנו שכבשי עצרת אע"פי שהן שלמים טעונין צפון לפי שהן ק"ק:

הכהן המחטא, הזורק את דמה, שזהו עיקר עבודתה, כי בדם יכפר על החוטא:

יאכלנה, רבותינו קבלו שאין יתרון לזורק דמה על שאר כהני בית אב, שכלן זוכין בה, ונאמר הכהן המחטא שיהא ראוי לחטא, יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר:

ואשר יזה מדמה, לפי שאין צריך כבוס, רק דם שראוי להזאה לא דם שניתז מצואר הבהמה קודם שנתקבל בכלי, ולא דם הנשאר אחר הזאה אלא מדם שביד הכהן המזה, על כן אמר אשר יזה מדמה על הבגד, כלו כשהכהן מזה דם חטאת, ויזה שלא בכוונה מדמה על איזו בגד שיהיה,

אשר יזה עליה, כלו' החתיכה מן הבגד אשר יזה עליה תכבס:

תכבס, כל כבוס נופל על העברת כתמים, ואינו נופל כ"א על בגדים אבל על הגוף נכתב תמיד לשון רחיצה:

במקום קדוש, בעזרה:

אשר תבשל בו, החטאת:

ישבר, לפי שאינו יוצא מידי דופיו, אין לו תקנה אלא שבירה, שאם יחזור ויבשל בו, הבלוע שבתוכו פולט לתוך התבשיל, ונמצא אוכל נותר:

ומרק ושטף במים, שימרק חלאתו שבלע ע"י הגעלה בחמין, ואחר ההגעלה ישטפנו בצונן מבחוץ:

קדש קדשים הוא, כבר אמר כן למעלה, ויראה שהראשון על החטאת עצמו לקבוע לו צפון, והשני על הבשר הנשאר לכהנים שגם הוא ק"ק וצריך שינהגו בו כאמור לאכלו כל זכר לפנים מן הקלעים:

וכל חטאת אשר יובא מדמה, חטאת פנימיות כמו פר משיח ופר העלם דבר של צבור, ושעירי ע"ז ופר ושעיר של י"הכ, שבכלן נאמרו הזאות לפנים או לפני ולפנים, ונשרפין בבית הדשן, ובא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתן:

בקדש, על מזבח הזהב בהיכל, או שהביא מדם פר משיח ופר עדה, ושעירי ע"ז לפני ולפנים: