ויהי ביום השמיני, למלואים, והוא יום ר"ח ניסן, וגם בו ביום שמש משה והקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוו בו ביום:

קרא משה לאהרן ולבניו, שיצאו מפתח אהל מועד, כי משה היה בחוץ, ושלח אחריהן לקרוא אותם שיבואו אליו, ואז יצאו מפתח א"מ, וצוה אותם על דבר הקרבנות, והוצרך שיצאו לקחת הקרבנות

ולזקני ישראל, קראם באותו היום שישמעו מפי אהרן הקרבנות שיביאו על כל ישראל:

ויאמר אל אהרן, שהוא הראש ועליו מוטל הנהגת המשכן כלו:

קח לך, משלך ולצורכך:

עגל בן בקר, בן שתי שנים:

ואיל, גם הוא בן שתי שנים, אבל עגל סתם וכבש בני שנה הם:

ואל בני ישראל, הוא יצוה לזקני ישראל שיקדישו הקרבנות האמורות בעד כל ישראל:

ושור ואיל לשלמים, לא כאילי המלואים, אלא שלמים ממש, שינהגו בהן כדין שאר השלמים:

לזבח לפני ה', לעשות זבח שמחה לפני ה', לשמוח על כל הטובה שעושה, עם ישראל שמשרה שכינתו בתוכם, כמו שזבח המלך שלמה ביום חנוך המקדש שלמי שמחה ולא נזכר בענין מי אכלו את הבשר, ויראה שהיה בשרן נאכל לכל אדם, ואכלוהו זקני ישראל בשמחה לספר בקהל עם חסדי ה' אשר עשה לישראל:

ומנחה בלולה בשמן, כמנחת נדבה האמורה בפרשת המנחות, ורק כאן מצינו מנחת נדבה בצבור בפני עצמה, ולכן הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות, ואמר (לקמן י' י"ב) ואכלוה מצות לפי שהיא מנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות:

כי היום ה' נראה אליכם, להשרות שכינתו במעשה ידיכם, לכך הקרבנות הללו באין חובה ליום זה:

ויקחו, שהביאו מן המחנה קרבנותיהם, אותן שהן לאהרן אותן שהן על ישראל:

ויאמר משה, תחלה דבר לאהרן לבדו בעבור קרבנותיו, ובעבור שיצוה לזקני ישראל על קרבנות העם, ואמר לי כי היום ה' נראה אליכם, ולשון זה כולל אור הנבואה ורוח אלהים בכל מקום כמו שיתבאר(פסוק כ"ג), ולא יתכן לומר כן רק לאהרן ולבניו ולזקני ישראל שהם כלם שרי אלהים, ורואים במראות אלהים, וכשהובאו הקרבנות קרבו כל העדה ואמר להם משה זה הדבר שאתם רואים מהבאת קרבנות הללו לכפר בעדכם צוה לי ה' שתעשו כן, למען יראה אליכם כבוד ה', וזהו ראיית הכבוד לעיני כל ישראל, שנראה כבודו בעמוד ענן וזהו כבוד ה', לא ראיית נבואה:

ויאמר, אחר שדבר לכל ישראל, חזר ללוות את אהרן שיעבוד עבודותיו:

קרב אל המזבח, לפי שהמזבח קדש קדשים וכל הנוגע בו יקדש, אמר לו משה מעתה נתקדשת ביציקה ומשיחה וראוי אתה לגשת אל המזבח:

וכפר, בדמו:

בעדך ובעד העם, צוהו שעל קרבנותיו יתודה בעדו ובעד העם התלויים בו ויכפר עליו ועליהם, כמו פר משיח כשיחטא לאשמת העם, ועוד יעשה את קרבן העם לכפר בעדם, כי המשיח לא יתכפר בשעיר עזים:

ויקרב אהרן אל המזבח, לעבוד העבודות הנעשות על המזבח ושם עמד עד שהביאו אליו את הדם לזרוק, ואת האמורין והנתחים להקטיר, ומלת וישחט על השוחט ושאר העבודות כמו שחיטה וקבלה והולכה נעשו בבניו וזהו ויקריבו בני אהרן וכו' כי לולי כן אין צורך לכהנים רבים להלכת הדם, אלא למהר הדבר, וכדי שיזכו בניו כלם בחנוך העבודה עמדו בשורה, וקבלו המזרק מיד המקבל, והביאו אליו האמורין והנתחים, ועל כן כתוב בסוף וירד מעשות וכו', כי עד הנה לא זז מהמזבח:

ואת הבשר ואת העור, לא מצינו חטאת קצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים, וכולן ע"פי הדבור:

וירחץ, הרוחץ שאפילו בזר כשרה, ובעוד שהמציאו אליו הנתחים, רחץ הרוחץ את הקרב ואת הכרעים והמציאו אותן אליו באחרונה, והקטירן על האש על המזבח:

ויקרב את קרבן העם, הוא דרך כלל ואחריו מעשה, שאינו אלא פרטו של ראשון, יאמר עתה הקריב את קרבן העם, כיצד? לקח שעיר החטאת וכו', ולכן בתחילת הפרט נאמר שנית אשר לעם, להורות שאינו אלא פרטו של האמור למעלה:

ויחטאהו, מתן דמו, והוא נקרא חטוי:

כראשון, אע"פי שחטאת נקבה, לא אמר כראשונה, כי על העגל ידבר, ועוד שאילו אמר כראשונה משמע כפעם הראשונה כפי משפט הלשון, ואין כן כוונת הכתוב:

ויעשה כמשפט, כמשפט כל עולה, ולא אמר כראשון שהוא האיל, כמו שאמר בחטאת, כי בחטאת לא היה יכול לומר כמשפט, לפי שיש חטאת פנימית וחטאת חיצונה ואיני יודע כמשפט מי, הוצרך לומר כראשון שהיה נעשה כחטאת חיצונה, מה שאין כן העולה שאין בה חלוקי עבודות סתם ואמר כמשפט, כלו' כמשפט העולה:

מלבד עלת הבקר, לפי שבכל יום מקריבין עולת תמיד ומנחתו, והיום נצטוו להקריב עולה ומנחה חובת היום, הודיע שלא נפטרו בהן מקרבן תמיד, אלא עולה ומנחה זו הקריבו מלבד עולת הבוקר:

ואת החלבים מן השור, המפורשים בפרשת ויקרא, על כן הפסיק בנגינה

והמכסה, של כל החלבים, כי כל חלב הקרב למזבח הוא מכסה, האחד חלב המכסה את הקרב, והשני כל חלב אשר על הקרב וגם הוא מכסה, והחלב אשר על הכליות מכסה עליהן וכן אשר על הכסלים:

וישימו את החלבים, של השור והאיל, וכוללים גם אליה ויותרת וכליות, שהכל בכלל חלבים:

ואת החזות, מן השור והאיל:

ואת שוק הימין, של כל אחד מהם:

הניף אהרן תנופה, זהו קודם וישימו את החלבים, וזכר תחלה זריקה והקטרה שהן עיקר:

וישא אהרן, זוהי מצות נשיאות כפים:

אל העם, כנגד העם, כדרך המברכים שמניחין ידיהם על ראש המתברך, כן הכהנים פיסת ידיהם פתוחות כנגד העם:

ויברכם, ברכת כהנים המפורשת להלן יברכך יאר ישא, ואם המצוה כתובה בחומש הפקודים כבר נאמרה בהקמת המשכן, גם שם סמוכה אל ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן:

וירד, מן המזבח, לפי שגמר מעשות החטאת והעולה והשלמים, שכל זמן העבודה היה הוא על המזבח ובניו עושים העבודות שבעזרה:

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, הוא ההיכל והדביר, ולא נזכר בכתוב למה נכנסו, והטעם נראה לי כך, בתחלה הבטיח השם למשה שישרה שכינתו על המשכן שיעשו, ואמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה ח'), ועדיין לא פירש באיזה מקום מן המשכן יהיה גילוי שכינה, אח"כ בצווי על עשיית הארון אמר בפירוש שדוקא מעל הכפרת יראה כבוד ה', ומשם יבוא הדיבור למשה כאמרו ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים (שם שם כ"ב), אבל כאשר כלה משה להקים את המשכן לא ירד כבוד ה' על הכפורת לבד, כי אז לא היו כל העם יודעים ששרתה שכינה בבית ההוא, לפי שאין שום אדם רשאי ליכנס לבית קדש הקדשים, אלא נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן (שם מ' ל"ה), שגם באהל מועד נתגלה כבוד ה', וגם מחוץ למשכן היה הענן לעיני כל ישראל באופן שכולם ידעו ששרתה שם שכינה, ולפי שהיה כבוד ה' מלא כל המשכן אמר שם ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן (שם שם ל"ה), כמו שפירשנו שם, ואז נתעסקו משה ואהרן בעשיית הקרבנות שהם חובת היום ככל האמור בענין, וכאשר כלו כל העבודות, ואהרן בירך את העם, אז סר כבוד ה' מאהל מועד והצטמצם בין בדי הארן, ושם שרתה השכיכה כמו שהבטיח, ומיד הורשו משה ואהרן ליכנס אל אהל מועד, ואין ספק שבאו שם להשתחוות ולהודות לה' על אשר אוה למושב לו בית קדש הקדשים, והקים דברו הטוב אשר דבר להשרות שכינתו בין שני הכרובים:

ויצאו ויברכו את העם, בלי נשיאת כפים, ואין זו הברכה שאמר למעלה וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, אלא כדרך שברך שלמה את כל קהל ישראל ביום חנוכת המקדש, כשירדו שכינה וראו אש מן השמים, אף כאן ברכו אותם שזכו לכך, ולפיכך זכר כאן משה ואהרן ששניהם ברכו את העם, אבל למעלה שהיתה ברכת כהנים ונשיאות כפים נזכר אהרן לבדו, כי הכהנים לבדם נצטוו בה:

וירא כבוד ה' אל כל העם, כבוד נברא נראה לעיני העם וידעו כי ה' שוכן בקרבם, והוא כדמות אור יקר נשגב מן האור הידוע לנו, וכן ראו בחנוך המקדש כאמרו וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית (ד"ה ב' ז' ג'), וכן והנה כבוד ה' נראה בענן (שמות ט"ז י'), וכיוצא תמיד על כבוד, מושג לעין, והוא מן הדברים המפליאים שמדרך התורה לקצר בהם ולהעלים עניניהם:

ותצא אש, אין זו ראיית הכבוד, אלא האש והכבוד הם שני ענינים, כמו שכתוב גם בחינוך המקדש ברדת האש וכבוד ה', משמע שהם שני דברים, והכבוד היה למעלת ישראל, כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה, והאש היה לאכול העולה והחלבים:

מלפני ה', מבית קדש הקדשים, וזה ראייה לפירושנו על פסוק ויבא משה ואהרן אל א"מ, כי עתה שנתצמצם הכבוד בין בדי הארן, נכון לומר שמלפני ה' יצאה האש, אבל כשהיה המשכן מלא כבוד ה', אינו מדוקדק לומר ותצא ותאכל, לא בעבור שלא היה אש כלל על המזבח, כי על כרחך היתה אש יוקדת שם, שהרי בשבעת ימי המלואים היה אש והקטירו בכל יום קרבנות המלואים, וכיון שבערה פעם אחת איך כבתה, והכתוב אומר אש תמיד תוקד על המזבח? אלא העולה והחלבים הנקטרים על אש הדיוט צריכין כמה שעות עד שיתעכלו, ובאותו היום אחר שערך הכל על האש, ראו ישראל כי אש יצאה מלפני ה' וכרגע אכלה את העולה ואת החלבים, לא השאירה עצם, פתאום היה הכל לדשן, וזה הפלא ופלא בכח האש הנפלאה הזאת, אז ידעו כלם כי מאת ה' היתה זאת:

וירא כל העם, כבוד ה', והאש שיצא מלפניו:

וירנו, מרב שמחה היו מרננים בקול רנה להודות לה' חסדו ועל רב טובו לבית ישראל: