ויהי העם כמתאננים, מלת כמתאוננים קשה בפירושה, כי אם נגזרה מלשון און, כמו מחשבות אונך, (ירמיה ד' י"ד) היה לו לומר כאונים או כמתאונים, ואם היא מלשון תואנה היה אומר כמתאנים כמו כי מתאנה הוא לי (מ"ב ה' ז'), ואם היה לבד על אנינות היה לו לומר כאוננים, אולם כפי האמת היא כוללת שלשתן, והענין כך, כל ימי חנותם במדבר סיני הסמוך לישוב לא חסרו דבר מכל מאכל אשר יאכל, כי הסוחרים היו באים שם למכור להם כל הצריך להם, גם המדבר ההוא היה מקום מרעה, כי כן כתוב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג' א') לרעותו שם, אולם כשנסעו ממדבר סיני אל המדבר הגדול והנורא, ארץ לא עבר בה אדם, אז חטאו העם חטאה גדולה, ונחלקו לשתי כתות כת אחת היו מתאוננים והשניה היו האספסוף וכו', המתאוננים בראותם שאין להם מזון אחר כ"א המן דברו תועה על השם ב"ה כאילו ח"ו מבלתי יכולת לתת להם דגן תירוש ויצהר במדבר על כן צריך להמטיר לחם מן השמים, וזה מחשבת און נגד השם, גם תואנה היו מבקשים כי לא היו חסרים דבר שהרי המן שאכלו אין כמהו בטעם וכח, והצטערו על חנם באנינות בלי סבה, ועל שצשת הכונות האלה אמר הכתוב כמתאוננים, והנה סתם הכתוב עיקר חטאם והמשורר המביע חדות מני קדם ביאר הדבר בארוכה ואמר ויוסיפו עוד לחטוא לו וכו' וינסו אל בלבבם וכו' (תהלים ע"ח י"ו):

רע באזני ה', ולא באזני משה, כי משה לא ידע מזה דבר, וכל חטאם היה בסתר לבם כמו שפירש המשורר וינסו אל בלבבם, והשם כל יצר מחשבות מבין ואין זולתו יודע:

וישמע ה' ויחר אפו, לפי שהיו המתאוננים מכת המנאצים והדוברים עתק אל ה', לכן היה עונשם בדרך פלא כמו שנבאר:

ותבער בם אש ה', ירדה פתאום אש ה' מן השמים ובערה בם ושורפם:

ותאכל בקצה המחנה, לא שהיה האש מכל הטובים ורעים כדרך הבערה האוכלת סביבותיה וכל הקרב אליה יומת, אבל שלחה להבותיה למרחוק לשרוף המתאוננים שהיו מפוזרים במחנה, אחד בקצה זו ושני בקצה אחרת, ואם קרוב לה היו נקיים לא בערה בם:

ויצעק העם אל משה, לא אמרו חטאנו כי דברנו באלהים, כמו שאמרו בנחשים השורפים, כי הצועקים הם עדת ישראל שלא חשבו רע על ה', רק בראותם העונש הנפלא הזה ולא ידעו סבתו צעקו אל משה שיתפלל בעדם כי יראו לנפשם מפני האש שהיה עדין עומד באמצע המחנה, ומשה התפלל אל השם, ותשקע האש במקומה:

תבערה, למקום אשר ירדה בו האש בתוך המחנה קראו תבערה, ולמקום אחר במחנה עצמו ששם קברו המתאוים קראו קברות התאוה, והנה המחנה היה גדול ובו היו שני המקומות:

והאספסף, הם שהתאספו עם ישראל בצאתם ממצרים ואינם מהם:

התאוו תאוה, עיקר תאותם היה לאכול שנית מן השלו שאכלו בשנה הראשונה, אלא שלא שאלו אותו בפירוש מן הטעם שאבאר בסמוך:

וישבו ויבכו גם בני ישראל, האספסוף הסיתו את ישראל ועוררו תאותם עד שבכו גם הם על דבר השלו שפסק מהם ולשון וישובו שאמר כאן יורה על השנות הפעולה פעמים, וירמוז לפעם הראשונה שהתאוו לאכול בשר קודם מתן תורה:

מי יאכלנו בשר, לא זכרו את השלו בפירוש כי נכלמו מפני משה וידעו שיוכיחם על פניהם לאמר, הלא אתם לא חפצתם בו במדבר סין, ומשכתם ידיכם ממנו, כמו שפירשנו (שמות ט"ז י"ג) ולמה תבכו עליו עתה לכן הסתירו כונתם וזכרו סתם בשר ודגה, ומשה חשב שהם מבקשים בשר בקר וצאן ודגים כמו שנפרש:

זכרנו את הדגה, כדרך הזוללים שאינם מסתפקים במה שיש להם:

אשר נאכל במצרים חנם, שהיו כ"כ בזול כאילו הם חנם:

את הקשאים, מיני ירקות ופירות הארץ הן, וכולן מרובין מאוד בארץ מצרים כי היא כגן הירק, ויתכן שבני ישראל אכלו הרבה מהן בהיותם במצרים לפי שהמצרים בזמן ההוא לא היו אוכלים איזה מיני ירקות בחשבם שהם אלוהות:

נפשנו יבשה, אין לה מה שיוליד ליחה בגוף וישיב הנפש רזה:

בלתי אל המן עינינו, אין לנו מאכל אחר כ"א המן, ואף המזון הזה שאנו חיים בו איננו בידינו אבל נשא עינינו אליו בכל עת, ובכל יום פוחדים אנו שמא יפסוק מלבא:

והמן, ספר במעלות המן כדי להודיע גודל חטאת המתאוים שלא הסתפקו במזון נכבד כזה:

כזרע גד, עגול בתמונתו כזרע גד והיה קל ללקוט:

כעין הבדלח, מראה וכמראה הבדולח נחמד למראה עיני האדם:

שטו העם, אין שייט אלא לשון טיול שלקטוהו בלא עמל:

ולקטו, לא היו צריכים לקנותו יום יום בכסף מלא אלא לקטוהו חנם, וזה נגד מה שאמרו אשר נאכל במצרים חנם:

וטחנו ברחים, אם היו רוצים לעשות ממנו קמח היו יכולים לטחון אותו ברחים של יד:

או דכו במדכה, ואם רצו לתקנו באופן אחר שלא יהיה דק כקמח אלא שבור כגרסין היו כותשין אותו במדוכה של אבן או של עץ:

ובשלו בפרור, וכן אם רצה לעשות ממנו תבשיל, בשלוהו בקדרה או ביורה:

ועשו אתו עגות, וכן היה טוב לעשות ממנו לחם, והכלל שהיו עושין בו כל מה שהיו רוצים, וזה כנגד תלונתם שהיה להם במצרים מאכלים שונים, ויודיע שגם המן לפי שינוי תיקיני היה מתחלף טעמו:

והיה טעמו כטעם לשד השמן, למ"ד לשד מן השורש וענינו ליחות הפך היובש, כי הם אמרו ונפשנו יבשה, כאדם האוכל חטים יבשים, ובאמת כאשר יטאחנו ברחים או דכו במדוכה מתחלף טעמו ונעשה שמן, ואין מאכלם יבש, והנה בפרשת בשלח כתיב וטעמו כצפיחית בדבש שכן היה טעמו כשאכלוהו חי, אבל כשמתקנים אותו נתחלף טעמו הראשון ונעשה שמן, ולכן כתוב כאן והיה טעמו:

וברדת הטל, זה נגד מה שאמרו בלתי אל המן עינינו כאילו היו מסופקים אם יבא אם לא, ואמר כאן כי בהיותם ישנים היה יורד המן ובקומם מצאו לחמם כבר מוכן ובטוחים היו שילקטוהו:

ירד המן עליו על מקום נקי אחר שירחץ הטל את המקום:

בכה למשפחתיו, היו מתאספים משפחות משפחות ובוכים לפרסם תרעומתם בגלוי:

ויחר אף ה' מאד, ולא אמר שהיה חטאם רע בעיני ה' כמו שכתוב במתאוננים, לפי שחטאו מדרך תאוה כי היו חפצים בשלו, אבל המתאוננים חטאו במחשבות רעות נגד צדקת ה' ויכלתו, אולם חרה אף ה' במתאוים מטעם שאמר בסמוך יען כי מאסתם את ה' וכו', כלו' זוללותם הביאה אותם לידי חטאה גדולה למרוד בה', כי משלה בם כ"כ התאוה הגופנית עד שהחליפו בה כל המתנות הרוחניות שנתן ה' להם במדבר:

ובעיני משה רע, אבל משה לא ידע שחטאו מצד התאוה, וסבור שתואנה הם מבקשים לשאל להם בשר ודגים בחשבם רע על ה', ולא ידע כי את השלו הם מבקשים, ולכן היה רע בעיניו מה ששאלו:

למה הרעת לעבדך, במה ששמת הנהגתם עלי, כמ"ש בסמוך לשום את משא וכו'

ולמה לא מצתי חן, כשאמרתי שלח נא ביד תשלח, כי יודע אני שאין בי יכולת לסבול טרחם ומשאם וריבם:

האנכי הריתי וכו' ילדתיהו, דרך מליצה כמו שהאשה תסבול צער גידול הבנים בזכרה מה שסבלה בהם מלידה ומבטן ומהריון כן אנכי אסבול משאם, אבל אנכי לא הריתי מהם ולא ילדתי אותם:

כי תאמר אלי, שאתה אומר אלי, והעתיד במקום בינוני:

שאהו בחיקך, אינו דבק עם מאמר אל האדמה וכו' שבסוף הפסוק, כי אז היה הכתוב אומר אשר נשבעתי לאבותיו, אלא שיעור הכתוב כך, האם אנכי הריתי וכו', שבעבור כן אתה אומר אלי שאהו בחיקך, וימשך מזה שאני מחוייב לישא אותם כאשר ישא האומן את היונק עד שאביאם אל האדמה אשר אתה נשבעת לתת לאבותיו:

מאין לי בשר, לפי שראה משה שהם מבקשים בשר ודגים ללא צורך, כי היה להם המן לשבוע וידע שלא ימלא השם שאלתם להיותם קטני אמנה, כפי מה שחשב משה, לכן צעק אל ה' מאין לי בשר וכו', כלומר ידעתי כי לא תשמע בכיתם, ומה יועיל כי יבכו עלי, האוכל לספק להם בשר בדרך הטבע, והנה משה אמר כך לפי מחשבתו, ולא שאל את פי ה' לשמוע מהו תכלית בקשתם כי הוא ב"ה בוחן כל לבב ויודע כי את השלו הם מבקשים, ואילו שמע משה בנבואה שהם בוכים על השלו, אולי היה מתחנן בעדם שיעלהו השם פעם שנית כמו שעלה במדבר סין ג"כ ללא הכרח:

לא אוכל אנכי לבדי, לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר כי מאין להם, אבל לפי שחשב משה כי העם פרוע וחורש מחשבות און, היה קשה בעיניו שיוכל הוא לבדו להביאם במוסר ולשכך תלונותם:

ואם ככה, כירש אם רצונך שאני לבדי אשא את כל המשא הזה ואסבול טרחם ותלונתם, תאנתם ובכיתם, ואין בידי לתת להם את שאלתם, אתחנן לפניך, אם מצאתי חן בעיניך, המיתני, ואל אחיה חיי הצער הללו לראות את הרעה הגדולה אשר אני בה:

אספה לי על שאמרת לא אוכל לבדי, אעשה לך עזר כמ"ש בסמוך ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך, אבל לענין עיקר שאלת העם, מאחר שמשה סמך על בינתו ולא שאל את פי ה', הניחו השם במחשבתו ורק סתם ואמר ואל העם תאמר וכו', כמו שנפרש בסמוך:

אשר ידעת כי הם, אשר ידעת והכרת בהם שהם זקנים וחשובים ויודעים להנהיג את העם בחכמה:

והתיצבו שם עמך כדי שישמעו גם הם בדברי עמך:

ודברתי עמך שם, באהל מועד הנזכר:

ואצלתי מן הרוח, לשון אצילות בכל מקום ענינו עכוב אצלו, כמו הלא אצלת לי ברכה, הלא עכבת אצלך עוד ברכה בעבורי, וכן אצילי בני ישראל הם הפרושים מהם שנאצלים אל עצמם מכלל המון העם, וכן ואצלתי שאניח אצלי קצת מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם, והכלל שהוא רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' המעיר את האדם לעשות חיל בהנהגת העם:

ונשאו אתך, וע"י שיהיו גם הם אנשי הרוח, יוכלו לעזור אותך במשא העם להיישיר מדותיהם ולהביאם במוסר:

ואל העם תאמר, אולם לענין תלונת העם שאתה חושב כי תואנה הם מבקשים ושלכן לא אמלא משאלותם, אין הדבר כן אלא לך אמור להם שלמחר יאכלו בשר, ולא פירש לו איזה בשר יתן להם, גם לא גילה למשה עיקר תאותם עד שעת המעשה

התקדשו, לשון הזמנה והכנה לדבר

לא יום אחד תאכלון ולא יומים, הכונה על הפעם הראשונה שאכלו השלו במדבר סין, שהספיק להם אז עד עשרים יום ולא יותר, כי בט"ו לחדש השני באו למדבר סין, ואותו היום בערב עלה השלו פעם אחת בלבד, והיה בו די לאכול ממנו עשרים יום עד יום מתן תורה שאז התקדשו העם ולא אכלו עוד בשר תאוה, וזכר כאן זמנים הרבה, יום אחד, יומים, חמשה ימים וכו', לפי שרבים מן החסידים לא אכלוהו כל אותו הזמן, ולמחרתו כשירד המן עזבו מיד את השלו, וקצתם אכלוהו ב' ימים, וקצתם ה' וי' וכו', אבל אין גם אחד שאכל ממנו יותר מעשרים יום:

עד חדש ימים אבל השלו הזה תאכלוהו חדש ימים כי יבא ברבוי והפלגה יותר ממה ששאלתם:

עד אשר יצא מאפכם, הוא על דרך משל שיתן להם בשר הרבה שתוכלו לאכול עד אשר יצא דרך האף, והכונה שתקוצו בו:

והיה לכם לזרא, שתרחיקוהו מאתכם כדבר הנתעב וזר שאינו נאכל, והוסיף לומר כן קודם שישלח להם השלו, כי השם חפץ חסד, ורצה לתת להם כמו עצה שישובו בתשובה טרם יחרה אפו בם, כאומר ראו אני נותן לכם בשר הרבה עד חדש ימים וכפי הטבע בזמן ארוך כזה אין ספק שתקוצו בו, לכן יותר טוב שתמשכו ידיכם ממנו אחר יום או יומים, ולא תאריכו לאכול עד יום האחרון של החדש, כי אז יהיה זה אות על זוללותכם והיותכם מושקעים בתאוות ותתחייבו עונש וכן קרה כמו שנפרש:

לאמר למה זה יצאנו ממצרים, כי אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, והרי הוא כאילו בקשו לשוב שם, וזה אות כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, לפי שכל כך משלה התאוה עליכם שאתם מחליפים בה הטובה שאין למעלה הימנה, שהיא יציאת מצרים מבית עבדים להיות עם קדוש לה' אלהי ישראל כי היה זה הנסיון התשיעי שבו נסו את ה' מחוסר אמונתם בו:

שש מאות אלף רגלי, לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים היתרים:

ואתה אמרת בשר אתן להם, כלומר איך תתן במדבר בשר על חדש ימים לשש מאות אלף רגלי, זולתי כי תשנה סדרי בראשית, או שיעשה ה' כנפים לבקר וצאן הרבה מאד שיעופו ויבאו כרגע אל המדבר הזה, או בריאה יברא ה' ויוציא המדבר נפש חיה למינה, וכן בדגה אשר בים או יעלו אבר כנשרים או יבראו במדבר לשעתן וידע משה שלא יעשה ה' ככה בעבור מתאוים וזוללים, וביותר בהיותם מסופקים בנפלאותיו ית' כפי סברתו, ולכן תמה איך יקרה כזאת בדרך טבע:

הצאן ובקר, ועוד תמיהה שניה שאף אם ישחט להם כל צאן ובקר שבעולם האם ימצא להם, כלומר יספיק להם, והטעם כי כפי מחשבת משה לא היו חוטאים מצד התאוה אלא מצד מינות, ולכן אף אם יתן להם בקר וצאן לרוב לא יספיק להם, אלא יוסיפו לשאול ותמיד ידברו תועה על ה' כי לבם חורש רע, ולא למלאות בטנם שאלו ככה:

את כל דגי הים, לפי שלא עלה מעולם על דעת משה לחשוב כי את השלו הם מתאוים, לכן זכר רק צאן ובקר ודגים, ולא אמר אם את כל עוף השמים יאסף להם, ועוד כי העוף אפשר שיבא בדרך טבע בלתי שישתנו סדרי בראשית:

ומצא להם, כמו ומצא כדי גאולתו:

היד ה' תקצר, לא רצה להודיעו סוד הדבר והניחו במחשבתו, ורק כמלך הגוזר אמר היד ה' תקצר, פי' כחו ויכלתו, כלומר אחת דברתי בשר אתן להם ואכלו חדש ימים ולא אשנה, עתה תראה היקרה לך דברי שאמרתי אם לא, ובמליצת עתה תראה רמז לו שבשעת מעשה יבין סוד הענין על בוריו, ואז שתק משה מפני הכבוד והלך להגיד לישראל מאמר השם:

ויצא משה, מאהל מועד אשר דבר אתו שם אלהים לדבר אל העם, ונראה שאחר דברו אל העם שב אל אהל מועד לשמוע דבר השם:

וירד ה' בענן, כדי שיתפעלו גם הזקנים מן המראה הזה:

וידבר אליו, ולא פירש לנו הכתוב מה דבר ה' אליו, רק זאת הודיענו הפסוק, כי השם היה מדבר עם משה לבדו, ולפי שאצל אז מרוחו על השבעים איש, התחילו גם הם להתנבאות את הדבר ההוא שדבר ה' אל משה, וידעו בנבואה את הדיבור ההוא, וזה טעם שאמר ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו:

ולא יספו, אך לא התנבאו רק אותו היום לבדו ולא הוסיפו להתנבאות מעצמן פעם אחרת, והענין כי לא היו נביאים רק אותה שעה לפי שזכו להיות אצל משה בשעת ירידת הענן, אבל הרוח שהאציל השם עליהם לא פסק מהם כל ימי חיותם, כי היו צריכים לרוח האלהי הזה כדי להנהיג את העם בחכמה ולהיות לעזר למשה:

וישארו שני אנשים, מבואר הענין בדברי חז"ל שלקח משה ששה מכל שבט שהם ע"ב במספר, כדי שלא להטיל קנאה בין השבטים, וכתב על שבעים פתקין זקן ושני פתקין הניח חלק, ואמר להם טולו פתקיכם, מי שעלה בידו זקן נתקדש ומי שעלה בידו חלק א"ל אין המקום חפץ בך, וקרה מקרה שנשארו אלדד ומידד במחנה כי לא יצא עליהם הגורל:

ותנח עליהם הרוח, אעפ"י שלא היו בכלל השבעים רצה השם לזכותם והאציל עליהם הרוח כמו לאחרים:

והמה בכתבים, שגם הם היו כתובים בפתקין כמו שאמרנו:

ולא יצאו האהלה, כשהעמיד משה את השבעים איש סביבות אהל מועד, לא יצאו עמהם אלדד ומידד מפני הענוה, כי אמרו אין אנו כדאים לגדולה:

ויתנבאו במחנה, אותה נבואה ממש שהתנבאו האחרים:

וירץ הנער, בה"א הדעת, הנער הנודע לשרת את משה חוץ מיהושע, כי שירות יהושע אינו כשירות כל נער:

מבחריו, הנפרד ממנו אינו שם תואר, אבל הוא שם המקרה לימי הנעורים, ופירושו מנעוריו, והכנוי שב על יהושע שהיה מנעוריו משרת משה:

כלאם, לשון עצירה ומניעה כמו לא תכלא רחמיך, ולזאת נקרא בית האסורים בית הכלא לפי שהנתון שם יושב עצור ונמנע מלכת לאשר יחפוץ, ופירוש כלאם שיתנם בבית הכלא, והטעם בזה כי מאחר שלא יצאו האהלה ועושין עצמם מכלל הנאצלים, הם כממרים את פי ה', ולכך צריך לשומם במאסר כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם:

המקנא אתה לי, כפי הכלל שהנחנו (בראשית כ"ו י"ד) יבוא לשון קנאה מקושר עם למ"ד להורות על המקנא לכבוד עצמו או לכבוד זולתו המחולל, כמו קנאתי לציון קנאה גדולה (זכריה ח' ב') וכאן פירושו, האם חושב אתה שאלדד ומידד חללו את כבודי ברצותם להראות עצמם נביאים מה שלא עלה על דעתי, ושלכן ראוי שיחרה אפי בם ואענישם, ומטעם זה לבשת קנאה בעבורי, אין הדבר כן, כי אין אני מפסיד כלום בזה ואדרבה אשמח על שזכו לנבואה:

ומי יתן וכו' כי יתן ה', הלואי שיכינו עצמם כל עם ה' להשראת השכינה ויהיו ראוים לנבואה, כי אז ידעתי בלי ספק שיתן השם את רוחו עליהם, כי ה' חפץ בישר לב ואינו מקפח שכר כל בריה, ואם כל עם ה' אינם כעת נביאים הוא לפי שאינם ראוים לכך, אבל אם יזכו, בודאי שיהיו כולם נביאים:

ויאסף משה אל המחנה, כענין ואספת אל תוך ביתיך, ר"ל שנכנסו מפתח אהל מועד איש אל אהלו:

ורוח נסע מאת ה', רוח ממש, והמשורר האלהי הודיע שהיה רוח מזרחית דרומית שנאמר יסע קדים בשמים וינהג בעזו תימן (תהלים ע"ח כ"ו), כי הוא היה צריך להעלות להם את השלו, וכן אמר כאן מן הים, וידוע שהים היה בקרן מזרחית דרומית למדבר שחנו אז שם בני ישראל:

ויגז, כמי כי גז חיש (תהלים צ' י') וענינו לשון פריחה, אלא ששם הוא עומד וכאן הוא יוצא, והנה כשראה משה שהשם הביא להם שלוים, ולא בקר וצאן ולא דגים, ושהעם אספו אותם בתאוה גדולה ולא הלינו עוד לאמר בשר בקר צאן ודגים חפצנו ולא שלו, אז הבין טעותו במחשבת המתאוים, וראה בדעתו שרק את השלו היו מתאוים, ושהשם הביא להם תאותם בדרך טבע:

ויטש על המחנה, כמו ויפרוש, וכן והנה נטושים על פני כל הארץ (ש"א ל' ט"ו), והנה הרוח הגביה את השלו לרום על פני השמים ואח"כ הורידו פתאום על מחנה ישראל כגשם היורד מן השמים, ולזה כיון המשורר באמרו וימטר עליהם כעפר שאר:

בדרך יום בה ובדרך יום כה סביבות המחנה, תחנה אמר ויטש על המחנה, משמע שנפל במחנה עצמו, ואח"כ אמר סביבות המחנה, כאילו לא נפלא לא סביבם, אולם שני דברים הם, שהיו השלוים נטושים על כל המחנה וגם מחוץ למחנה, מרחק מהלך יום אחד לכל ארבע רוחותיו מסביב, וזה רבוי עצום מאוד, והדבר הזה גילה לנו המשורר באמרו ויפל בקרב מחנהו סביב: למשכנותיו (שם שם כ"ח), הרי שהיה בקרב וגם סביב:

וכאמתים על פני הארץ אחר שפירש מדת ארכן ורחבן פירש עתה קומתן, ואמר שהיו כ"כ צבורין זה על גב זה עד שהיה גובהן שתי אמות על שטח הקרקע:

הממעיט אם עשרה חמרים, מרוב תאוה אספו ממנו כל אחד מאסף גדול על ימים רבים עד שאפילו הממעיט באסיפתו מחמת עצלה או חסרון בריאות גופו אסף עשרה חמרים, ואכלו ממנו בכל יום לשבעה, שנאמר ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם, הרי שהשם מלא כל תאותם, כי אולי לא הביא רבוי מופלג והיה מגיע לכל אחד רק מעט ממנו, היה אפשר ללמד עליהם זכות שאכלו ממנו יום יום רק מעט ולכן לא ישביעו תאותם אפילו באכלם אותו שנה תמימה, כדרך שאם לא יאכל האדם רק טעימה בעלמא יתאוה אליו זמן רב ולא יקוץ בו, אבל עתה שעלה מאד, הביא להם כל תאותם, שבכל סעודה אכלו וישבעו מאד:

וישטחו ויפרשו כמו שטחתי אליך כפי והענין שהיו שוטחים הבשר כדי שלא יסרח ויספיק להם לזמן רב:

הבשר עודנו בין שניהם, אין פירושו שביום הראשון באכלם ממנו מתו בו, שהרי בתחלת הענין אמר עד חדש ימים וכו', אלא בסוף השלשים יום היה זה, כי השם ב"ה אינו חפץ בהשחתת בריותיו, ואע"פי שחטאו חטאה גדולה לאמר למה זה יצאנו ממצרים, רצה להאריך להם אפו עד חדש ימים, אולי כשיאכלו ממנו לשבעה יום או יומים, ינחמו על רעתם וישובו ואז יסלח להם, ולכן עלה השלו ברבוי מופלג כדי שימלאו תאותם לשבעה, וימהרו ויקוצו בו, ואילו הפסיקו טרם מלאות חדש ימים לא היו נענשים, אבל לא עשו כן, אלא אכלו ממנו החדש כלו ולא קצו בו, ולא אמרו בלבם דיינו, נלכה ונשובה אל ה' אלהינו, ולכן כבא עת פקודתם בסוף החדש והיה עדיין הבשר בין שניהם, ונודע שלא עשו תשובה, נענשו, וזהו שאמר המשורר לא זרו מתאותם, כמתמיה על גודל זוללותם, שבכל זמן חדש ימים לא זרו אחור מתאותם, ועוד לי ראיה שהיה זה בסוף הל' יום, כי ביום כ' לאייר נסעו ממדבר סיני, והלכו דרך שלשת ימים, ובכ"ג בו חנו במקום שנקרא אח"כ תבערה, ושם אכלו השלו חדש ימים עד יום כ"ג לסיון, ובו ביום באו לחצרות, ונתעכבו שם ז' ימים בעבור צרעת מרים ובר"ח תמוז באו למדבר פארן ובו ביום שלחו המרגלים והם חזרו ביום ט' באב

טרם יכרת, שהיו עדיין בפיהם חתיכות שלימות שלא טחנו אותם בשיניהם:

ויך ה' בעם, לפי שהיתה חטאתם מתאוה, ולא במחשבות און כמו שהיה סבור משה, לכן נענשו בדרך הטבע בארח משפט, כי מתו במגפה שהיא אחת מארבעה שפטים רעים האמורים בנבואת יחזקאל:

ויקרא, משה:

קברות התאוה, כי אז הבין שכל חטאם היה מצד התאוה, והנה המקום הזה סמוך לתבערה, כי שניהם במחנה אחד:

כי שם קברו, הקוברים:

ויהיו בחצרות, נתעכבו שם עד האסף מרים, כאשר יזכור בפרשה הבאה: