ותדבר מרים ואהרן במשה, היא דברה תחלה ואהרן הסכים עמה, ולכן נענש גם הוא במה שחרה אף ה' גם עליו, כמ"ש ויחר אף ה' בם:

על אדות האשה הכשית, הנכון כמו שסופר בס' הישר שמשה מלך ארבעים שנה בארץ כוש, ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה, והם לא ידעו כשדברו בו שלא נזקק לה, והיתה תרעומתם על שנשא הכושית, כי אבותיהם היו נזהרים בזה מאז להתחתן בעמי הארצות כאשר הקפידו על זה אברהם יצחק ויעקב:

כי אשה כשית לקח, לפי שאמר האשה הכושית בה"א הידיעה, ובאמת לא נזכר עדיין בתורה ולא נודע מזה דבר, לכן בא לספר עתה כי אשה כושית לקח:

ויאמרו, עוד זאת אמרו על משה, במה יכול להתפאר עלינו, הלא גם בנו (ר"ל על ידינו) דבר ה' לישראל, א"כ נבואתו שוה לנבואתנו ואין לו שום יתרון עלינו:

והאיש משה ענו מאד, הכתוב מעיד שדברו עליו על לא חמס ועול בכפיו כי הוא לא בקש גדולה על אחיו, ולא להתפאר עליהם לקח לו מלכה כושית לאשה, ולכן לא היה להם מעולם סבה לדבר על צדיק זה תועה:

פתאם, שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכונים לנבואה, אלא בשעה שהיו מדברים במשה ועוד הדבר בפיהם נאמר להם צאו שלשתכם, והנה אמר הכתוב פתאום כנגד אהרן ומרים לבד, כי משה היה ראוי לנבואה בכל עת ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה:

צאו שלשתכם, מאהלכם אל אהל מועד, וקרא לשלשתם כי רצה שיהיה משה שם ייראה בקנאת השם לכבודו ויהיה מצוי להם שלא ימחול להם השם רק על ידו כאשר יתחננו אליו ויתרצה להם, אבל אח"כ אמר ויקרא אהרן ומרים לבד, שיאמר שבחו שלא בפניו:

שמעו נא, שמעו עתה:

אם יהיה נביאכם ה', לפי הנחת הטעמים במלות האלה פירוש הכתוב כך, אם יהיה אדם בעל נבואה כמו נבואתכם (כי מלת נביאכם כאן הוא שם המקרה, כמו נבואתכם), אני ה' במראה אליו אתודע, ורצה בזה להוכיחם על מה שאמרו הרק אך במשה דבר ה' וכו', שרצו להשוות נבואתם לנבואת משה, והשם אמר להם אין נבואתכם דומה לנבואת משה, כי יש הפרש גדול ביניהם כמו שיפרש:

במראה אליו אתודע שיראה הנביא כעין תמונות וצורות שהם כמו משל אל המכוון בנבואה ההיא, ובהתבונן בם לפעמים יבין הנביא בשכלו את הנמשל, כמו סיר נפוח ומנורת זהב וזולתם מן הדברים שראו הנביאים בחזיונם, וכן היה דבר ה' אל אברהם במחזה, שבו הראה לו השם הכוכבים, וכן הענין בכל הנביאים, שלפי שרואים נבואתם במראות, אינם רואים כ"א חיצונו של דבר, ולכן לפעמים אינם מבינים פנימיותו, כמו הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני (זכריה ד' ה'), ודניאל אמר ואני שמעתי ולא אבין, אבל משה היה רואה פנימי וחיצון כמו שאמר בכל ביתי נאמן הוא ובסמוך יפרש:

בחלום אדבר בו, ועוד הפרש גדול יש במצב הנביא, כי בעת שיבא אליו הדבור יתבטלו הרגשות חושיו והוא כחולם חלום:

לא כן עבדי משה, להותדע אליו במראה ולדבר בו בחלום:

בכל ביתי נאמן הוא, כל סדרי הדברים העליונים והתחתונים פתוחים לפניו, והוא נכנס בכל הבית חדר בחדר לא יעלם דבר, והוא משיג בכל בית מלכות ה' יותר מכל מה שהשיגו שאר הנביאים, ובכל דרכי ההשגות האלה הוא נאמן כלומר שיש לבטוח על יושר לבבו בכל עת, ומרוב צדקתו נשתנה ממדת האדם להיות כמלאך ה' צבאות, כי לבו ויצרו חלל בקרבו, ונפשו דבקה באמונה עם ה', ובטוח שיוסיף אומץ בקדושתו כל ימי חייו, ותבין מזה שתואר נאמן הוא העליון שבכל התוארים:

פה אל פה אדבר בו, בלא ביטול הרגשת חושיו:

ומראה ולא בחדת, כי ענין החדה שאין הכונה בנגלהו רק בענין הנסתר בו וסתום בתוכו, לכן אמר שמה שראה משה, ראה על בוריו והבין על נכון כי לא היה המראה אליו על דרך חידה, והנה מלת מראה שנאמר כאן אינו דומה למלת במראה הכתוב למעלה במראה אליו אתודע, כי הוא על התמונות והרמזים שרואים הנביאים כדרך שפירשנו שם, ודומה לו קצת במראות הצובאות, שהוא שם לכלי מלוטש שבו יתרשמו הצורות אשר כנגדו כן הנביאים רואים כעין תמונה והיא איננה עצם הדבר, אבל רומזת אליו, אמנם מראה שזכר כאן הוא מראה דבור, כלומר שמפרש לו הדיבור במראית פנים שבו ואינו סותמו לו בחדות:

ותמנת ה' יביט, האל ית' נעלה ומרומם מכל תמונה, כי כן כתוב כי לא ראיתם כל תמונה, אך הכוונה כאן על הכבוד הנברא שהוא כמין אור יקר נגלה לעינים, כדרך וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט' כ"ג):

ומדוע לא יראתם, כי היה לכם לנהוג צניעות בעצמיכם ולירוא ממעלת משה הגדולה, ואיך הזדתם לחשדו באשה הכושית שלקחה לאשתו ולא דנתוהו לכף זכות וגם האיך אתם מתדמים אליו ואין מדריגתכם כמדריגתו:

וילך, הכבוד, כמו שכתב בסמוך והענן סר:

והנה מרים מצרעת, מיד כשסר הענן כסתה הצרעת את כל עור גופה, והיא לא הרגישה בדבר עד שאהרן פנה אליה לדבר עמה על הענין וראה שהיתה מצורעת, ובחשבו שאין ראוי שתלך היא בעצמה לדבר אל משה ולבקש ממנו מחילה, כי אין לבא לפני אדון הנביאים בגוף טמא, הלך הוא לבדו אל משה להעתיר בעדה:

בי אדני, הרי שהודה על יתרון מעלת משה עליו וקראו אדוניו:

אל נא תשת עלינו החטאת, כמו תשים, והענין אל תחשוב לנו לחטאת מה שדברנו נגדך כי באמת מודים אנחנו לך שנואלנו וחטאנו:

אשר נואלנו, אשר הסכלנו עשו בדיבורנו:

אל נא תהי כמת, הנכון כדברי יב"ע שפירשו כך, בי אדוני, לא תהיה מרים אחותנו מצורעת ומטמאה באהל כמת, ודמתה לולד ששלמו לו תשעת החדשים במעי אמו, וכאשר הגיע זמנו לצאת לאויר העולם ויאכל חצי בשרו, בעת שאמו יושבת על המשבר וימות הולד, והמילדת מוציאתו מחותך איברים כן כאשר היינו בארץ מצרים ראתה מרים אחותנו אותנו בגלותנו ובטלטולנו ובעבדותנו וכאשר הגיע העת לצאת ולרשת את ארץ ישראל הנה היא נלקחת ממנו, בי אדוני, התפלל נא בעדה ולא נאבד צדקתה מתוך הקהל:

אל נא רפא נא לה, זכר שם אל שהוא מורה על תוקפו ויכלתו ית', ומלת נא הראשון לשון בקשה, והשני לשון עתה וביאורו אתה שהכח והיכולת בידך, בבקשה ממך שתרפא אותה עתה שלא נצטרך לביישה הוציאה חוץ למחנה, ולמדנו מזה איך היה משה ענו ומוחל על עלבונו:

ואביה ירק ירק בפניה, היריקה בפני האדם היא משל אל ההכלמה והנזיפה, כדרך ומפני לא חשכו רוק (איוב ל' י'), והענין שהשיבו השם, אני ארפא אותה אבל לא מיד כמו שאמרת, כי אם אביה היה מוכיחה וכועס עמה, הלא מצד הדין להתבייש שבעת ימים כ"ש עתה שחרה אפי בה ראוי שתסגר מחוץ למחנה ז' ימים כדי שתתבייש ממה שעשתה:

ואחר תאסף, אל המחנה:

והעם לא נסע, להגיד שראוי היה שיסעו משם באותו יום עצמו שבאו לחצרות, אלא שנהגו כבוד במרים ונתעכבו שם בעבורה:

ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן, לומר כי כאשר נסעו מחצרות לא נסעו ממדבר זה אל מדבר אחר, אבל נסעו מחצרות שהוא במדבר פארן וחנו במקום אחר במדבר ההוא עצמו, והוא רתמה הסמוך לקדש ברנע שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר ונבא עד קדש ברנע ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים וכו', אבל לא שחנו בקדש ברנע עצמו, כי הכתוב אינו אומר ונבא לקדש ברנע אלא עד קדש ברנע, דהיינו סמוך לו והוא רתמה הנזכר בפרשת אלה מסעי ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, אולם כאן לא זכר לא רתמה ולא קדש ברנע ורק אמר ויחנו במדבר פארן, להודיע כי קדש ברנע הנזכר להלן הוא קדש ברנע אשר במדבר פארן לא קדש אשר במדבר צין, שהיה שם ענין מי מריבה בשנת הארבעים, אבל עתה לא הגיעו עדיין למדבר צין ועודם חונים במדבר פארן: