ותשא כל העדה, את עצמה, כדרך ויקח קרח, והענין שנתקהלו כלם להתלונן ולמרוד בצעקה ובהרמת קול:

ויבכו העם, הבכיה היתה לפי שהאמינו בדברי המרגלים, והיה בזה חטאם גדול, כי שכחו אל מושיעם שעשה עמהם כמה נפלאות והבטיחם להביא אותם אל ארץ טובה והם חשבו עתה שלא יקיים הבטחתו זאת ועל זה הוכיחם משה ובדבר הזה אינכם מאמינים וכו':

לו מתנו, הלואי ומתנו, כי יותר טוב היה למות במצרים כמות כל האדם, או למות עתה במדבר הזה מלנפול בחרב אויבינו:

ולמה ה' מביא אתנו, מאחר שבודאי סופנו ליפול בחרב, למהא"כ ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת, והנה כאן לא פורש אלא ששאלו הטעם למה ה' מביא אותם וכו', אמנם במשנה תורה מפורש יותר מה שהיו חושבים בתשובת השאלה הזאת שנאמר ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו (דברים א' כ"ז), ואין לך מרי גדול מזה ליחס לבורא ית' מחשבה רעה כזאת חלילה, אך בנפשם דברו זאת:

נתנה ראש ונשובה מצרימה, נשים עלינו אחד ממנו לראש, ונשוב אחריו למצרים, והנה בכל התלונות שעברו לא הזידו למרוד בה' ובמשה עבדו כמו בפעם הזאת כי עתה נתיאשו לגמרי מנחלת ארץ כנען אשר נשבע ה' לאבותם ומאסו בה עד שבחרו לשוב תחת עול עבדות מצרים מלהיות כאדונים בארץ הנבחרת, כמפורש בכתובים וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו (תהלים ק"ו כ"ד), ופרקו עול מלכות שמים מעליהם, כי רצו לצאת מתחת יד ה' המולך עליהם ולשוב תחת יד מצרים, גם בעטו במשה מלהיות להם עוד למושל ולקצין כי בחרו ראש אחר תחתיו, וזה היה הפעם העשירי שנסו את המקום עם כל האותות אשר עשה בקרבו לכן נתמלאה סאתם ובדין נענשו בגזירה קשה כמו שיתבחר:

ויפל משה ואהרן, מרוב הצער והיגון באראותם עם ה' פרוע, ולא מצאו בעצמם כח לעמוד נגדם ולשכך תלונתם ובחשבם שעוד מעט יחרה אף ה' בם לענשם על מרים ולא תהיה תקומה לכל העם, לא קם בהם עוד רוח ונתפעלו כ"כ מן המחשבות האלה עד שנפלו על פניהם:

מן התרים את הארץ וראו בעיניהם טובה ויפיה ועתה שמעו רשעת המוציאים דבה עליה:

קרעו בגדיהם, לפי שזקני העדה היו מגדפים את השם ומדברים נאצות גדולות, והשומע כן חייב לקרוע:

הארץ אשר עברנו וכו' טובה הארץ, היה ראוי לומר טובה היא, אלא הענין כך, לפי שהמרגלים הוציאו דבה על שני דברים, על הארץ עצמה אמרו ארץ אוכלת יושביה היא, ועל יושביה אמרו אפס כי עזה עם, לכן הושיבו יהושע וכלב על טובת שני הענינים ואמרו הארץ מצד עצמה היא ארץ טובה, מצד העם השיבו בפסוק שלאחריו, אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ וכו':

אם חפץ בנו ה' והביא, אם יחפוץ בנו אז והביא, והענין אם רצונו ית' לקיים בנו השבועה שנשבע לאבותינו בעבור כי חפץ בנו ואוהב אותנו, אז יביאנו בלי ספק אל הארץ הזאת ויתן בנו כח לכבוש אותה כי אין דבר שיעמול נגד רצונו וכל הגוים כאין נגדו, אבל אם לא יחשבנו ראויים לכך, יוריש את הארץ לזרענו אחרינו ולא לנו:

אך בה' אל תמרדו, אך כל זה יהיה בתנאי שלא תמרדו בה', כי יראתכם מחוזק העם היושב בה הוא מרד בשם הנכבד, שהרי לא בכחכם יצאתם ממצרים, אלא יד ה' עשתה עמכם להפליא והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם, אם כן תאמינו ותצליחו:

כי לחמנו הם, נאכלים כלחם, על דרך אוכלי עמי אכלו לחם (תהלים נ"ג ה'):

סר צלם, דרך הלשון לומר על היושב בטח מפחד אויב, שהוא מתלונן בצל או מסתתר בצל, והמלך או האדון אשר בו כל העם בוטח נקרא מגין על עמו, כסוכה המגינה על ראש האדם שלא יכהו אור השמש, וכל העם בצלו יחיו, וכאשר ישוב אדם לפחוד יאמר שסר צלו מעליו, והענין כי עד הנה היה השם מגין קצת על בני כנען ולא רצה עדיין להשמידם לפי שאמר לאברהם כי לא שלם עון האמורי עד הנה, אבל עתה שלם עונם, כי קרובים אנו לבא בארצם, ולכן סר צלם מעליהם והשם נתנם לטבח:

וה' אתנו, ואנחנו בהפך כי ה' אתנו, לכן אל תיראום:

לרגום אתם, את יהושע וכלב אשר דברו על לב העם, והיה זה תכלית המרי והנבלה, כי לא יכלו לסבול שיספרו בשבח הארץ, ולא נהגו כבוד ביהושע שהיה משרת משה מבחוריו ולא בכלב שהיה הנכבד מכל שבט יהודה, ושניהם נשיאים ואנשי המעלה, ובשצף קצף קמו עליהם לרגום אותם, אלא שנמנעו מזה לפי שכבוד ה' נראה אל אהל מועד בעמוד ענן ויראו וחלו מפניו:

עד אנה מלת אנה על שאלת המקום וכאן פירושו כמו עד מתי או יהיה כמו עד איזה גבול יגיעו ברשעתם ועד איזו מדריגה יוסיפו להכעיסני, וענין השאלה הזאת אצל המקום אינו כדרך בן אדם שישאל את רעהו כדי שיודיעהו עד אנה, אלא פירושו עד אנא תחשוב שיוסיפו רשעה על רשעה ואני תמיד אסלח להם, לא כן הדבר כי לא אאריך להם עוד ובפעם הזאת אענישם ככל חטאותם:

בכל האתות, עם כל הנסים שעשיתי להם שהיו אותות על יכלתי לקיים הבטחותי, ועכ"ז אינם מאמינים בי:

אכנו בדבר, אתן להם שאלתם שאמרו לו מתנו וכו' או במדבר הזה לו מתנו, וימותו במדבר הזה, אבל לא בחרב האויבים אלא במגפה:

ואורשנו, לשון גירוש ושילוח, ובדרך הזה אגרשם מן הארץ ואמחה את שמם:

ואעשה אתך, אבל אקיים השבועה שנשבעתי לאבותם, כי ארבה את זרעך ולו אתן את הארץ:

לגוי גדול ועצום ממנו, ולפי שהבטחתים לשום את זרעם כעפר הארץ וכחול הים אשר לא יספר מרוב, אצוה את ברכתי בזרעך שיפרה וירבה יותר מהם:

ושמעו מצרים, אינו מחובר בענין עם כי העלית, שהרי המצרים ראו בעיניהם כי ה' העלה את העם מקרבם, ואין שייך לומר על זה ושמעו מצרים, אלא כך שיעורו, כשישמעו המצרים (אשר מקרבם העלית בכחך את העם הזה) שהרגת אותם במדבר, אז ואמרו וכו':

כי העלית, מלת כי במקום אשר כמו שבארנו, והענין כי הם כבר ראו והכירו אהבתך הנפלאה על ישראל וזרועך הנטויה לעשות נפלאות כאלה, ועתה אם תהרגם ייחסו הכליון הזה אל חסרון יכלתך, וזהו תכלית המאמר ואמרו וכו' מבלתי יכולת וכו':

ואמרו אל יושב הארץ, את האמור בסוף הענין, מבלתי יכולת ה' וכו', והמאמרים שביניהם הן הקדמות נוספות על אהבת ה' לישראל אהבה בלתי סרה, ועכ"ז אמר להשמידם ועי"ז יחזקו טעותם לתלות המיתה בחסרון יכולת ה':

שמעו, הפסיק באמצע המאמר לפרש ולבאר סבת טעותם, וכאילו יאמר, הטעם שיאמרו המצרים, לפי ששמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה, ועשית למענם כמה נסים וכל זה כדי להביא אותם אל ארץ כנען ולמה א"כ תשתנה רצונו ית' עתה, אין זה אלא שאין בכחו לקיים בם הבטחתו:

אשר עין בעין, זה מראה הכבוד כדמות אש לעיני כל ישראל, והוא מופת שלא סרה עין השגחתך מהם מרוב אהבתם:

נראה אתה ה', היה ראוי לומר נראית, אבל פירושו נראה כבודך אתה ה', או אפשר שהוא בינוני, והראוי נִרְאֶה, ובא הקמץ תחת הסגול להרחבה בעבור האות הגרונית:

ועננך עמד עלהם, אלו ענני הכבוד שהיו להגין עליהם במדבר, ואח"כ זכר עמוד ענן ועמוד אש למסע את המחנות:

והמתה, וכאשר תמיתם כאיש אחד, כלומר פתאום אז ואמרו וכו', והנה כל כונת משה בתפילתו זאת לא היתה שימחה את חטאתם לגמרי בלי לענשם כלל, שהרי השם השיבו סלחתי כדבריך ועכ"ז גזר עליהם למות במדבר, אלא עיקר תפילתו היתה שלא ימית את כלם בפעם אחת, כי מגפה גדולה כזאת תעשה רושם בין העמים, ואז יאמרו מה שיאמרו, אבל שיאריך להם ויפרע מהם מעט מעט באופן שלא ירגישו יושבי הארץ במיתתם ויאמרו אולי מקרה הוא, ולזה אמר והמתה את העם הזה כאיש אחד, שעל זה היה מקפיד, אולם הטעם למה לא ביקש שימחה את חטאתם לגמרי, מפני שראה הוא בעצמו שהם ראויים להענש בעבור שהיו קצרי אמנה, ואין בהם זכות להכנס לארץ:

ואמרו הגוים, מצרים האמורים למעלה, וגם הכנענים ושאר האומות:

אשר שמעו את שמעך, שהמתה אותם, או שהוא מוסב למעלה ופירושו, ששמעו הנפלאות שעשית להם:

מבלתי יכלת ה', כשחטאו בעגל עשה משה בתפילתו טענה גדולה, כדי שלא יאמרו הגוים שהשם נהפך לאויב לישראל ודרכו להתאכזר חלילה עם בריותיו, כמו שפירשנו שם וכאן עשה טענה אחרת שלא יאמרו שיש גבול ותכלית לכח השם, כאדם שיעמול ויטרח יום או יומים ואח"כ יפסוק כחו, ויצטרך לישב בטל איזה זמן עד ישוב כחו אליו, כן ה"ית אחרי שפעל דברים גדולים בעבור עמו, אין בו עוד כח חלילה להביאם אל הארץ, ולכן הרגם במדבר, ויהיה בזה חילול שמו ית' בין הגוים:

ועתה יגדל נא כח ה', באורו אתה ה', הראה נא עתה גודל כחך לכבוש כעסך וזהו אריכת אפים אשר יזכיר בפסוק הבא, והנה מלת כח מחוברת בטעם עם השם, יש בכחה סמיכות וקריאה, כאילו אמר יגדל נא כחך, אתה ה'

ה' ארך אפים ורב חסד, הזכיר המדות האלהיות שלמד מפי השם בנקרת הצור, אלא שהשמיט קצתם כפי הצורך אליהם עתה, כי לא הזכיר רחום וחנון, לפי שאין רחמים כי אם על השב ומתחרט, לא על המבעט בטובה ואומר אין לי חפץ בה ואמר ארך אפים כי הוא לא ביקש עתה אלא אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד, וכן אמר ורב חסד אבל לא הזכיר מדת אמת כי במדת אמת יהיו חייבין, ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים כי לא בזכות אבות התפלל משה עכשיו ולא אמר בתפילה זו זכור לאברהם ליצחק וליעקב וכו' כמו בענין העגל, והטעם בעבור שהארץ נתנה לאבות ומהם יירשוה והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאוד, והאיך יאמר אשר נשבעת להם בך כל הארץ הזאת אתן לזרעכם, והם אומרים אי אפשנו במתנה זו, וכן לא הזכיר וחטאה בעבור שאלו מזידים ופושעים, ואמר פוקד עון אבות לאמר שאם יראה שלא למחול עונם לגמרי, יפקוד עון אבות על בניהם, ולארך אפים יקחם ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם:

סלח נא, ענין הסליחה היא הנחת העונש, והענין שיאריך להם כגודל חסדו ויפרע מהם מעט מעט, כמו שמפרש והולך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה, וידוע שלא מחל להם עון העגל לגמרי שהרי אמר שם וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, אף כאן שלא יענישם בבת אחת אלא לאט לאט:

נשאתה לעם הזה, את עונו:

לעם הזה, ששה פעמים זכר משה בתפילתו את בני ישראל ותמיד קראם העם הזה, ולא אמר עמך ונחלתך כמו בתפילתו על העגל, וזו ראיה למה שאמרנו כי ראה משה בעצמו שאין ראוי לרחם עליהם, כי כבר פרקו עול מלכות שמים מעליהם ואינם עוד עם ה' ונחלתו, ורק התפלל שימיתם יום לשנה יום לשנה כדי שלא יתחלל שמו ית' בין הגוים, אבל בעון העגל לא מרדו בה' אלא עברו על מצותו שלא לעשות פסל ומסכה כמו שביארנו שם, ולכן קראם שם עם ה' ונחלתו:

ועד הנה ועד המקום הזה:

סלחתי כדברך, שלא אכנו בדבר בפעם אחת והם וזרעם יאבדו מן הארץ, אלא אאריך להם ארבעים שנה ואקים הבטחתי בבניהם:

ואולם חי אני, לשון שבועה, כמו שאני חי כן יהיה דברי קיים:

וימלא כבוד ה' את כל הארץ, לשון בינוני הוא, ושייך אל השבועה שאמר למעלה, וביאורו כמו שאני חי וכמו שכבודי מלא את כל הארץ כן אקיים את דברי, והנה הכבוד הוא הממלא והארץ היא מתמלאת ממנו, כדרך מלאה הארץ קניניך:

הראים את כבדי, שנגלה ה' להם במעמד הר סיני, ובשמיני למלואים וכמה פעמים אחרים:

אשר עשיתי במצרים ובמדבר, שנפרע מן המצרים בשפטים גדולים ולעומת זה נתן ד' מתנות טובות לישראל במדבר נערכים לעומת ד' השפטים ההם:

וינסו אתי זה עשר פעמים, כי עון המרגלים היה הנסיון העשירי שבו נסו את המקום, וכבר רמזנו על כל הנסיונות האחרים כל אחד על מקומו ועתה הודיענו הכתוב שכל החטאים שחטאו עד הנה היו נסיונות באמת, ויש הפרש בין עון סתם לעון של נסיון, שכל זמן שהאדם חוטא מתאוה, ובלבו יודע שעושה רע, אע"פי שזדון גמור הוא, אינו מנסה את השם ב"ה, אבל אם הוא מטיל ספק במה שנאמר לו בנבואה, או שמסופק ביכולת ה' או בצדקתו בישרו ובדרכי טובו, אם יקיים השם הבטחתו אם לא, כל מקום שהדבר נוגע בכבוד שמים הרי הוא נסיון, ולכן כשנסוהו עשר פעמים נתמלאה סאתם לבלתי בא אל הארץ הטובה:

אם יראו, כל לשון אם הבא אחר השבועה פירושו כמו שלא, וכן כאן שלא יראו:

אשר נשבעתי לאבתם, הכונה לומר שעיקר השבועה לא היתה לתת את הארץ לדור הזה דוקא, אלא נשבע לאבותם לתת אותה לזרעם, ולכן אף שהדור הרע הזה לא יכנסו לארץ, תשאר השבועה קיימת לדור אחר:

וכל מנאצי לא יראוה, זהו ענין אחר ואין כוונתו על הדור ההוא בלבד, שהרי עליהם כבר אמר כי כל האנשים וכו' אם יראו וכו', שפירושו שלא יראוה, אבל כאן מדבר לדורות, והענין כך, אחר שגזר על אנשי הדור ההוא לבל יראו כלל את הארץ הוסיף ואמר, שגם לעתיד כשיבואו בניהם אל הארץ ויתיישבו בה יעשה השם עמהם כך, שאם הבנים באיזה דור שיהיה ישחיתו את דרכם ויהיו מכת מנאצי ה', לא יראו עוד את הארץ כלומר לא ישארו בתוכה, אלא ישא ה' עליהם גוי מרחוק שיגלו אותם לארץ נכריה, וכאן נרמז להם חרבן הבית בראשונה ובשניה בליל ט' באב, כמו שאחז"ל אתם בכיתם וכו' והדבר הזה גילה לנו המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר (תהלים ק"ו כ"ו) שמדבר בענין המרגלים, והוסיף ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות (שם כ"ז) שהוא הגלות, ולא מצינו שנשבע ה' בענין המרגלים להביא בניהם בגלות כשיחטאו לפניו זולתי כאן במאמר וכל מנאצי לא יראוה, כלומר וכן כל דור מבניהם שינאצוני לא יראוה עוד שאגרשם ממנה:

ועבדי כלב, ולא הזכיר יהושע ולא שכרו אף כי גם הוא מלא אחרי ה', כי שכר יהושע אין ראוי לפרשו עתה לפי שיהיה הוא במקום משה, ועדיין לא נגזרה גזירה על משה ולא היה עתה יהושע רק משרתו:

רוח אחרת, ענינו הרצון והחפץ, והכונה כי בלכתו עם המרגלים הראה עצמו כמסכים עמהם למען לא יעשו עמו רעה ובבואו אל משה הגיד האמת כאשר עם לבבו, וכן כתוב ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי (יהושע י"ד ז'):

וימלא אחרי חסר הפעול, וענינו וימלא את לבו אחרי, או מלא והשלים רצוני ללכת אחרי:

והביאתיו אל הארץ, כמשמעו, שיזכה הוא לבדו ליכנס לארץ מכל אנשי הדור ההוא, ובסמוך פרט שכרו שהוא עיר חברון שיתנו לו לנחלה, וזהו:

וזרעו יורשנה, כמו ולזרעו יורישנה, והכונה שהוא ינחל את ההר ההוא אשר בו חברון והוא יניחהו לזרעו אחריו לירושה, וכן כתוב ביהושע:

והעמלקי והכנעני יושב בעמק, אם תלכו שם יהרגו אתכם כי אינני עמכם, וטעם האזהרה הזאת כאן יבאר בסמוך שאמר אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, כלומר אתם יראתם מן העם הזה כי עז הוא מכם, עתה אעשה כדבריכם כי אם תעלו שם יהרגו אתכם, והנה אמר כאן שהעמלקי והכנעני יושבים בעמק, ולהלן (פסוק מ"ה) אמר שהם יושבים בהר, ובתוכחת משה (דברים א' מ"ד) אמר ויצא האמורי היושב בהר ההוא, ולא הוזכר שם עמלקי וכנעני, ולמעלה (י"ג ל') אמר עמלק יושב בארץ הנגב (ולא הוזכר בהר או בעמק) והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן, וליישב המקראות נראה כי מלת כנעני היא שם פרטי לאומה אחת, וגם נפעמים תכלול כל ז' אומות או מקצתן, אבל לא יוכלל העמלקי בשם כנעני כי לא היה מבני כנען רק מבני שם, אלא שהתחבר גם הוא עם הז' אומות כדי להרע עם ישראל, ולפי ששמעו עתה שישראל קרובים לגבולם, העמידו חיילות רבות בהר ובעמק (שהיא ארץ הנגב שזכר כאן) ועל הים ועל יד הירדן בכל הגבולים אשר יוכלו בני ישראל לבא בארצם, ולכן פעם אמר שהם בהר ופעם בעמק, אמנם משה בתוכחתו הזכיר רק את האמורי היושב בהר לפי שהוא היה העיקר והגבור שבהם, כדכתיב ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים (עמוס ב' ט'):

פנו וסעו, פנו לאחוריכם וסעו:

וידבר, לפי שלא פירש עדיין איך תחול עליהם הגזירה ורק אמר סתם שלא יראו את הארץ, לכן בא עתה לפרש שימותו יום לשנה יום לשנה ושיתמיד הענין כך ארבעים שנה וכל שאר הפרטים, וכדי שלא יאמרו ישראל אולי מקרה הוא מאחר שלא נענשו מיד, צוה למשה שיאמר אליהם את כל ענין הגזירה ויודיעם שימותו במדבר שנה בשנה, וזה טעם הפרשה הזאת:

עד מתי לעדה הרעה הזאת, מקרא קצר הוא, ופירושו עד מתי אחריש אתאפק לעדה הרעה הזאת שהם המרגלים, כי אע"פי שסלחתי כדברך להאריך לכלל האומה שלא להמיתם תכף, מ"מ לא סלחתי לעדת המרגלים, והטעם:

אשר המה מלינים עלי, אשר המרגלים מלינים את ישראל עלי כי הם המחטיאים, וחטא הרבים תלוי בהם, לכן לא אאריך להם כלל:

את תלנות, ולפי ששמעתי את תלונות העם שהלכו אחר עצת המרגלים ומרדו בי, לכן אמור וכו', הודיעם את הגזירה:

אם לא, לשון שבועה, חי אני שלא אחדל מעשות כן:

כאשר דברתם, כי בקשתם או במדבר הזה לו מתנו, וכן אעשה לכם שתמותו במדבר הזה כאשר מבאר בפסוק הבא:

פגריכם, הגופות בלא נשמה, וקראם כן דרך גנאי, כי מעת הגזירה והלאה נחשבים כפגרים מתים:

וכל פקדיכם, הוי"ו יתירה, או יתכן שהוי"ו היא לביאור הענין כאילו אמר והנופלים יהיו כל פקודיכם:

לכל מספרכם, כל הנמנה לכל מספר שאתם נמנים בו כגון לצאת ולבא לצבא ולתת שקלים כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו:

מבן עשרים שנה, להוציא שבט לוי שנמנו מבן חדש:

אם אתם תבאו, גם כאן פירושו שלא תבאו:

אשר נשאתי את ידי, לשון שבועה, כאדם הנושא ידיו אל השמים ודברה תורה כלשון בני אדם:

וטפכם, אבל לענין טפכם לא אעשה כאשר דברתם באזני אלא ההפך כי אתם אמרתם לבז יהיה ואני אכניסם לארץ:

והבאתי אתם, אל הארץ, ומקרא קצר הוא וסמך על הפסוק שלמעלה:

ופגריכם אתם, נכפל הכנוי להוראת ההפך, כי אחר שדיבר על בניהם שיבאו לא"י יאמר, אבל אתם לא כן, כי פגריכם יפלו במדבר הזה:

יהיו רעים, ענינו שלא יעמדו במקום אחד, אבל יטלטלו במדבר הנה והנה:

ונשאו את זנותיכם, הם ישאו את העונש על אשר זניתם וסרתם מאחרי, כי אלמלא מרדתם בי היו גם בניכם נכנסים עמכם לארץ מיד, אבל מאחר שתמשך עליכם הגזירה ארבעים שנה, בהכרח יצטרכו בניכם להמתין עד תום פגריכם, ולזה נקרא השם פוקד עון אבות על בנים כמ"ש משה בתפלתו למעלה, וכבר ביארנו הענין הנכבד הזה בפסוק ואף בעונות אבותם אתם ימקו (ויקרא כ"ו ל"ט):

במספר הימים, לפי מספר הימים, שהיו ארבעים יום:

אשר תרתם, אשר תרו על פיכם

יום לשנה, כל יום מהארבעים יחשב לכם לשנה לענין העונש:

תשאו את עונתיכם, את עונש עונותיכם, והנה העונש הזה לא היה מיתה טבעית אלא דומה למיתת המרגלים עצמן שמתו במגפה, כמו שמפורש בתהלים ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה, שאמר בבהלה, בה"א הידיעה להורות על אותה הבהלה שמתו בה המרגלים פתאום ולפי שלא היה כובד עונם שוה כי קצתם היו מסופקים בדבר ה' וקצתן כחשו בו לגמרי, מהם מדברים נאצות גדולות ומהם בושו לומר בפה מה שהיה בלבם אבל בקרבם חשבו הוות, לכן בא גם עונשם בהדרגה, כי החוטאים ביותר מתו בשנה ראשונה, ואחרים שלא חטאו כ"כ או שהיה בהם איזה זכות מלפנים מתו בשנייה ובשלשית וכו' עד שנת הארבעים, הכל לפי גודל עונם:

את תנואתי, לשון הסרה וכן ולמה תניאון את לב בני ישראל (לקמן ל"ב ז') להסיר אותם ממחשבתם, אף כאן וידעתם את תנואתי פירושו על ידי שאביא אתכם במשפט תדעו ותכירו הסרת מחשבתי והשגחתי מכם, וכדרך שאמר אליהם משה בסמוך אל תעלו כי אין ה' בקרבכם:

אני ה' דברתי, עד הנה דבר מעונש כל הדור ההוא ועתה מתחיל לדבר מעונש עשרה המרגלים אשר עליהם התחיל דבורו ואמר עד מתי לעדה הרעה הזאת:

הנועדים עלי, כי הם כפרו בעיקר ופרקו עול מלכות שמים מעליהם, כמו שביארנו למעלה, ולכן נקראו נועדים על ה':

יתמו, לשון כליון:

והאנשים, כל הפסוק הזה הוא נושא המאמר לפסוק שלאחריו, ושעורו האנשים אשר שלח משה וכו' ובעת שובם הוציאו דבת הארץ רעה באופן שעל פיהם נהיתה התלונה, בכל העדה אותם האנשים מתו במגפה:

וישובו וילינו, להוציא דבה, הנה הוצאת הדבה לא נהיתה אלא מהמרגלים ולא משאר העדה, לכן צריך לסרס המקרא, וכך פירושו וכששבו המרגלים ודברו דברים שהם להוציא דבה על הארץ, וילינו עי"ז את כל העדה:

וימותו האנשים מוצאי, הואיל והפסיק בספור הדברים חזר לבאר ואמר מוצאי דבה וכו':

במגפה, מתו כלם יחד:

לפני ה' במיתה הנגזרת עליהם לפני ה':

ויהושע בן נון, הזכיר משה את יהושע תחלה בעבור מעלת יהושע בחכמה:

ויעלו אל ראש ההר, הוא הדרך לעלות אל א"י ממקום שחנו ישראל בעת ההיא, כמ"ש להם משה ועליתם את ההר:

הננו ועלינו, מזומנים אנחנו לעלות אל הארץ אשר אמר ה' לתתה לנו כי מכירים אנחנו שחטאנו לה' כי שמענו לדברי המרגלים, והנה בהיות עיקר חטאתם שלא אבו לעלות, חשבו שדי להראות עצמם עתה מזומנים לשמוע בקול ה', וראוי א"כ לסלוח להם, אבל השם יראה ללבב וידע שלבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ורק פחדו בראותם מיתת המרגלים שלא תעבור גם עליהם כוס חמת ה' ומתוך צרתם בקשו תחבולה לעלות אל ראש ההר, לכן לא שמע אליהם כי לא חפץ השם בתשובה בעבור יראת העונש בהיות הלב עומד במרדו, ודבר זה נרמז במלת ויעפילו שכתוב בסמוך, כמו שנפרש שם:

אתם עברים את פי ה', איננו בגזירת במדבר הזה יפלו פגריכם אשר אמר, אבל יאמר למה אתם עוברים את פי ה' כי הוא צוה אלי שלא תעלו כלל, וכאן קצר הכתוב ולא הודיע הצווי הזה, אבל במשנה תורה אמר ותהינו לעלות ההרה ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם:

והיא לא תצלח, ושאתם עושין לא תצלח:

ולא תנגפו, אל תסבבו לעצמיכם נגיפה אל תעשו באופן שתנגפו:

שם לפניכם, תמצאום שם מזומנים ונערכים לפניכם להלחם עמכם:

ונפלתם בחרב, ויודע אני שתפלו בחרבם כי השם הסיר עזרתו מכם:

כי על כן שבתם, הואיל ושבתם:

ולא יהיה, וי"ו ההמשך, בעבור ששבתם לכן לא יהיה ה' עמכם:

ויעפילו לשון עפל נופל על הזדון והרעה הגוברת בלב, המתעקשת נגד כל יושר, והוא כמו אופל בחילוף אותיות א"חה"ע, וענינו שהלכו חשכים ברשעתם כאדם ההולך בחושך שהוא מוכן לכל צור מכשול ואבן נגף, ובזה גילה לנו הכתוב שעודם מחזיקים ברשעתם, כי לולי כן היה להם להאמין בדברי משה שאמר להם אל תעלו ודומה לזה כתוב במשנה תורה ותזידו ותעלו ההרה הרי שההעפלה הזאת היתה זדון גמור:

לא משו, לא סרו, ולא חש הכתוב להזכיר אהרן ובניו, ושאר בני לוי ויהושע וכלב שבלי ספק גם הם לא משו מקרב המחנה, כי הם מעטים נגד כל ישראל, וזכר משה כי הוא העיקר והנמשכים אחריו טפלים לו, ומזה שמענו שכל שחר העם הלכו בשרירות לבם הרע נגד רצון ה':

ויכתום, לשון רציצה ושבר:

עד החרמה, שם מקום, ונכתב שמו כאן ע"ש העתיד כי לא נקרא כן עד שנת הארבעים כשנלחמו ישראל עם הכנעני הזה שנאמר ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה (לקמן כ"א ג'), ושם אפרש ואף על פי שכתוב החרמה בה"א הידיעה הנה מצאנו כמוהו כאשר נסיתם במסה (דברים ו' ט"ז), וכן אמר במשנה תורה ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה, בלא ה"א, ושם פירש יותר המאורע הזה, כי אמר שמלבד שהכנענים הכו בהם, גם רדפו אחריהם חוץ מגבולם עד שבאו לחרמה: