כי תבאו אל ארץ מושבתיכם, אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ ואולי היה זה עתה לנחם את הבנים ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקב"ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו וירש ו אותה:

ועשיתם אשה, אין זה צווי, אלא כשתעלו על לבבכם לעשות אשה לה' בארץ מושבותיכם:

או זבח, שלמים

לפלא נדר, פירשנוהו (ויקרא כ"ב כ"א)

או במעדיכם, או כשתעשו האשה לחובת מועדיכם שצויתי אתכם לעשות במועד:

מן הבקר או מן הצאן, למדנו שקרבן העוף אינו טעון נסכים:

והקריב, אז תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה כמ"ש בסמוך, והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד, כי שם נאמר פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים, וחז"ל נחלקו בזה, מהם אומרים בא הכתוב ללמד שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך, ומהם אמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך:

סלת עשרון בלול, השמן נבלל עם הסולת וכלו כליל על המזבח

ויין לנסך, היין איננו נתון על האש כי יהיה מכבה האש והתורה הזהירה לא תכבה, אלא שני נקבים היו במזבח יורדים עד הקרקע וגם בקרקע עצמה בעומק, קראום חז"ל שיתין, ולשם היו שופכים את היין דרך ספלים שהיו קבועים על המזבח:

על העלה, בשביל העולה:

או לזבח, או בשביל זבח השלמים:

לכבש האחד, אם הקרבן הוא כבש, וחוזר על כל האמור בפסוק שלפניו על המנחה ועל השמן ועל היין:

או לאיל או אם הקרבן יהיה איל תהיה מנחתו שני עשרונים ויין שלשית ההין

אשה ריח ניחח, אינו מוסב אלא אל המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה שאינו נתון על האש:

לשה בכבשים או בעזים, בין שהוא בכבשים בין שהוא בעזים, כבש ושה קרויים בתוך שנתם, איל בן שלשה עשר חדש ויום אחד:

כמספר אשר תעשו, כמספר הבהמות אשר תקריבו ככה תעשו לכל אחד מהם נסכים:

כמספרם, אילו היה אומר ככה תעשו לאחד לבד, היה במשמע שלכל אחד מהבהמות יעשה נסכים כמספר כל הבהמות כלם, לכן הוסיף לומר כמספרם כלומר כמספרם של בהמות מספרם של נסכים, להודיע שתמיד יהיה מספר הבהמות ומספר הנסכים שוה ומעתה אין עוד מקום לטעות:

כל האזרח יעשה, פירושו כל האזרח אשר יקריב אשה ריח ניחח לה' יעשה ככה את אלה, והנה זכר כאן האזרח שהוא האיש הישראלי ואח"כ הזכיר הגר שנתגייר, ללמדנו שאין מקבלים נסכים מיד איש נכרי אשר לא מעמנו הוא, כי הנה בפרשת אמור כתוב ומיד בן נכר לא תקריבו וכו', ושמענו משם שמותר לקבל מידם קרבן עולה, אמנם בהקריבו את עולתו לא היה מקריב נסכים כי האזרח בלבד היה חייב בהן עם קרבנותיו:

וכי יגור אתכם גר, בין שהוא אתכם היום:

או אשר בתוככם לדרתיכם, או כשיהיה בתוככם לדורות הבאים, והוא הגר צדק:

ועשה אשה, וירצה לעשות בנדבה או יעשה כמו שצויתי אתכם:

כאשר תעשו כן יעשה, אל תאמר שיהיה פטור מהנסכים כאשר היה קודם שנתגייר, לא יהיה כן אלא כאשר תעשו הקרבנות עם הנסכים כן יעשה הגר מבלי חלוף כלל:

הקהל, הה"א היא לקריאה, כמו הדור אתם ראו (ירמיה ב' ל"א), כלומר לכם, הקהל! יהיה חקה אחת, ולא שתי חקות, ומאחר שהגר גם הוא בכלל הקהל שהרי נתגייר, תהיה חקה אחת לו ולכם:

לפני ה', בעיני ה':

בבאכם אל הארץ ולא אמר וכי תבאו אל הארץ כמו בשאר המצות התלויות בארץ ללמדנו שאין דין החלה כדין המעשר כי המעשר לא נתחייבו בו אלא אחרי כבוש וחלוק הארץ, אבל החלה נתחייבו בה מיד כשנכנסו לארץ גם קודם ירושה וישיבה, וזהו בבואכם:

באכלכם מלחם הארץ, כשתרצו לאכול תרימו קודם לכן תרומה לה':

ראשית ערסתכם, לא שירימו אותה מהחטה ולא מהקמח, אלא מראשית הבצק המתוקן בעריבה יהיו חייבין להרים תרומה:

כתרומת גרן, שהיא ראשית דגנך, אף זו מראשית עריסותיכם, ויתכן שיהיה הכונה על הנתינה שתהיה לכהן כמו תרומה, כי בפרשת מתנות כהונה לא נאמר שם מתנת חלה רק תרומה ובא ולימד כאן שגם חלה תנתן לכהן כתרומה:

מראשית, ולא נתנה התורה שיעור לחלה וחז"ל אמרו שיתן בעל העיסה אחר מכ"ד ממנה

וכי תשגו, כבר נאמר פרשת העלם דבר בויקרא שהצבור מביאין פר אלא שבא ולמד כאן על שגגת ע"ז שמביאין פר לעולה ושעיר עזים לחטאת לפי ששם נאמר על שגגת שאר עבירות שהיא בכרת, לכן הוא אומר אחת מכל מצות ה', וכאן הוא אומר את כל המצות האלה, הוי אומר זה שגגת ע"ז שע"י שגגתה יצא מכלל כל המצות אחר שיחוד השם ב"ה הוא עיקר ויסוד לכלם, וכן אחז"ל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה, וא"כ שיעור הכתוב כך, וכי תשגו (שגגת ע"ז) ולא תעשו (ועי"ז לא תעשו דבר) מכל מצוות ה', כי המודה בה כבר בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד, ופירש כל המצות שום מצוה, כמו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב:

את כל אשר צוה, הוא תוספת ביאור על הכתוב שלמעלה, ובא להודיע שאין מצות לישראל אלא אותן אשר צוה ה' אליהם ביד משה, ושהמצות שצוה אותנו משה כוללים כל אשר דבר ה' לעשות, באופן שרק תורת משה כוללת כל מצות ה' ואין מצות אחרות אלא אותן שבתורה, וכל שאר המצות שבדו בני אדם מלבם אחר משה רבינו ע"ה, הם בכלל ע"ז:

מן היום אשר צוה ה' והלאה, פירש מן היום אשר צוה הפרשה הזאת, והלאה לדורותיכם שב על תחלת הפסוק שלפניו וכי תשגו, כאילו אמר וכי תשגו מהיום ההוא והלאה לדורותיכם, ולא תעשו את כל המצות האלה, לומר שתהיה המצוה הזאת נוהגת לדורות עולם:

והיה אם מעיני העדה, ששגגו כל העדה והורו על אחת מהעבודות שהיא מותרת לעבוד ע"ז בכך:

לחטת, חסר א"לף שאינו כשאר חטאות שבתורה הבאות עם עולה, שהחטאות קודמות לעולות, שנאמר ואת השני יעשה עולה, וזו עולה קודמת לחטאת:

כי שגגה היא והם הביאו, אע"פי שהחטא גדול מאד עכ"ז ונסלח להם כי שגגה היא ולא ביד רמה עשו, וגם בקשו עליו סליחה בהביאם את קרבנם:

את קרבנם, זה פר העולה שנאמר אשה לה':

וחטאתם, זה השעיר:

כי לכל העם בשגגה, כבר אמר כי שגגה היא וכפל כאן בהוספת מלות לכל העם, לומר אע"פי שבאמת לא חטאו הקהל כי סמכו על הוראת ב"ד והזקנים לבדם הם השוגגים, עכ"ז גם לכל העם יחשב לשגגה, כי העושה את אשר לא תעשה מאיזה סבה שתהיה מ"מ שוגג הוא וצריך סליחה וכפרה, ולכן אמר למעלה ועשו כל העדה וכו', שהם צריכים להביא קרבן כדי שיסלח להם:

ואם נפש אחת תחטא, בחטא ע"ז הנזכר בפרשה הקודמת, אלא שלמעלה דיבר משגגת העדה ועתה מדבר בשגגת היחיד:

עז בת שנתה, על שאר עבירות יחיד מביא כשבה או שעירה ובע"ז קבע הכתוב שעירה:

וכפר הכהן וכו' לפני ה', הטפחא שבתיבת בשגגה הוא מפסיק יותר מן התביר שבתיבת השוגגת, ולפ"ז תהיינה מלות בחטאה בשגגה מאמר מסוגר, ושיעורו וכפר הכהן על הנפש השוגגת לפני ה', כלומר שיכפר לפני ה' על הנפש השוגגת, ואח"ז הוסיף לבאר בחטאה בשגגה על דרך שאמר למעלה כי שגגה היא:

האזרח בבני ישראל, יתכן שהלמ"ד במלת ולגר מושכת עצמה ואחרת עמה כאילו יש למ"ד גם במלת האזרח ושעורו כך, תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה לאזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם, והנה כבר השוה הגר לאזרח בשגגת הצבור כי אמר שם ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, והוצרך לכפול כן בשגגת היחיד, שאולי נחשוב שהגר להיותו מלומד בע"ז קודם שיתגייר ישתנה ענשו מעונש שאר בני ישראל החוטאים בשגגת ע"ז לכן הודיענו שאף בשגגת היחיד תורה אחת לגר ולאזרח:

והנפש אשר תעשה ביד רמה, ולא פירש מה תעשה, ולשון ביד רמה קשה כאן שלא מצינו מליצה כזאת בכל שאר המזידין, גם אין ענינה בזדון אלא צריך לידע שיש שני מיני עבירות, האחד הוא העובר לתיאבון, והב' העובר מצד אפיקורוסות כמו שרמזנו למעלה (י"ד כ"ב), ולעוברין מצד התאוה פרטה התורה ענשם, זה במלקות וזה במיתה הכל כפי חומר העבירה, אבל הפסוק הזה מדבר לעוברין מצד אפיקורוסות, ואלה שוין בענשם, ולכן אמר אשר תעשה סתם, כלומר כל מה שתעשה אפילו עבירה קלה, אם תעשה ביד רמה דהיינו באין פחד אלהים, כי זה הוראת מליצה זו, כמו ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות י"ד ח'), בטוחים בה' ואינן יראין משום דבר, וכאן לרעה, שאין לבו נוקפו פן יקרנו רע, אלא עובר בפומבי ומתהלל בפשעו אשר פשע, והוסיף הכתוב לבאר מהו ביד רמה, ואמר:

את ה' הוא מגדף, שמלעיג על המצוה ועל המצוה עליה, וכשאומרין לו מדוע אתה עובר את מצות המלך ה', משיב חרופין וגדופין ומלעיג על דבר ה':

ונכרתה הנפש ההוא, אפילו לא עשתה אלא הקלה שבקלות דינה מסור לשמים לעו"הב:

כי דבר ה' בזה, בא עתה לתת טעם, למה הבדיל השם לרעה את העובר מצד אפיקורוסות מן העוברין מצד התאוה, שהוא יתחייב כרת אפילו על דבר קל, ואין כן שאר החוטאים, ואמר שאינו דומה להן, כי הם אינם בוזים דבר השם אלא שעושין מתוקף יצרם, אבל הצורר הזה מלעיג על דבר ה' ובוזה את דבר קדשו, ומה לי חמור או קל הרי הוא חייב על הבזיון והגידוף:

ואת מצותו הפר, וכן העובר לתיאבון רוצה לקיים המצת, ולכן כשאין יצרו מתגבר עליו הוא שומר מצוה ונזהר מעבירה אבל החוטא מצד אפיקורוסות את מצותו הפר, וכל הפרה הוא בטול דבר, שהרי הוא אומר שאין דברי התורה כלום, ובין כשיצרו תוקפו ובין כשאין יצרו תוקפו עובר על התורה:

הכרת תכרת הנפש ההוא, כריתות הרבה הוא מתחייב, לפי שנחשב לו כאילו כל יום ויום עובר עליה, מה שאין כן העובר לתיאבון שאינו נענש אלא כפי מספר הפעמים שחטא, שהרי פעמים הרבה נזהר מלעבור לפי שהוא ירא את ה', והכריתות הללו הן עונשי הנפש לעו"הב:

עונה בה, לא מצינו מליצה זו באחת משאר העבירות אפילו היותר חמורות, אלא בכולן אמר רק ונשא עונו, ואוכליו עונו ישא, ודומיהם, אולם טעם הדבר הוא מה שאמרנו שכל שאר העבירות שזכרה התורה הם מצד התאוה שיצרו מתגבר עליו, והעושה כן דעתו שלימה, שהרי יודע להבדיל בין הטוב ובין הרע ונותן כבוד לה' ולתורתו, וכל עצמו אינו חוטא אלא מהסתת יצרו ותאותו, שמקורו הגוף ודומה כאילו חטאו ועונו תקוע בבשרו וגופו, מה שאין כן הטוען ומלעיג על האמת, ואפילו כשאין יצרו תקפו לא ימנע מחטוא, הרי חטאו ועונו בנפשו עצמה, כי שכלו ובינתו יורוהו לחטוא, וזהו השחתת הנפש, ועל כן חתמה התורה דבריה ואמרה עונה בה, כלומר עון נפש המחרף הוא תקוע ומחובר בה, בנפש עצמה ולכן אמרתי הכרת תכרת, והכה אם הנפש אינה משוחתת לגמרי יש עוד תרופה, לאיש הזה אם ילך אל חכמים וישמע מפיהם ביטול טענות הרשעים, אז ישוב מאולתו ויקבל האמת, ועל זה אחז"ל עונה בה בזמן שלא עשו תשובה, כי אם שבו מדרכם אז נודע למפרע שלא היה עונה בה:

ויהיו בני ישראל במדבר, יראה שקרה זה אחר מעשה המרגלים, ולכן אמר שהיו אז במדבר, כי בהתאחר שם העם בעבור הגזירה הנזכרת היה המאורע הזה, או אפשר שאמר ויהיו בני ישראל במדבר להודיע שבעבור היותם במדבר ואין העצים מצוים שם עד למרחוק, יצא האיש ההוא חוץ לתחות לבקשם:

מקושש, מלקט, והנה אין לקיטת עצים אחת מאבות מלאכות כי לא חטב ולא עמר, אבל היה חטאו שלא ישב במקומו והלך חוץ לתחום, הפך מה שצותה התורה, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי:

המוצאים אותו מקושש עצים, שראוהו בעת שהיה לוקט והתרו בו שלא יעשה כך, כי ידעו שיש בזה חלול שבת, אבל הוא עמד במרדו ולא השגיח להם, ואז הביאוהו אל משה:

במשמר, בפתחות הבי"ת כי היה מקום ידוע לבית האסורים:

כי לא פרש מה יעשה לו, יודעים היו שזה האיש עבר על צווי אל יצא איש ממקומו, וכן ידעו מאמר האל מחלליה מות יומת, אבל לא היו יודעים באיזה מיתה, כי דבר זה לא נתפרש להם עדיין, ושמענו מזה כי מן היום שנצטוו על השבת עד שאירע המעשה הזה, שהוא משך שנה אחת ואיזה חדשים, לא היה איש מכל עדת ישראל שחילל את השבת, כי לולי כן היו יודעים כבר באיזו מיתה ימיתוהו, וכן העיד הפסוק עליהם אחר שהוכיחם משה על דבר המן, וישבתו העם ביום השביעי (שמות ט"ז ל'), ולפי שהיה זה הפעם הראשונה, לכן נכתב סיפור זה בתורה

מות יומת האיש רגום, תחלה אמר בדרך כלל מות יומת, אע"פי שמשה לא נסתפק על המיתה כמו שאמרנו, כי כן דרך הכתוב לדבר תחלה כלל הענין, ואח"כ מפרש בפרט שהמיתה תהיה בסקילה:

רגום, מקור במקום צווי:

מחוץ למחנה במקום מיוחד לזה שלא יטמאו את מחניהם

ועשו להם ציצת, ענף הבגד מה שנשאר מן הארוג שהוא נתלה בו יקרא ציצית, לפיכך קרא החוטין שצוה הכתוב לתלות בכנף הבגד בשם ציצית על שם הענף הנתלה בו, כי רוב חוטי הציצית הם ענף כמ"ש חז"ל שליש גדיל ושני שלישים ענף, וכן הוא אומר ויקחני בציצת ראשי, והנה שם ציצית הוא לשון יחיד כמ"ש בסמוך וראיתם אותו, כי הוא שם כללי לכל החוטין בכנף אחד:

על כנפי, על כל אחד מכנפי הבגד, והנה כאן לא נזכר דבר מהקשרים כי קראו בשם ציצית ע"ש שהוא כענף, והענף הם החוטין הנפרדים שאחר הקליעה והקשרים, אבל במקום אחר קראו בשם גדילים, והם החלק הקלוע ע"י חוט המקיף אותם עם איזה קשרים, ובא זה ולימד על זה שצריכין גדיל וענף ועל זה אחז"ל שליש גדיל ושני שלישים ענף:

על ציצת הכנף, אצל הציצית, בתוך שאר החוטין יתנו חוט אחד של תכלת:

והיה לכם לציצת, התחיל בלשוו נסתר, ועשו להם, בגדיהם לדורתם, ונתנו, ואח"ז אמר בלשון נכח והיה לכם, וראיתם, וזכרתם עד סוף הפרשה, והטעם יראה כי לפי הדין ציצית חובת גברא ולא חובת מנא, ר"ל שאינו חייב בציצית רק בזמן שהוא לבוש בבגד בת ד' כנפות, אבל אם אין לבוש בו אין הבגד חייב בציצת, ולכן אם היה אומר ועשיתם לכם ציצת על כנפי בגדיכם היה משמע שהוא צווי לעשות ציצת על כל פנים אף שאינו לבוש בבגד בת ד' כנפות על גופו רק שמונח בקופסא, כיון שלא נזכר כאן רק כנפי בגדיכם סתם, לכן נאמר הפסוק הראשון בלשון נסתר והוא הקדמה אל הצווי לישראל שבדיבור השני, ושיעורו כך, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כישיעשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדורותם ויתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת (ע"פ החיוב המפורש במקום אחר אשר תכסה בה והיינו בזמן שהוא לבוש בה, אז תאמר להם) והיה לכם לציצת וראיתם אותו וכו', (והיינו שיאמר להם כי החיוב של הציצית הוא למען תראו אותם ותזכרו עי"ז המצות ותעשום), ולכן בפ' תצא נאמר בלשון נוכח גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך (שהוא צווי ממש, לפי שאמר אחריו) אשר תכסה בה, שהכונה בשעה שאתה לבוש בה אז החיוב עליך לעשות בה ציצית:

וזכרתם את כל מצות ה', רבים שאלו באיזה דרך יזכרו כל המצות ע"י שיראו את הציצית, אבל אין זו שאלה, כי כל דבר גופני שיקח לו האדם לסימן כדי לזכור על ידו איזה ענין, יועיל לו לזכרון אע"פי שאין שום יחס בין אותו סימן ובין הדבר הנזכר, ד"מ אם יעשה אדם ציור או איזה סימן שיהיה על כותל החדר שהוא שוכב בו, ויכוין לזכור על ידו כשיעור משנתו החובה המוטלת עליו לעבוד את הבורא ית' בתפילה ובתחנונים, הנה אע"פי שאין יחס לציור ההוא עם התפילה שחייב בה לבורא ית', אין ספק שיועיל לו הסימן ההוא לעורר בלבו זכרון עבודת הבורא מאחר שהוא עשה אותו על כונה זאת, וכן מצות הציצית תועיל לנו לזכור על ידה כל התרי"ג מצות אע"פי שלא נדע היחס שיש לה עם המצות, ודי לנו שנצטוינו בה על כונה זאת:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אם תזכרו תמיד את מצות ה' ותהיינה המחשבות הטובות קבועות בלבבכם, אז לא יהיה לכם מקום ללכת אחרי ציורי הלב ומראה העינים, וידוע כי טבע הלב לצייר רע מאליו כמו שטבע העינים לבקש ולראות את כל הדברים המשמשים לתענוגי הגוף, ואחז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו, לכן בהיות הלב מלא מחשבות חכמה ויראת ה', היצר נכנע לפניו ולא במהרה הוא חוטא:

זנים אחריהם, כי מי שילך אחרי תאותו הוא זונה מתחת עבודת אלהיו:

למען תזכרו, וכבר אמר וזכרתם וכו', אבל שעורו כאן, למען שכשתזכרו ועשיתם את כל מצותי תהיו קדושים לאלהיכם:

תזכרו ועשיתם את כל מצותי, השעור תזכרו את כל מצותי ועשיתם אותם, כי מלות את כל מצותי פעול אל פועל הזכירה והעשיה:

אשר הוצאתי, לתכלית זה הוצאתי אתכם להיות לכם לאלהים:

אני ה' אלהיכם, לכן גם עתה אני מצוה אתכם את המצוה הזאת בהיות שאני ה' אלהיכם: