ויקח קרח, לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה למרוד במשה, והיה זה אחר מעשה המרגלים, כי קודם לכן לא היה אדם מורד במשה כי ידעו כל ישראל כי נאמן משה לנביא לה', אבל משחטאו במרגלים ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה' ונגזר על כל העם שימותו במדבר אז היתה נפש כל העם מרה ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשי משה וחשב כי ישמעו אליו העם ועיקר המרידה הזאת נפרש בסמוך:

ואון בן פלת בני ראובן, דתן ואבירם ואון בן פלת כלם היו בני ראובן, ואף שלא נמצא מבני ראובן כ"א נמואל ודתן ואבירם בני אליאב בן פלוא, אולי און בן פלת מבני חצרון או כרמי היה ואפשר עוד כי פלת הוא פלוא ושני שמות היו לו, והיה א"כ און אחי אליאב:

ואנשים מבני ישראל, שעורו עם אנשים מבני ישראל שהתאספו עמו היו למספר חמשים ומאתים:

קראי מועד, החשובים הנקראים בכל עת התקבץ העדה:

ויקהלו על משה ועל אהרן, תחלת התרעומת שהיה לקרח בעבור שנתקנא בגדולת אהרן, והיתה טענתו שלהיות ללוי ארבעה בנים עמרם יצהר חברון ועוזיאל וניתנה המלכות למשה שהיה בן עמרם, הנה ראוי שהבן השני ללוי יזכה לכהונה גדולה, וקרח היה בן יצהר, א"כ הוא היה ראוי להיות כ"ג, אולם לפי שמשה לא עשה כן מדעתו אלא מפי הגבורה, נמשך מזה שהיה קרח חולק גם על נבואת משה, כי כן דרך תופשי המחלוקת לילך מדחי אל דחי ומכפירה לכפירה, וכאשר הטיל ספק על נבואת משה התרעם ג"כ על מעלת הלוים אשר החליפם משה תחת הבכורים אף שהוא היה לוי, כי כל כונתו היתה להקהיל את כל העדה על משה, ואולי היו מהנקהלים עמו בכורים ומשכם אליו בתחבולותיו לקנא גם בעבורם ואשר לא היו משבט לוי ולא היו גם בכורים נקהלו בעבור הגזרה שיתמו במדבר, ועל הדרך הזה יובנו המקראות על הסדר:

רב לכם, חלק רב תפשתם לכם, כלומר לקחתם לעצמכם יתרון ומעלה יותר ממה שראוי, ונתן הטעם באמרו:

כי כל העדה כלם קדשים, כלם שמעו תורת ה' ומצותיו בהר סיני, ואת כלם לקח ה' להיות לו לעם קדוש, והענין כי הבדיל ה' את זרע יעקב מבין שאר העמים לפי שנפשותיהן נבדלות ביתר מעלה וקדושה מנפשות שאר העמים, וקרח היה מודה ביתרון זה שיש לישראל על שאר האומות, אבל היה אומר שכל בני ישראל שוין במעלה זו ואין לאחד יתרון על חבירו, וזה שקר, כי בזרע יעקב עצמו עשה ה' הבדלות רבות זו למעלה מזו, הבדיל שבט לוי משאר השבטים, והבדיל משפחת הכהנים משאר בני לוי, והבדיל הכהן הגדול משאר הכהנים, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם (ד"ה א' כ"ג י"ג):

ובתוכם ה', כענין שנאמר אשר עין בעין נראה אתה ה', וכי וירא כבוד ה' אל כל העם, הרי שכלם זכו לגילוי שכינה ולראיית הכבוד, ועל זה אמר ובתוכם ה':

ומדוע תתנשאו על קהל ה', ואם הדבר כן שהשם שוכן בתוך בני ישראל וכולן שוין בקדושה, מדוע תתנשאו אתם לבדכם על שאר הקהל מאחר שכלו הוא קהל ה':

וישמע משה, הזכיר משה לבדו כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזאת, ויהי כמחריש וכמודה מרוב ענוה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה כי כך הוא גזירת מלך:

ויפל על פניו, כששמע שחשדוהו בנבואתו נפל על פניו לדרוש את ה' לידע מה יעשה, כי על עלבונו היה מוחל אילו הדבר תלוי בו, אלא שהיה מקנא לכבוד ה', ולכן הוחיל שיודיעהו מה לעשות, ואז נאמר לו מה שיאמר לקרח:

אל קרח ואל כל עדתו, עיקר דבורו לקרח כי היה ראש לכל הנקהלים ובכלל כל שבטו שבט לוי, ואח"ז לכל עדתו שהיו משאר שבטים, והחל להשיבם על טענותיהם:

בקר וידע ה' את אשר לו, למחר יעשה ה' אות בארץ להודיע לכל את אשר לו, וזאת היתה תשובה על טענת הבכורים ואמר שיודיע השם אם הבכורים לו יהיו כמ"ש כי לי כל בכור (לעיל ג' י"ג), או שהחליפם בלוים כמ"ש והיו לי הלוים (שם י"ב):

ואת הקדוש והקריב אליו, וכן יודיע ה' לעיני כל העם מי הוא הקדוש יותר מכלם, ואתו יקריב אליו מחר שישע אל מנחתו ואל מנחת האחרים לא יפנה, וזאת היא תשובה על מעלת אהרן:

ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, ואת אשר יבחר בו לדורות ולמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר, לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר וצא על זרעו לעולם:

זאת עשו, מאחר שאתם מבקשים כהונה, והקטורת הוא הנבחר שבעבודות, קחו לכם היום מחתות, ולמחר בעת הקרבת הקטורת הנעשית בכל בוקר תקרבו אותה כלכם:

והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, ולא פירש באיזה אופן יכירו מי הוא האיש אשר בו יבחר ה', ואין ספק שיהיה זה ע"י אות יוצא מדרך הטבע, אבל באמרו והיה האיש, רמז להם שרק אחד יזכה לכהונה גדולה, והשאר יענשו, ובסמוך פירש להם יותר שיהיה ענשם במיתה:

רב לכם בני לוי, מאחר שרק אחד יהיה הקדוש, א"כ אתם מבקשים יותר מהראוי כי א"א שתהיו כלכם כהנים גדולים: (ח)

ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי, למעלה דבר אל כל הנקהלים בכלל, ועתה ידבר רק עם שבט לוי אשר היו מתקנאים בכהונת אהרן, והסב הדיבור אל קרח לפי שהוא היה ראש לכל בני לוי הנקהלים, וכונת הדיבור הזה להוכיח לפניהם בטענות חזקות כי רעה גדולה הם עושים בבקשם הכהונה ושהם חוטאים הרבה נגד ה', ולכן טוב שיחדלו מעשות זאת טרם יחרה אף ה' בם, אבל בדיבור הראשון המתחיל בוקר ויודע ה' וכו' לא הוסיף משה דבר מדעתו אלא הגיד להם את דבר ה':

המעט מכם, הדבר מועט הוא בעיניכם את היתרון אשר נתן ה' לכם, כי מלבד שהבדיל את בני ישראל לתהלה ולתפארת מכל העמים אשר על פני האדמה שעל כן נקרא אלהי ישראל (ולכן אמר כי הבדיל אלהי ישראל), גם הבדיל את משפחת הלוים משאר העדה שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי וכו' (דברים י' ח'):

להקריב אתכם אליו, שתהיו קרובים אל ה' יותר משאר העם, וזה בעבור מעלת נפשותיכם:

את עבדת משכן ה', להורידו ולהקימו ולשאת את הדברים המוקדשים מה שלא הותר לשאר השבטים:

לפני העדה לשרתם להיות שלוחי ישראל בהביאם את קרבניהם:

ויקרב אתך, הוי"ו היא וי"ו התנאי ושעורו וכאשר הקריב אותך ואת כל אחיך, אז רם לבבכם לבקש גם כהונה:

לכן, אינו כטעם על כן, כי היה המאמר חסר הנשוא בעבור הה"א שבמלת הנועדים, אלא הוא לשון התראה ואזהרה מבלי להודיע מה יהיה ענשו, כאילו אמר לכן השמרו לכם, אתה וכל עדתך וכו':

ואהרן מה הוא, פירש לכן אמרתי שאתם נועדתם על ה', כי סוף סוף מה הוא אהרן כי תלינו עליו, הלא בדבר ה' נעשה כ"ג:

לקרא לדתן ולאבירם, אחר שדיבר עם שבט לוי רצה לדבר גם עם בני ראובן לשמוע מה בפיהם גם הם, ועל מה הם מריבים אחרי שאינם משבט לוי, והם גלו את אזנו בתשובתם שטענתם על התקלות שבאו עליהם על ידו ועל הגזרה שיתמו במדבר, כאשר הזכרכו למעלה:

לא נעלה, לשון עליה נופל על הליכה לעבודת השם או אל מקום הנבחר, וכן ההליכה אצל השופטים, כמו ועלתה יבמתו השערה (דברים כ"ה ז'), ויעלו אליה בני ישראל למשפט (שופטים ד' ה'):

המעט כי העליתנו, הדבר קל הוא בעיניך מה שהעלית אותנו מארץ מצרים שהיא באמת ארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר:

כי תשתרר עלינו גם השתרר, שיעורו כי גם השתרר תשתרר עלינו, ור"ל לא די שהרעית לנו בדבר הזה, אלא שאתה חפץ גם למלוך עלינו:

ותתן לנו, מלת לא מושכת עצמה ואחרת עמה, ושעורו לא הביאתנו אל ארץ טובה ולא נתת לנו וכו', ור"ל כי אם הביאתנו אל ארץ טובה כמו שהבטחתנו להיות לנו נחלת שדה וכרם, אז היינו סובלים שתתנהג בשררה עלינו, אבל עתה הניעותנו ממקום טוב ולא הביאתנו אל מקום אחר כמהו, ואיך תוכל לבקש שררה:

העיני האנשים ההם תנקר, האם תוכל לנקר עיני האנשים האלה אשר ברגלך שלא יוכלו לראות האמת, זה לא תוכל לעשות, כי מה שעשית לנו דבר נראה לעינים הוא, וכולנו יודעים ורואים שלקחת אותנו ממקום טוב להביאנואל מקום רע:

לא נעלה, כלל ופרט וחזר וכלל תחלה אמרו לא נעלה, ואח"כ פרט סיבתם למה לא ירצו לעלות, וחזר וכלל לפיכך לא נעלה:

ויחר למשה מאד, לא היה מקנא לכבוד עצמו, כי הוא ענו מכל אדם, אלא היטב חרה לו כי ראה שאין תקוה שישובו מרשעתם:

אל תפן אל מנחתם, הנה דתן ואבירם לא היו בתוך הנועדים להקטיר קטורת, גם לא נענשו בשריפה כמו החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת לכן יראה שלא אמר אל תפן אל מנחתם על דתן ואבירם בפרט, אלא על כלל הנועדים ידבר, שלא לרצון תהיה מנחתם לפני השם, מאחר שהם מכת מנאצי ה' והכופרים:

לא חמור אחד מהם, לא חמור של אחד מהם, כלומר מעולם לא לקחתי מהם חמור לעשות צרכי, אע"פי שזה משפט המלוכה כמ"ש ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו (שמואל א' ח' ט"ז), וכונת המאמר שלא ימצא גם אחד מישראל שיוכל לענות במשה איזה שמץ עולה נמצא בו, ע"ד שאמר שמואל לכל העם, הנני ענו בי וכו' את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי:

ולא הרעתי את אחד מהם, בשום רעה, ואיך א"כ יאמרו שאני משתרר עליהם:

ויאמר משה אל קרח, כבר אמר לו כן, אלא הוצרך לכפול לו הצווי, לפי שראה עתה לעשות הבדל בין קרח ועדתו ובין דתן ואבירם, כי מאחר ששמע תשובתם שלא על הכהונה היו מערערים אלא על מלוכת משה עליהם שהוציאם ממצרים, א"כ לא יבאו גם הם להקטיר קטורת, אלא יעשה עמהם מופת אחר נפלא מאוד שבזה יכירו כל העם כי בחר ה' במשה עבדו, אולם קרח ועדתו שעדיין היו מחזקים במחלוקת ומבקשים כהונה, הם יקחו המחתות ויעשו הנסיון לראות מי האיש אשר יבחר בו ה':

אתה והם ואהרן, זכר קרח ועדתו תחלה ואהרן לבסוף כדי שלא יטעו לחשוב שהוא חפץ בגדולת אחיו ושלכן נתן לו הכהונה, אלא כאומר איני נותן אל לבי שיהיה אהרן כ"ג או זולתו וגם אתם תוכלו להתנשא עליו אם ה' יבחר בכם, וכן בסמוך אמר אתה ואהרן איש מחתתו, והזכיר קרח תחלה

ויקחו, זה היה למחרת כמו שאמר אליהם משה:

ויעמדו פתח אהל מועד, והיה דעתם ליכנס לאהל מועד להקטיר קטורת על מזבח הזהב:

ומשה ואהרן, וגם משה ואהרן היו אצלם פתח אהל מועד, אצא שאהרן לבדו היה לו מחתה עם הקטורת בידו, אבל משה לא הקטיר:

ויקהל עליהם, על משה ואהרן, כדי שיעזרוהו במחלוקתו:

את כל העדה, גם שאר השבטים נתפתו קצת בדברי קרח, שהרי לא היה אחד מהם מוחה בידו ולא מוכיחו:

וירא כבוד ה', עמוד הענן, והנה ראו בעיניהם שהשכינה נגלית ומשה ואהרן נכנסים אל אהל מועד ומשה שומע הדבור, כדכתיב אחריו וידבר ה' אל משה ואל אהרן, ואין מופת למעלה מזה שהשם בחר במשה, ואעפי"כ לא חזרו מרעתם:

הבדלו מתוך העדה הזאת, צוה שמשה ואהרן לבד יתרחקו מכל עדת ישראל שהיו מכונסים אצלם:

ואכלה אתם כרגע, כי כלם היו אשמים בדבר שהרי נקהלו שם לראות אם יבחר ה' בקרח, והיו א"כ מסופקים בנבואת מ"ר ע"ה, אבל משה ואהרן התפללו עליהם ככתוב בסמוך:

ויפלו על פניהם, להתחנן בעד העדה, ולמדו עליהם זכות שלא חטא במעשה אלא קרח והוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים, וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על הגורם מפני שהוא חייב על כל פנים

אלהי הרוחת, יודע לבות בני אדם ומכיר אם חטאו לפניו מחוסר אמונה או בעבור כי בשר המה ועלולים להתפתות:

האיש אחד יחטא, הה"א שבמלת האיש איננה לתימה, כי נקוד ה"א התימה בשוא ובפתח, ולפני אות גרונית בפתח לבד, אבל היא ה"א הידיעה שנקוד שלה בפתח ודגש אחריה, ולפני אות גרונית ישתנה לקמץ לתשלום הדגש ושעורו, הנה האיש האחד הוא החוטא, ולמה תקצוף בעבורו על כל העדה, והתימה מובן מענינו אף בלא ה"א התימה:

דבר אל העדה לאמר העלו מסביב, כיון שאתה רוצה להצילם ואמרת שהם לא חטאו בפועל, אמור אליהם שיתרחקו ממשכנות הרשעים האלה ואל יקהלו עמהם כאילו כונתם ג"כ למרוד בי, ואם ישמעו לקולך ויתרחקו, זה יהיה אות שהם מאמינים בך ולא אשחיתם, וכן היה שמיד כשאמר להם משה סורו נא מעל אהלי וכו', ויעלו מסביב וכו':

למשכן קרח הזכיר משכן קרח ולא קרח עצמו, כי הוא לא היה באהלו אלא פתח אהל מועד עם מקריבי הקטורת ולא נבלע עם דתן ואבירם כמו שנפרש בסמוך:

וילך אל דתן ואבירם, לצוות על שכיניהם שיסורו משם, ולעשות המופת לעיניהם כאמרו בזאת תדעון וכו':

וילכו אחריו זקני ישראל, החשובים שבעדה הלכו אחריו לראות הפלא הגדול שיעשה ברשעים ההם:

ואל תגעו בכל אשר להם, שאם יבאו להציל את ממונם וכל אשר להם ירדו שאולה כמוהם:

בכל חטאתם, בעבור כל חטאותם:

ודתן ואבירם, והנה לא הזכיר עוד און בן פלת כמו שהזכירו בתחלת הענין, כי חזר בו בעצת אשתו שהצילתו כדברי חז"ל:

יצאו נצבים, לא שיצאו מאהליהם לילך אחרי העדה שנתרחקה משם, או ללכת לקראת משה אבל להפך יצאו להלעיג על דברי משה, ולכן קמו ונצבו פתח אהליהם, כלומר אין אנו משגיחים למה שאמר פן תספו בכל חטאותם, אלא נשב בטח בכאן ונראה דבר מי יקום:

ונשיהם ובניהם וטפם, להגיד שגם הנשים והבנים יצאו להלעיג ולכן נתחייבו גם הם כליה:

כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, אין טעם כל המעשים להחליף הבכורים בלוים וכהונת אהרן, אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל מתחלת בואו לדבר אתם במצרים ועד הנה, ופירוש כי ה' שלחני להוציא אתכם מארץ מצרים, כי תחלת ביאת הנביא תקרא שליחות, כענין את מי אשלח ומי ילך לנו, ורבים כן:

כי לא מלבי, בדיתי את כל הדברים האלה:

אם כמות אם ימותו האנשים האלה ע"י תחלואים בדרך הטבע, או אף אם ימותו עתה במיתה פתאומית לעיניכם מיד ככלותי לדבר, עכ"ז לא יבורר ממנו כי ה' שלחני, כי תמיד יוכל המתעקש לומר שקרה להם כזאת בדרך טבע, וכהנה וכהנה תקראנה יום יום בעולם:

ואם בריאה יברא, אמרו באבות כי פי הארץ הוא א' מעשרה דברים שנבראו בע"ש בין השמשות, וכאן נראה שנברא לשעתו אלא מלת יברא הוא עתיד במקום עבר כמו אז ישיר, אז יבנה, ודומיהם, וכך פירושו, אבל אם אמת הדבר שהשם ברא בששת ימי בראשית פה לארץ לבלוע רשעים גדולים כמותכם, ואם ישמע ה' עתה בקול איש לצוות לארץ שתפתח את פיה ברגע הזאת ובמקום הזה ותבלע אותם וכל אשר להם, אז תדעו כלכם כי נאצו וכו', כי זה יהיה פלא שאין דוגמתו בדרך הטבע כלל, שאע"פי שבעת הרעש נעשים בקעים ופתחים בארץ, הנה הבקיעה ההיא תשאר פתוחה גם ימלא הבקע מים אבל שתפתח ותבלע ותסגור מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה דבר בלתי אפשר בדרך הטבע, ובלעדי זאת וכי אין זה פלא גדול שתשמע הארץ לקול אדם לפתוח את פיה, כאשר יצוה ובמקום שיצוה, ותבלע חיים את הקמים עליו ולא זולתם:

ופצתה לשון פתיחה, אלא שיש הפרש ביניהם, כי לשון פצה לא נאמר אלא אצל פה האדם ושפתותיו, כמו אשר פצו שפתי (תהלים ס"ו י"ד), לפי שיש בכחו לפתוח ולסתום כפי הצורך וכן כאן נפתחה הארץ ואח"כ נסתמה כמו שאמרנו:

וירדו חיים שאלה, שלא ימותו בנפלם, אלא ישארו חיים מתחת לארץ איזה זמן כדי שיכירו רשעתם ואולי ינחמו מרעתם קודם מיתתם, וזה כדברי האומר שיש להם חלק לע"הב ועליהם הכתוב אומר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:

וידעתם כי נאצו, אז תדעו שכל המעשים האלה ע"פ ה' עשיתי ולא מלבי, ולכן האנשים האלה שלא האמינו בי נאצו את ה' ולא אותי והוא נפרע מהם בדרך פלא, שהרי לא בכחי נפתחה הארץ:

ותבקע האדמה, תחלה נולד בקיעה בארץ בשטח העליון שבה, ועי"ז נגלה פי הארץ שהיה בה מששת ימי בראשית ואח"כ ותפתח הארץ את פיה, שזהו פה ממש לפתוח ולסתום ולא בקיעה לבד:

ותפתח הארץ את פיה, אילו לא היה פה לארץ קודם לכן היה הכתוב אומר ויעש ה' פה לארץ, אבל מדאמר את פיה בכנוי, משמע שהיה לה פה מאז אלא שעתה פתחה את פיה:

ואת בתיהם, נשיהם ובניהם וטפם של דתן ואבירם, כמו שזכר למעלה:

ואת כל האדם אשר לקרח, עבדים ושפחות שהיו לקרח, כי אינו רומז על זרעו דכתיב ובני קרח לא מתו כי היו צדיקים וטובים, ולא היו לו בנים ובנות קטנים כי לא הזכיר הכתוב בקרח טף, והנה ממה שאמר כאן ואת כל האדם אשר לקרח, שמענו שקרח עצמו לא נבלע עמהם, וכן הדעת נותן, כי לא נבקע רק מקום דתן ואבירם, וקרח היה עומד עם מחתתו עם אהרן ועם נשיאי העדה מקריבי הקטורת, וכן המשורר אמר תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם (תהלים ק"ו י"ז), ולא הזכיר קרח, אולם ממה שאמר לקמן (כ"ו י') ותבלע אותם ואת קרח במות העדה היה נראה שגם קרח נבלע עמהם, ולכן אמרו חז"ל שנשרף ונבלע, אבל לפי הפשט יתכן פירש הכתוב ותבלע אותם ואת אשר לקרח (ר"ל אנשי ביתו ורכושו) במות העדה:

ואת כל הרכוש של קרח ושל דתן ואבירם:

וירדו, יתכן שהמאמר הזה הוא ביאור על הכתוב שלמעלה שאמר ותבלע אותם, ומבאר איך היתה ענין הבליעה, שירדו חיים שאולה, ואח"כ:

ותכס עליהם הארץ, זהו עיקר הנס שאחר שבלעה אותם סתמה הארץ את פיה וכסתה עליהם, ולא נשאר רושם מן הפתיחה ועי"כ:

ויאבדו מתוך הקהל, שלא נראו עוד, ולא נודע איה מקומם:

נסו לקלם, בעבור קולם של הנבלעים, כי גם אחרי שכסתה הארץ עליהם היה נשמע קולם למרחוק כדרך הקוראים בקול גדול מרוב צרה וצוקה, ובפרק המוכר איתא שהיו אומרים משה ותורתו אמת והם בדאים:

מאת ה', מאהל מועד, ומצאה בפתח א"מ את מקריבי הקטורת ואכלתן:

את החמשים ומאתים איש, אע"פי שלא נזכרו כאן אלא הר"ן איש וקרח לא היה במספרם, אין ספק שגם קרח נשרף עמהם, ואפשר שאחד מן החמשים ומאתים איש חזר בו כששמע דברי משה וניצול, וכמו שאמרנו למעלה על און בן פלת ולפי זה נכנס קרח במספר החמשים ומאתים, וראיה גדולה שנשרף גם קרח ממה שכתוב בסמוך בענין מחתות הנשרפים, ולא יהיה כקרח וכעדתו (לקמן י"ז ה'), ושם מדבר על עונש שיגיע לאיש זר אם יקרב להקטיר קטורת, ואמר שישתמר כל איש מעשות זאת כדי שלא יהיה כקרח וכעדתו, למדנו שכמו שנשרפה עדתו כן הוא נשרף עמהם: