אמר אל אלעזר בן אהרן, מפני שעיקר המחלוקת על אהרן היתה, לכן לא צוה ית' שיעשה זה אהרן בעצמו פן יחשבו הרואים שהיה עושה כן להוסיף על קלון קרח ועדתו להיותו שונאו, אבל צוה למשה שיאמר לאלעזר שהוא יעשה כן:

מבין השרפה, כי החמשים ומאתים איש שנשרפו היו לאפר ברגע אחד, ובתוך השרפה ההיא דהיינו בתוך האפר נשארו המחתות עם האש שעליהן:

זרה הלאה, צווי במקום עתיד, כי הדבור היה למשה שיצוה לאלעזר לעשות כן, וכן אמר וירם בלשון עתיד:

כי קדשו, שבעל המתתות, ואין פירושו שהמחתות בעצמם קדש הם בעבור כוונת המקריבים להקדישם, שהרי האנשים האלה היו חטאים בנפשותם כמו שאמר בסמוך, ובהיות מחשבתם רעה איך יהיה הפועל קדוש, גם הכתוב לא אמר כי קדושים הם, אלא מאחר שמשה צוה אותם ואמר וקחו איש מחתתו וכוונת משה היתה בלי ספק להקריבם לה', הנה מצד הצווי הזה הנם קדושים, וראוי שתהיינה באהל מועד לעולם:

את מחתות, על שאמר במאמר הקודם וירם את המחתות, הולך ומבאר שהן מחתות החטאים וכו':

בנפשתם, כי חטאם קבוע בנפשם, כדרך שפירשנו לעיל (ט"ו ל"א) על פסוק עונה בה:

ועשו אתם, העושים:

רקעי פחים טסין מרודדין, כמו וירקעו את פחי הזהב:

ויהיו לאות, לזכרון לדורות:

וירקעום צפוי למזבח, להיות צפוי למזבח, והיה זה מזבח העולה שהיה ג"כ מנחושת:

ולא יהיה כקרח וכעדתו, שלאיענש כמותם:

כאשר דבר ה' ביד משה לו, כמו עליו, וכן כל לי לו ולהם הסמוכים אצל דבור פתרונם כמו על, והכונה על קרח הנזכר בפסוק, כי השם דבר על קרח ביד משה שלא יזיד לחלוק על הכהונה כדי שלא יענש:

וילנו כל עדת, המתלוננים האלה לא היו מאמינים כי שריפת החמשים ומאתים איש הוא אות על קדושת אהרן ובניו ועל יתרון הלוים שנבחרו לעבוד תחת הבכורים, כי לדעתם היה העונש ההוא בעבור הקטורת שהיתה אש זרה אשר לא צוה ה', ושלכן צוה ה' ואת האש זרה הלאה, וכמו שמתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה עם היותם כהנים, כן נענש קרח וכל עדתו אע"פי שמן הדין ראוים היו להיות כהנים, וחשבו העם שמשה מעצמו נתן העצה הזאת כדי להמית בה עם רב מישראל, אבל השם לא צוה שיקריבו הקטורת הזאת, אולם אהרן לא מת כי קטרתו היתה קטרת הבוקר, ולכן נתלוננו עליהם על העצה הזאת, שהיה להם לתת אות או מופת אחר, במטה או בזולתו:

ממחרת, ממחרת היום שנשרפו החמשים ומאתים איש:

אתם המתם, בעצתכם הרעה גרמתם שימותו:

את עם ה', אמרו בלשון הזה את עם ה' כי היו עדיין מחזיקים במחלוקת קרח שאמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', וכחשו בהבדל שיש בין זרע אהרן לשאר הלוים, ובין שבט לוי לשאר השבטים, אלא לדעתם כל בני ישראל היו עם ה', ולכן משה ואהרן חטאו חטאה גדולה בהמיתם את עם ה' הקדוש: (ז)

וירא כבוד ה', לפי שהיו מכחישים בנבואת משה ובדברי ה' והדבר נוגע בכבוד שמו ית', לכן נגלה מיד אל משה ואהרן כדי להעניש את המנאצים ההם, כי השם ית' נפרע בזרוע עזו במי שחוטא מצד אפיקורוסות, והנה לא אמר כאן וירא כבוד ה' אל כל העדה לפי שלא היו ראוים לגילוי הכבוד וכבר נחתם גזר דינם, ולכן משה לא התפלל עליהם בראותו שאין להם תקנה, ורק צוה לאהרן שיקטיר הקטורת כדי לכפר עליהם:

ויבא משה ואהרן, לפי שראו כבוד ה' נראה בענן באו אל פני אהל מועד לשמוע הדיבור:

הרמו, לא אמר שיפרדו פן יספו בכל חטאותם, כי יש באלהים יכולת להמית רשעים רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר, אלא אמר כן לכבוד הצדיקים שכל זמן שהם בתוכם לא ישלח ידו בהם, והכונה להודיע שהם צריכים כפרה ומשה הוא המזדרז לעשות כן מיד:

ויפלו על פניהם, בתפלה:

קח את המחתה, בה"א הידיעה, אולי היתה המחתה עצמה שהקריב בה הקטורת ביום שלפניו:

אש מעל המזבח, ולא אש הדיוט בעבור קדושת הקטורת:

ושים קטרת, ממין הקטורת הקרבה בכל יום, והודיע בזה שהקטורת הממיתה כשאינם כהנים היא הנותנת חיים ביד אהרן לדעת שהוא ראוי לעבודה ולא הזרים:

והולך מהרה אל העדה, מלת והולך מבנין הפעיל וחסר הפעול שהוא המחתה עם האש והקטורת, והנה אע"פי שאמר להם השם הרמו מתוך העדה, לא נמנע אהרן מלבא בתוכם ולא משה מלזרזו, כי ראה כי כלתה אליהם הרעה מאת ה', ואם לא יכפר עליהם ימותו כלם כרגע, וחשב שמאמר הרמו מתוך וכו' היה כמו עצה שיתרחקו משם לכבודם ולא צווי ממש, והם באהבתם את העם עם כל סרחונם לא חשו לכבוד עצמם ונשתדלו להצילם:

וכפר עליהם, לפי שחטאם היה במה שהיו מערערים על כהונת אהרן לכן רצה שאהרן עצמו יכפר עליהם כדי שיראו שהוא אינו חפץ במיתתם אע"פי שדברו נגדו:

כי יצא הקצף צריך אתה למהר ולרוץ שם כי כבר יצא הקצף מלפני ה', שהרי אנו רואים שהחל הנגף:

ויתן את הקטרת, על האש, והנה תחלה רץ אל תוך הקהל ואח"כ נתן את הקטורת על האש, אבל משה אמר לו תחלה ושים קטורת ואח"כ והולך מהרה וכו', ואין לומר ששנה מן הסדר שצוה לו משה, שהרי הכתוב אומר ויקח אהרן כאשר דבר משה, אולם מ"ש ושים קטורת היא הכנה שישים הקטורת בחפניו, ואח"כ יכפר עליהם בנתינת הקטורת על האש, וכן עשה אהרן, כי תחלה כתוב ויקח אהרן כאשר דבר משה כלומר שם הקטורת בחפניו, ואח"כ ויתן את הקטורת שהיא הנתינה על האש: ויכפר על העם, לא היתה ההצלה ע"י כח שיש בסממני הקטורת חלילה, כי התורה פירשה הסמים ההם בפרשת כי תשא ואין באחת מהן כח להציל ממות אלא ע"י קדושת אהרן שהיא קדש קדשים שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (ד"ה א' כ"ג י"ג), ועל ידי קדושת הקטורת שהוא ג"כ קדש קדשים שנאמר קדש קדשים תהיה לכם (שמות ל' ל"ו) זכו העם להנצל, ולזה אמר הכתוב ויכפר על העם הרי שהכל תלוי בכפרה ובשני הדברים שאמרנו היה כח לכפר, ולפי שהם הכחישו בקדושת אהרן ודברו סרה על הקטורת שגרמה מיתה לחמשים ומאתים איש, לכן הודיעם משה כי יש באהרן ובקטורת קדושה יתירה ועל ידיהן ינצלו ממות:

ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, הודיע עתה איך היתה הכפרה ואמר שהתיצב אהרן בין המתים שהיו מצד אחד ובין החיים שהיו מצד השני ובכח קדושתו ועבודתו עצר בעד המשחית ולא נתנו לעבור עוד אל החיים, ועל ידי כן שם קץ לצרה, ותעצר המגפה, ומזה נתודע לכל ישראל שהוא משרת ה' באמת, כי בראותם שעצר את המשחית ובאותו מקום שהיה עומד, שם נעצרה המגפה, הכירו כי הפלא ה' חסיד לו וכי הוא מוכן לעמוד לשרת לפניו ית':

מלבד המתים על דבר קרח, שגם הם מתו במגפה, גם סבת ענשם היה שוה, כי היו מכחישים בקדושת אהרן והכהנים ולכן יודיע הכתוב שעם היותם שוים בכל אלה, לא נכנסו במספר הזה:

וישב אהרן, דבק עם הפרשה הבאה, וביאורו וכאשר שב אהרן אל משה אחרי אשר נעצרה במגפה אז דבר השם אל משה:

דבר אל בני ישראל, שיתנו לך מטה לבית אב, ואתה תקחם מאתם:

מטה לבית אב, ומבאר שלא יקחו מטה מכל בית אב שיהיה רק מאת כל נשיאהם לבית אבותם:

שנים עשר מטות, ובכללם גם מטה לוי, כי בפסוק הסמוך לא הוציא את שבט לוי מכללם אלא לצוות על כתיבת שם אהרן, אבל צווי לקיחת המטה לבית לוי נכלל במה שאמר כאן שנים עשר מטות, ושמענו מזה שלא נחשב יוסף רק לשבט אחד:

איש את שמו, כלומר שם הנשיא ולא שם ראש השבט כגון ראובן שמעון וכו'

ואת שם אהרן, עשה את אהרן נשיא לשבט לוי, והוצרך לפרש כי מטה אחד וכו', לומר אע"פי שחלקתים לשתי משפחות, כהונה לבד ולויה לבד, מ"מ שבט אחד הוא ונשיא אחד להם:

האיש אשר אבחר בו, ולא אמר השבט אשר אבחר בו, כי הקפיד על בחירת אהרן לכהונה גדולה, וכשיתן מופת שנבחר הוא לכ"ג שוב אין צורך להוכיח שנבחר כל שבטו לעבוד לשרת, כי לכבוד אהרן ראוי שיתקרבו הלוים לשרת, ואין לבכורות עוד תרעומת כשיראו שנבחר אהרן אע"פי שאינו בכור:

והשכתי, אשתיק מעלי:

אשר הם מלינם עליכם, שיעורו אשר מלינים אלי עליכם, ופירש עליכם בשבילכם:

בתוך מטותם, בכלל מספר שנים עשר כמו שאמרנו לעיל:

מטה אהרן לבית לוי, מטה אהרן שהונח לבית לוי:

ויצא פרח וכבר אמר והנה פרח, אלא שהולך ומבאר שבתחלה כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר, ואח"כ ויצץ ציץ לעיני כל ישראל עד שנראו השקדים:

ויגמל, לשון בכור הפרי:

ויראו ויקחו, שראו כל אחד את מטהו שלא הוחלף כי שמו כתוב עליו, ושלא פרח ולא הוציא שקדים כ"א מטה אהרן, ואז הכירו כי השם בחר באהרן ולקחו איש מטהו:

השב אחר שהוציאו להראות האות הזה לכל ישראל, צוהו להשיבו באהל העדות:

לאות לבני מרי, לאות לדורות הבאים אם ירצו למרוד:

ותכל תלונתם, וזאת המשמרת תכלה את תלונתם שלא יוסיפו עוד להתלונן:

ולא ימותו, שאם יערערו עוד על הכהונה יחרה אף ה' בם:

ויאמרו בני ישראל אל משה, ולא אמר וילנו כי לא אמרו כך בדרך תלונה, אלא כדרך שופכי שיח ונאנחים מרוב יגון:

הן גוענו, בכמה מיני פורעניות אבדנו וגוענו במדבר הזה כי על כל סרחון קטון או גדול עלה מות במחננו, והנה אנחנו הולכים ומתמעטים כל היום וחשובים אנו כאילו כלנו אבדנו:

כל הקרב הקרב, ולא די הצרות שעברו עלינו עד הנה, אלא לעתיד כל היום נסכן עצמנו למות, ואין אנו יכולין להיות נזהרין בכך, שהרי כלנו רשאים ליכנס לחצר אהל מועד, וכמעט יקרב אחד ממנו יותר מחבירו מבלי שום על לב ויכנס אל האהל ימות

האם תמגנו לגוע, האם נגוע עד תמנו לבלתי היות לנו שארית: