אל משה ואל אהרן, לפי שהמצוה נוגעת לכהנים נזכר בה גם אהרן, והנה הפרשה הזאת היא תשלים תורת הכהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה, אבל אין ספק שאין זה מקומה, וקודם לכן נאמרה, שהרי למעלה בטהרת הלוים כתוב הזה עליהם מי חטאת (לעיל ח' ז'), וכן עשו להם שנאמר ויתחטאו הלוים (שם כ"א), וכן האנשים שהיו טמאים לנפש אדם אין ספק שנתחטאו במי נדה כדי לעשות פסח שני, מזה נראה שהיה להם אפר הפרה קודם לכן, וחז"ל אמרו שביום א' בניסן שהוקם המשכן נעשתה הפרה כדי לטהר כל מי שיש בו טומאת מת מפני המקדש שלא יחללוהו, אלא שנכתב כאן הצווי הזה מטעם שאמרנו:

זאת חקת התורה, כבר הבדלנו בין לשון חקה ותורה ומצוה במקום אחר (בראשית כ"ו ה'), וכאן קרא למצות הפרה חקה לפי שהיא חק קצוב בכל תנאיו, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע:

אשר צוה ה', הראוי אשר צויתי, אלא בא הנסתר במקום מ"ב כטעם ואל משה אמר עלה אל ה':

דבר, אף שהדיבור היה גם לאהרן לא היה הצווי לישראל רק ע"פ משה לבדו כי הוא העקר:

ויקחו אליך, יקחו משלהם לתת לך, והטעם שאמר אליך שיעשו כן במדבר לשעתם ואח"כ יצוה שתהיה לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן ויקחו אליך שמן זית וכו', ואח"כ חקת עולם לדורותם:

תמימה, שתהיה תמימה באדמימות שאם היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה:

אשר אין בה מום, שום אחד מהמומין הפוסלין בקרבן

לא עלה עליה על, לא משכה בעול משא ועבודה:

ונתתם, שב גם על אהרן שיהיה גם הוא במסירת העבודה לבנו:

אל אלעזר הכהן, הוראת שעה היתה בפרה הראשונה שתהיה באלעזר לפי שהוא הסגן, אבל בשאר הפרות שנעשו לדורות נחלקו בו חז"ל איכא דאמרי בכהן הדיוט ואיכא דאמרי בכהן גדול:

והוציא אתה, המוציא, יהיה מי שיהיה, וכן ושחט מי שיהיה אפילו זר, ואינו צווי מיוחד לאלעזר שהרי כתוב לפניו, והאתנח שבמלת הכהן יורה שגם ההוצאה כשרה בזר:

לפניו, לפני אלעזר שהיה רואה בשחיטת הזר:

אל נכח פני אהל מועד, נכח הצד שהוא פני אהל מועד והוא צד מזרח, כי דרך הכתוב לומר על מזרח ומערב בלשון פנים ואחור:

ושרף את הפרה לעיניו, איזה כהן שיהיה ישרפנה לעיני אלעזר:

על פרשה, עם פרשה והוא הזבל שבכרס הבהמה:

ולקח הכהן, יתכן שהוא אלעזר, שהוא הכהן הנודע:

וכבס בגדיו הכהן, הכהן המשליך שבפסוק הקודם, והוא אלעזר כמו שאמרנו, שהרי על הכהן השורף אמר בסמוך והשורף אותה יכבס וכו':

ואחר יבא אל המחנה, לפי פשוטו יאמר שאחר שריפת הפרה נסתלקה עבודת אלעזר ויוכל לשוב אל המחנה אפילו קודם אסיפת האפר, ולכן לא נאמר לעיניו באסיפת האפר, כמו בשחיטת הפרה ושרפתה:

וטמא הכהן עד הערב, אך עודנו בטומאתו עד שיעריב שמשו ואז יאכל בקדשים:

והניח, כמו והניחנה, כלומר אתהאפר:

למי נדה, לשון ריחוק, ונקראו המים כן שהם לצורך הרחוק והוא הטמא:

חטאת הוא, לשון הסרת החטא כמו תחטאני באזוב, ונקראת הפרה כן לפי שבאפרה מתחטאים הטמאים:

ולגר, שקבל עליו דת ישראל, ולכן הוסיף הגר בתוכם:

הנגע במת, אחר שהשלים לצוות על מעשה הפרה ביאר מי הוא צריך להטהר במי הנדה, ואמר שהנוגע באדם מת, הוא יתחטא בו וכו'

לכל נפש אדם, יהודי או גוי, כי גם מתי גוים מטמאים במגע כמו שאמר בפרשת מטות ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכו', אלא שאינם מטמאים באהל כמתי ישראל:

אדם, ולא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזאה שלישי ושביעי:

וטמא שבעת ימים, יהיה טמא, כי הוא פועל עבר והוי"ו מהפכו לעתיד, ולפי זה הוא תשובת התנאי ובא להודיע דין טומאת שבעה לטמא מת, שלא נתפרש עדיין בתורה, כי רק במצורע צוה שיטמא שבעת ימים, והייתי אומר דוקא מצורע החמור טמא טומאת ז' אבל טמא מת הקל ממנו לא יהיה כן, ת"ל וטמא שבעת ימים:

הוא יתחטא בו, באפר הנזכר בפסוק הקודם, ופירוש יתחטא יסיר חטאו, והוא הטומאה:

יטהר, שיעורו אם יתחטא יטהר:

את משכן ה' טמא אם נכנס למשכן בעודו טמא:

עוד טמאתו בו, עדיין אע"פי שטבל:

אדם כי ימות באהל, דבר הכתוב בהוה וה"ה אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל:

כל הבא אל האהל וכו' אשר באהל, הכלים שבתוכו והאהל עצמו בכלל הזה, כמ"ש והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, והזכיר הכתוב האהל להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזאה, ועוד מפני שהיו ישראל יושבי אהלים במדבר ודבר הכתוב בהוה, כי המצוה מיד ולדורות, אבל ה"ה לבית ולכל המאהילים שמביאין את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות, אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה לעצמו כלל:

יטמא שבעת ימים, אפילו לא נגע במת עצמו:

אין צמיד פתיל עליו, צמיד הוא שם המגופה או הכסוי שעל הכלי, ופתיל לשון מחובר, ופי' הכתוב שאין מגופת צמידתו מחוברת עליו יפה:

אשר יגע על פני השדה, שאין שם דבר המאהיל, אינו מטמא עד שיגע בדבר הטמא עצמו

בחלל חרב, שנעשה חלל ע"י חרב, והוא הדין בחלל אבן או אגרוף כי דבר הכתוב בהוה, וחז"ל עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל, שגם החרב נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו והוא מטמא במגע טומאת שבעה כמת, אבל אינו מטמא באהל ואף בטומאת מגע אינו מטמא אדם להצריכו הזאה ג' וז' אלא המת עצמו ולא החרב:

או במת, שמת מעצמו בלי מעשה אדם:

או בקבר, של אדם:

ולקחו לטמא, לצורך הטמא הנזכר, ואין הכונה שיהיו הלוקחים רבים אבל הוא פועל בלי ברור הגוף הפועל, והנה הלך הכתוב על הסדר, תחלה צוה דיני שריפת הפרה, אח"כ פירש מי הם הטמאים הצריכים לה, ועתה יבאר אופני הטהרה:

מעפר שריפת החטאת אפר נקרא ג"כ עפר כמו ונשא את עפרם (מ"ב כ"ג ה'), וישלח את עפרה, (שם ו'), ששם נאמר על אפר מקלה:

ונתן עליו מים, אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן המים עליו, שהרי שנו חז"ל הנותן אפר תחלה ואח"כ המים פסל (דקדקו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי, ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים), אבל פירושו ונתן על האפר מים חיים שהוא בכלי, לומר שיערוב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפים עליו:

ולקה אזוב וכו' איש טהור, שיעורו שאיש טהור יקח את האזוב ויטבול אותו במים ההם שהאפר בתוכן:

והזה על האהל, אם היתה הטומאה ע"י דבר המאהיל:

ועל הנגע, או על הנוגע אם הטומאה על פני השדה:

והזה הטהר על הטמא, לפי שהפסיק הענין ודבר בכל עניני הטמאים, חזר והתחיל והזה, כי היה די באמרו בפסוק שלמעלה והזה על האהל וכו' ביום השלישי וביום השביעי במאמר אחד:

וחטאו ביום השביעי, שעורו וכאשר חטאו ביום השביעי אז יכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב:

ואיש אשר יטמא, למעלה (פסוק י"ג) הזהיר על הנוגע במת עצמו ועתה הזהיר אפילו אם נגע בעצם או בקבר או בטומאת אהל אפילו בלא נגיעה:

את מקדש ה' טמא, אם נכנס לתוכו בעודו טמא:

ומזה מי הנדה, אמרו חז"ל (במס' נדה דף ט') שהמזה טהור, ונפקא להו מדכתיב והזה הטהור על הטמא, משמע אף לאחר ההזאה הוא טהור, וכן מוכח שהרי אמר והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, ואם היה המזה טמא, היה צריך כהן לאהל וכהן אחר לכל כלי וכהן אחר לכל נפש אשר היה שם, לכן אחז"ל מאי מזה נושא, ללמד שהנושא מי הנדה טמא טומאה חמורה לטמא הבגדים שעליו, משא"כ בנוגע שאמר יטמא עד הערב ולא נאמר בו כבוס בגדים, ומה שהוציאו הכתוב בלשון מזה לומר שאין מטמאין עד שיהיה בהן שיעור הזאה, וזהו דקדוק הכתוב שאמר ומזה מי הנדה, ולא אמר במי הנדה או ממי הנדה, לפי שהמזה הטובל במי הנדה וזורק מהם הוא טהור, אבל המזה את כל מי הנדה, שהוא נושא שיעור הזאה, טמא טומאת בגדים:

וכל אשר יגע בו, וכל דבר אשר יגע בו הטמא שנטמא במת או בעצם או בקבר, הדבר ההוא יהיה טמא:

והנפש הנגעת, או נפש אדם אשר תגע בטמא ההוא:

תטמא עד הערב, לפי שהמת אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה ומטמא אדם: