כל העדה, עדה שלמה שכבר מתו דור המדבר ואלו פרשו לחיים

וישב העם בקדש, אין זה קדש ברנע שמשם נשתלחו המרגלים, כי הוא היה במדבר פארן, אבל קדש שבפרשה הזאת הוא במדבר צין שבאו שם בשנת הארבעים:

ולא היה מים לעדה, כי בזכותה של מרים היה להם מים במדבר ובכל מקום שהיו חונים היו נובעים מים חיים מן הצור שבחורב כמו שכתבנו שם, וכשמתה מרים פסקה להם המתנה הזאת:

וירב העם עם משה, ובפסוק הקודם אמר ויקהלו על משה ועל אהרן, וכן אמרו ולמה הבאתם ולמה העליתונו בלשון רבים, וכאן אמר עם משה לפי שעקר המריבה היתה רק עם משה לבדו להיותו הראש והמנהיג ועליו למלא בקשתם:

ולו גוענו, מי יתן וכבר גוענו:

בגווע אחינו, בעת אשר גועו אחינו בעון מרגלים ובעדת קרח ובזולתם מן הפרעניות:

ולמה הבאתם, בתחלה אמרו ע"ד כלל למה הבאתם אותנו אל המדבר, ואח"כ אמרו פרטי הרעות הנכללות ברעה ההיא ואמרו למה העליתונו ממצרים שהיתה ארץ מלאה כל טוב, ולא די בצרה זו לצאת משם, אלא שהבאתם אותנו אל מדבר שממה לא מקום זרע ותאנה וכו':

לא מקום זרע, אינו מקום ראוי לזרוע בו:

ותאנה, שעורו ולא מקום תאנה וגפן ורמון:

ומים אין לשתות, אף דבר הכרחי לחיי אדם לא מצאנו:

ויבא משה ואהרן מפני הקהל, כשמוע משה מריבת העדה חרה לו מאד ונתרשלו ידיו מלהתפלל בעדם, כי ראה שהם עם קשה עורף ואין ה"ית סולח להם עוד, כמו שקרה קודם לכן במעשה קרח ולמחרתו כשאמרו אתם המיתם את עם ה', שבשני פעמים אלו נענשו מיד אחרי פשעם, לכן חשב משה שבלי ספק יענשו גם עתה, והלך אל אהל מועד לשמוע מה יעץ ה' עליהם:

ויפלו על פניהם, מרוב היגון והמצוקה בחשבם כי עתה יפקוד ה' על עון העם:

קח את המטה, בה"א הדעת ולא אמר מטך, כי הכונה על מטה האלהים המונח לפני העדות, וז"ש בפסוק בסמוך ויקח משה את המטה מלפני ה':

ודברתם אל הסלע, אל הסלע שהודעתיך, והנה אין כונת הצווי שרק ידבר ולא יכה, כי א"כ מפני מה המטה הזה בידו, והלא במכות מצרים אמר והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא היה להכות בו, ולפעמים אמר נטה את ידך ורצונו לומר להכות במטה כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע ואין הנס בדיבור יותר גדול מהכאה כי הכל שוה אצל הסלע, ועוד אם היה חטא מי מריבה בעבור שהכה את הסלע ולא דבר אליו, למה נענש גם אהרן, והלא משה לבדו הכה הסלע, מכל זה נלמד שבדברי הצווי קח את המטה יש במשמע שיכה בו, אולם עונש משה ואהרן היה מטעם אחר כמו שאפרש בסמוך:

ודברתם, כפי ההבדל שהבדלנו (שמות י"ג א') בין לשון דבור ללשון אמירה שמענו שצוה השם להם להרחיב הדבור ולפרש להם כל הענין איך מתנת המים היא מחסדי ה"ית לעם קרובו וכיוצא בזה והם לא עשו כן כמו שנפרש להלן והנה אל הסלע כמו על הסלע, וכן כה אמר ה' אל העמודים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כ"ז כ"א):

לעיניהם, כמו לפניהם שישמעו כלם:

ונתן מימיו, לשון נתינה יורה על הרבוי, כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כ"ו ד') שהיא הבטחה על הרבוי, אף כאן אמר שיצאו מים רבים והנה אמר מימיו בכנוי אע"פי שאין בטבע הסלע להיות בו מים, להודיע שמגוף הסלע יצאו המים בדרך פלא לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבות:

והוצאת להם מים מן הסלע, כבר אמר ונתן מימיו אבל חזר ופירוש כי בעוד העם שם יוציא משה את המים, כדי שכולם יראו את הנס:

והשקית את העדה, שתצוה אותם לשתות לפניך וכל זה לפרסם הנס אבל במעשה לא אמר וישק את העדה אלא ותשת העדה ובעירם, כי מרוב הצמאון בראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו:

ויקהלו, וגו' אל פני הסלע, כי כן צוה לו השם ודברתם אל הסלע לעיניהם

ויאמר להם, אע"פי שרק אחד מהם דבר אל העם הנה שניהם הסכימו בדבר זה כי כן כתוב נוציא לכם מים בלשון רבים:

שמעו נא המורים כבר כתבנו שמשה חשב כי ה"ית לא יסלח להם מריבה זו אלא יענישם כמו שהביאם במשפט על התלונות שקדמו, ועתה ששמע כי הש"ית ימלא את שאלתם נתמלא קצף על העדה על היותם בני מרי וכפלים כעס עמהם על שהם מקציפים את השם ב"ה הנוהג עמם בחסד וברחמים, ובקנאתו לכבוד השם התחיל להוכיחם ואמר שמעו נא המורים, ולשון שמעו נא מורה שהיה בדעתו להרחיב עמם הדבור כמו שנצטוה ולהורותם דרכי טובו ית' שממנו באות כל הטובות בעולם, ושהוא יוציא מים גם מן החלמיש למיחלים לחסדו, ושאין בכח שום אדם לעשות נוראות כאלה להוליך בציות נהר ולהשקות שש מאות אלף רגלי, לכן ישימו באלהים כסלם ולא יתלוננו עוד עליו, כל כיוצא בזה היה בדעת מרע"ה לאמר להם בדברי תוכחת ומוסר, אלא שמתוך הכעס שכעס עליהם לא היה בו יכולת להשלים דבריו, כי עלה חמתו באפו ולא יכול עוד לחתוך מלה בשפתיו, לכן אחרי התחלת המאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים שתק ולא סיים דבריו, שהיה בדעתו לומר עוד, זה מן הנמנע שאנחנו נוציא לכם מים, כי אין זה בכחנו, אלא דעו כי הוא ית' ירוה צמאונכם בדרך פלא לכן הכנעו מפניו ואל תשובו לכסלה, והנה אע"פי שמשה לא נסתפק חלילה ביכולת ה"ית כי הוא הנאמן בכל בית ה' עכ"פ נתן בדבריו מקום לישראל לחשוב כי משה ואהרן בכחם הוציאו להם מים ולא יד ה עשתה זאת, שהרי מהתחלת המאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים, אפשר ג"כ להוציא התולדה, ראו שהדבר כן שאנחנו נוציא מים מן הסלע אף שלא האמנתם לראות כזאת, ובאמת כך חשבו ישראל בעת ההיא שעל כן שרו שירה באר חפרוה שרים וגו' ולא זכרו בה דבר מחסדי המקום נמצא שע"י דברי משה נתחלל שם שמים לעיני העם ולפיכך נענש שלא ליכנס לארץ וכל חטאו לא היה אלא הכעס, אך בא לכלל כעס בא לכלל טעות וכעסו סבב שלא פירש דבריו כהוגן ונולד מזה חילול השם נגד העם, ודבר זה מפורש בקבלה שנאמר ויקציפו על מי מריבה (תהלים ק"ו ל"ב), פי' שהקציפו למשה, כי לא מצינו שכעס הש"ית על העם בפעם הזאת, וירע למשה בעבורם (שם) שהקב"ה הענישו בעבור ישראל כי הם במריבתם סבבו שיכעס, אא"כ פירש יותר מה היה חטאו של משה ואמר כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו (שם ל"ג) כלומר ישראל המרו את רוח משה והקניטוהו עד שנתבלבלה דעתו, ומתוך כך בטא משה בשפתיו בלשנא דמשתמע לתרי אפי ולא פירש דבריו כהוגן, כך נראה בעיני ביאור חטאו של משה, ועל ידי זה סרו כל התמיהות הנופלות בכתובים, ובסמוך אבאר עוד:

פעמים, יראה לפי הפשט שהיה די בהכאה אחת להוציא המים, אלא שמתוך כעסו הכהו פעמים, כאדם המלא חימה שאינו עושה מעשיו בשיעור הראוי אלא עושה וחוזר ועושה גם בלי צורך:

אל משה ואל אהרן, אע"פי שמשה לבדו חטא בדבר, מ"מ היה לו לאהרן לפרש לעם מה שלא פירש משה כדי שלא יתחלל שם שמים במעשה ההוא, ולפי ששתק נכלל גם הוא בעונש:

יען לא האמנתם בי, לא שחטאו בחוסר אמונה ממש, כי חלילה לבחיר ה' אשר נאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא לחטוא בזה, אלא לגודל קדושתם נחשב להם עונם כאילו חטאו באמונה, כי באמת המאמין בה' בכל פעולותיו לא במהרה הוא כועס, וכך היה ראוי לתמימים ההם לשום מחסום לחרון אפם ולעשות מעשיהם בדעת צלולה בטוחים בה' ומאמינים בו שפעם הוא מיסרם ופעם ימלא משאלותם כפי עצתו העמוקה, ולא היה להם לכעוס בראותם שאז לא זעם ה':

להקדישני לעיני בני ישראל, עכשיו פירש במה חטאו, כי לא קדשו שם שמים ברבים להודיע לעם כי ה' יוציא להם מים וסבבו שהעם נכשל במחשבת און כמו שפירשנו, ודקדק הכתוב להוסיף לעיני בני ישראל, וכן תמצא בכל מקום שנזכר עון זה, אמר להקדישני במים לעיניהם (לקמן כ"ז י"ד), על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל (דברים ל"ב נ"א), וטעם הדבר כי משה ואהרן היו מקדשים את השם בלבם ובמחשבותם, אבל לא עשו כן לעיני העדה, כי לא פירשו דבריהם כראוי, והנה במקום אחר אמר מעלתם בי, כי הנהנה מן ההקדש נקרא מועל:

ויקדש בם, יתכן כי מלת בם שב אל משה ואהרן אע"פי שלא נזכרו בכתוב זה, כי מוסב אל מה שלמעלה לכן לא תביאו וגו', שאילו היה כנוי בם שב אל המים מה טעם לומר בנס הזה שהשם נקדש במים, והלא גם במן ובכל שאר הנסים שעשה לישראל נתקדש ש"ש שראו את מעשה ה' כי נורא הוא ולא הזכיר בם הכתוב ענין קדושה, לכן יראה שהוא כטעם בקרובי אקדש (ויקרא י' ג') שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, והיה זה מדה כנגד מדה, הם לא הקדישו ש"ש על ידי המים וסבבו חילול השם, והוא ית' נתקדש ע"י גזר דינם, וכן דעת יב"ע:

כה אמר, שיעורו שצוה את השלוחים שיאמרו כן אל מלך אדום:

את כל התלאה, יגיעות וצרות אשר ילאה האדם לסבלם, ובפסוקים הבאים הולך ומבאר התלאות ההן שהיא ירידת אבותינו מצרימה, ועי"ז נשתקענו ונשב גם אנחנו שם ימים רבים:

וירדו אבתינו התחיל לספר מה שקרה להם מזמן פרידת יעקב מאת עשו אחיו עד היום ההוא שבאו אל גבול אדום, כי אחרי שנתישב עשו בהר שעיר קרה ליעקב שירד למצרים:

וישלח מלאך, שליח והוא משה כי שליח ה' נקרא מלאך, וכן כתוב ויאמר חגי מלאך ה' (חגי א' י"ג):

ויציאנו ממצרים, ולא הזכיר כלום מן הנפלאות והנסים שנעשו להם במצרים ובמדבר ונתינת התורה והבטחת הארץ, כי לא היתה כונתו רק לבקש ההעברה בגבולו, ולהראות לו שהוא אינו רוצה לעבור בלי רשיונו ושאין בדעתו להלחם אתו, לכן לא רצה להתפאר בפניו בספר לו גדולות השם שעשה לעמו, כדי שלא לעורר קנאה בין אחים, כי ידע שאדום היה מקנא את ישראל בעבור הברכות שלקח יעקב מיצחק אביו, אבל לסיחון הזכירו עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ:

לא נעבר בשדה ובכרם, ואין לך לירא שתשחת הזרע ע"י מדרך רגל האדם והבהמה אשר אתי:

ולא נשתה מי באר שלכם כי מי הבאר יקרים מאד באותה הארץ:

דרך המלך נלך, במסלת עוברי דרכים המיוחדת לכל העולם ברשיון המלך:

עד אשר נעבר גבולך, חוץ לגבולך ולכך לא תבא עם בי"ת השמוש, כמו נעברה בארצך:

לא תעבר בי, בארצי:

פן בחרב אצא, שלא אצא לקראתך בחרב, והטעם כי זאת היא הברכה אשר ברך אותם אביהם ועל חרבך תחיה, ולכן יבקשו ללחום את כל הבאים בעריהם, ובפרט נגד בני ישראל כי ידעו שעתידים הם למשול בם כמו שאמר יעקב ואת אחיך תעבוד ולכן טרם יבא העת להשתעבד להם, יבקשו תמיד ללחום בם:

במסלה נעלה, בי"ת פתוחה להורות על ה"א הדעת, ור"ל הלא במסלה המיוחדת לכל עובר בה נעלה ובמה נזיקך, והנה למעלה אמרו לא נעבור בשדה ובכרם, וכאן הוסיפו שלא יקרבו לערים כלל אלא ילכו במסלה העולה לארץ כנען שהיא סלולה וכבושה לכל:

ואם מימיך נשתה, לא בלבד שלא נזיקך, אבל גם תועלת יהיה ליושבי ארצך שאם נשתה אפילו מימי הנהרות בעברם אצלם יתנו דמיהם:

מכרם, הנפרד ממנו אינו מֶכֶר שהמ"ם בו שרשית, אבל הוא מהנפרד מִכְרֶה ושרהו כרה מלשון וגם מים תכרו, והמ"ם נוספת:

רק אין דבר, אין בזה הפסד שום דבר כי רק ההעברה ברגלים אנחנו שואלים:

וימאן אדום, שיעורו וכאשר מאן אדום נתון את ישראל אז נטה מעליו:

ויט ישראל מעליו קצר הכתוב בזה כי מפי הגבורה נצטוו ונשמרתם מאד אל תתגרו בם, כאשר פירש להם משה במשנה תורה, ועל פי הדבור נטו מעליו כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחום לעבור:

הר ההר, מלת הר בחולם הוא שם של ההר ההוא, ושיעור הכתוב ויבאו בני ישראל כל העדה אל הר ההר:

בהר ההר, לא היו אז על ההר דוקא, שהרי אח"כ בא לו הצווי והעל אותם הר ההר, אלא הכונה סמוך להר ההוא, וכן הדעת נותנת שהרי בפסוק שלפני זה אמר שבאו בני ישראל כל העדה הר ההר, וא"א שתהיה כל עדת ישראל על הר אחד ממש:

יאסף אהרן אל עמיו אין זה צווי אלא הודעה, כמו ומות בהר, והכונה שיתקן עצמו למיתה בעליית ההר והפשטת בגדיו:

על אשר מריתם את פי, מלשון הזה נראה שעשו דבר נגד מה שצוה ה' פי על זה נופלת מליצת המראת פי ה', וההמראה היתה כי השם צוה ודברתם אל הסלע, דהיינו שיפרשו היטב ענין הפלא הזה לעיני העם, והם עשו הפך מזה כמו שפירשנו (לעיל פסוק י"ב), ולכן נקרא שמרו את פי ה':

למי מריבה, הלמ"ד במקום בי"ת, וענינה בעבור מי מריבה:

והפשט, יוצא לשני פעולים שהוא אהרן והבגדים, ולכן בא אחריו שני פעמים מלת את, וכן והלבשתם, כי הכונה והלבשת את הבגדים את אלעזר:

את בגדיו, הם בגדי כהונה גדולה שנתרבה בהם אלעזר בנו עתה, והקרוב כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד והקטיר הקטורת והעלה הנרות, העלה אותו משה אל הר ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה גדולה והפשיט אותם מעליו והלבישם את אלעזר:

ואהרן יאסף אחר שתעשה זאת מות:

לעיני כל העדה, לפי שלא יראו בני ישראל במיתת אהרן רצה משה שיראו בעלייתו אל ראש ההר עם אהרן ואלעזר, כדי שיכירו שאהרן מת שם מאחר שלא ירדו רק משה ואלעזר, ובזה יתנו כבוד לאלעזר כראוי לכ"ג, ולכן כתוב אח"כ ויראו כל העדה כי גוע אהרן:

וימת אהרן שם, אין ספק שמשה ואלעזר קברוהו שם בראש ההר קודם רדתם, כי הקבורה הכרחית לאדם, כמו שהקפידו על זה האבות הקדושים, אלא שהכתוב קצר בפרטים כאלה: