וישמע הכנעני, ובס' שופטים כתוב ובני קני חותן משה עלו וכו' מדבר יהודה אשר בנגב ערד (שופטים א' ט"ז), ושם כתוב וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה (שם י"ז) אלא הנכון ששני מקומות היו שקראו אותם חרמה, זה שכתוב כאן היה עבר לירדן מזרחה, ובעבור שהחרימו ישראל אתהם ואת עריהם, על כן לא נתן משה מארצם לאחד משבטי ישראל כשחלק להם את ארץ סיחון ועוג, ומה שכתוב בס' שופטים הוא מלך ערד אחר שבעבר הירדן ימה:

כי בא ישראל דרך האתרים, מלת האתרים מלשון ויתורו והאל"ף נוספת כמו ובאזרוע נטויה (ירמיה ל"ב כ"א), ושעורו שבאו ישראל בדרך שהלכו בו המרגלים, ולפי שהכנעני כבר הכה את ישראל באותו המקום כשהעפילו לעלות אל ראש ההר, חשב לבא גם עתה להרוג בישראל הרג רב כמו בפעם הראשונה, וזה טעם וישמע וכו', ואין לתמוה איך באו ישראל עתה בדרך המרגלים שהיה סמוך לקדש ברנע, כי הנה בכל המ' שנה נתרחקו מגבולי ארץ כנען ותעו במדבר בישימון דרך עד תום כל הדור ההוא, ועתה חזרו להתקרב לגבולי הכנעני עד בואם להר ההר שהוא סמוך לגבול כנען ולגבול אדום, וההר ההוא אינו רחוק כ"כ מן הדרך שהלכו בה המרגלים, והראיה כי שם כתוב ויכום ויכתום עד החרמה (לעיל י"ד מ"ה), שהוא המקום הזה בעצמו שהיו בו עתה, ולזכר המלחמה הזאת קראו אותו חרמה:

וישב ממנו שבי, ולא הרג מהם אפילו איש אחד, אלא לקח ממנו שבי, ולפי שאמר הכתוב סתם וישב ממנו, גם אמר שבי ולא אמר שבויים לכן אמרו חז"ל שלקח מהם נערה קטנה

והחרמתי את עריהם שכל שלל עריהם יהיה חרם לא יהנה אדם ממנו:

ויחרם אתהם ואת עריהם, לא כל ערי הכנעני, אלא הערים הסמוכות למקום המלחמה שהיו מעבר לירדן מזרחה, כי לא עברו ישראל עתה את הירדן ללחום אתם בארץ כנען:

ויקרא שם המקום חרמה, על שם המאורע, וזוהי חרמה הנזכרת לעיל ויכום ויכתום עד החרמה (לעיל י"ד מ"ה), ומשה קראה כן שם, אע"פי שעדיין לא קראוה חרמה, עד בשנת הארבעים:

לסבב את ארץ אדום, להקיף את ארצו ללכת דרך מעוקל לצד הים סוף, והם המסעות שהוזכרו בפרשת אלה מסעי ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמונה, ומשם לפונון וגו' עד שבאו אל ערבות מואב:

ותקצר נפש העם בדרך, יש הבדל בין מליצת קוצר רוח למליצת קוצר נפש, והענין כך, כשתבא על האדם איזו צרה ד"מ הרעבון מיד תקצר נפשו ולא תאבה לסבול, אבל לא בעבור זה תתבלבל דעתו, כי רוח האדם תרויח המצוקה כי יתלבש בכח השכל והבינה, ויחשוב מחשבות לנחם את נפשו עד שתסבול צערה, אבל אם גם הרוח תקצר מהושיע ולא ימצא במחשבותיו ענין להתנחם בו, אז תתבלבל הדעת ויהיה האדם כיוצא מדעתו, כמו שקרה לישראל במצרים שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח (שמות ו' ט'), ולא נענשו על זה, כי בקשו לעמוד על נפשם אלא שקצרה רוחם ולא יכולו, לא כן אלו שסבבו את ארץ אדום שאע"פי שהגיע קוצר לנפשם מתלאות הדרך, היה נקל להם לחשוב מחשבות נכונות ביראת ה' להשקיט מצוקת נפשם, אלא שלא רצו לעשות כן ולכן נענשו, ואילו היתה באמת סיבוב ארץ אדום צרה קשה מאד עד שלא תספיק רוחם להושיע, היה השם מרחם עליהם, כי מה יוכלון לעשות עוד, ואז היה כתוב ותקצר רוח העם בדרך, עכשיו שנאמר ותקצר נפש העם, למדנו שלא התבוננו ברוחם כלל לאמר הלא ארבעים שנה הלכנו במדבר ויצילנו ה' מכל רע ועתה בעוד חודש ימים נבוא אל גבול ארץ כנען, ולמה לא נסבוב ארץ אדום בטוב לב כאשר צונו

וידבר העם באלהים ובמשה הוציאו דברים אשר לא כן על ה' ועל משה עבדו:

למה העליתנו, בלשון רבים, כי לא האשימו את משה שמדעתו הוציאם ממצרים כדרכם לומר בשאר התלונות, אבל בכאן הודו כי השם הוציאם משם, ודברו נגדו נאצות גדולות:

למות במדבר, לפי שלא רצו לסבול טורח הדרך בקשו תואנה לומר שהם יראים למות במדבר, וזה שקר, כי מה צער יש ללכת חדש או ב' חדשים במדבר אחר שהלכו בו ארבעים שנה, והם הלכו בנחת בלי פחד דרכים, שמש לא יכם וזרם ומטר לא יגעו בהם, כי ה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש:

כי אין להם ואין מים, והלא היה להם המן והבאר, אלא כונתם לומר שאין להם מאכל ומשתה כנהוג בארץ נושבת, כי כל הכעס הזה שכעסו היה מפני שהוצרכו לסבוב את ארץ אדום וללכת עוד במדבר, וכל חפצם היה ליכנס לארץ מיד:

ונפשנו קצה בלחם הקלקל, כלומר אע"פי שאנו מתכלכלים במן, ואין אנו דואגים מצדת רעב, נפשנו מאסה במאכל הזה מרוב התמדתו זמן רב, ושקר דברו האנשים האלה, כי לא קצו בלחם השמים, שהרי התורה העידה שהיה המן לשבוע, כמו שפירשנו (שמות ט"ז ת'), ואילו היה באפשר שהנפש האוכלת ממנו ימים רבים תקוץ בו, איך אכלוהו אבותיהם ארבעים שנה ולא קצה נפשם בו, אלא לפי שזעף לבם על ה' שצוה להם לסבוב את ארץ אדום, דברו בכעסם כזבים אלו, וחללו כבוד ה' שהמטיר להם לחם אבירים ולכן היה פשעם עצום מאוד:

הקלקל, לפי שהוא קל להתעכל קראוהו כן דרך בזיון, כאמרם דבר קל הוא ואינו נחשב לכלום:

וישלח ה' בעם, לפי שהיה בזה חילול השם, כי דברו באלהים כדרך אויב המלשין בשקר את השנוא אליו, לכן נענשו במשלחת חיה רעה כדרך ששנינו חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חילול השם:

הנחשים השרפים, מלת השרפים תואר לנחשים, ופירש ששורפים את האדם בארס שיניהם:

וימת עם רב מישראל, אין ספק שאלו המתים היו ראשי החוטאים שאין להם תקנה, והאחרים שהכירו כובד חטאם, באו להתחנן למשה:

את הנחש, שם המין ופירושו את הנחשים:

עשה לך שרף, הנה שאלת העם היתה ויסר מעלינו את הנחש, וכן התפלל משה, אבל השם ענהו, לא כמו שאתה סובר שיסור הנחש, כי עדיין יש ביניהם שלא שבו אלי בכל לבם, אלא ישארו הנחשים במחנה, ואתה עשה שרף שהוא כדמות נחש מנחושת, ומכאן ואילך כל הנשוך יראה בו וישתעבד לבו לשמים וחי:

על נס, על עץ ארוך, כדרך שאו נס (ישעיה ל' י"ג) ולפי שהוא גבוה לאות ולרואים קוראו נס:

והיה אם נשך הנחש את איש, זה אות כי לא סרו הנחשים מיד אלא עוד היו מנשכים את העם, ובכל פעם שנשך הנחש את איש, היתה הרפואה ביד הנשוך ובבחירתו, שאם הרהרו תשובה בלבם והביטו אל נחש הנחושת מתרפאים, ואם לאו היו מתים:

והביט וכו' וחי, אין בטבע ההבטה לרפאות את הנשיכה, כי נהפוך הוא שההבטה בדברים הארסיים ובצורותיהן תוסיף המחלה יותר, אלא בגזירת השם נתרפאו בדרך כלא, כי הוא ממית ומחיה, ומסיר הנזק במזיק עצמו, וזאת ישיבו אל לבם ויכנעו לפני ה', וכן אמרו בר"ה וכי הנחש ממית ומחיה, אלא כל זמן שישראל מסתכלין ומשעבדין לבם לשמים מתרפאין וכו':

ויחנו באבת, ובסדר אלה מסעי יזכיר עוד מסעות רבות בין הר ההר לאבת והם צלמונה ופונן וכו', אלא שלא בא הכתוב להודיע כאן סדר פרטי המסעות רק דרך כלל עד שבאו אל גבול ארץ סיחון ומשם שלח מלאכים אליו:

בעיי העברים, לשון ארץ חריבה ומלחה מאין ישוב, וכמו שמו את ירושלים לעיים (תהלים ע"ט ב'):

ויחנו בנחל זרד, הוא דבון גד הנזכר באלה מסעי:

מעבר ארנון, מצד השני של נחל ארנון שהוא גבול האמורי:

כי ארנון גבול מואב, כי ארנון עצמו נשאר למואב בהלחם סיחון עמו והיה גבול ארצו, כמ"ש ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון (לקמן פסוק כ"ו), ולכך לא הותר לישראל רק מצדו השני שהוא גבול האמורי:

בספר מלחמת ה', כפי הנראה מפשטות הכתוב, ספר בפני עצמו היה ושם כתוב מלחמות ה' בעבור יראיו, ואולי כתבו משה עצמו לספר בו בארוכה כל פרטי הדברים מן המלחמות שעשו ישראל מעת צאתם ממצרים וכל הקורות אותם במדבר ועל פי זה יתכן שכל הכתובים הללו מן את והב וכו' עד פני הישימון (פסוק כ') לקוחים מדברי הספר ההוא, וכתבם משה בתורתו לעדות לישראל שלא עברו על מצות ה' ולא נכנסו לגבול מואב, כי שם כתוב גבול מואב, ונזכר נחל ארנון, ובסופו הזכיר שהפסגה אשר בשדה מואב נשקפה על פני הישימון, כלומר שהעומד על ראש הפסגה רואה את המדבר מרחוק, שכן מורה לשון נשקפה, וא"כ המדבר ההוא עצמו אינו בגבול מואב, ולא חנו בני ישראל בארצו, ועל הדרך הזה סרו כל התמיהות הנופלות בענין, כי מה שלא הוזכרו המקומות הללו בפרשת ואלה מסעי, אין בו מקום טענה לפי דרכנו, כי לא ידענו מה היתה כונת כותב הספר ההוא בהזכירו כל המקומות הללו, אם הם מקומות של מסעות בני ישראל או הוזכרו לכונה אחרת, ולא בא הכתוב הנה אלא להגיד גבולי מואב הנרשמים שם, ועוד יתכן שבספר מלחמות ההוא נרשמו מקומות של מסעות וחניות דגל אחד מדגלי ישראל או שבט משבטיו, ומשה לא זכר בפרשת ואלה מסעי כי אם המקומות שחנה בם הארון, שהוא הלב והעיקר לכל המחנות, ויתר השבטים והדגלים חצו במקומות הסמוכים להם, כי אי אפשר שיחנו כל רבבות אלפי ישראל במקום אחד, וכן כל הזרות בלשון שבאו בכתובים הללו והשתנות המליצה ממליצות שאר הכתובים לא יקשה בעיניך כי כן היה כתוב בספר ההוא:

את והב, עיר ששמה והב:

בסופה, על ים סוף או יהיה גם הוא שם מקום, והנה המאמר הזה חסר הפועל שלא הביאו הכתוב, כי אין אנו צריכים לדעת למה נזכרו המקומות הללו בספר ההוא ודי לפי המכוון עתה להזכיר המקומות שהיו סמוך לגבול מואב, כדי להוכיח מהם שישראל לא באו אל גבול מואב:

ואת הנחלים ארנון, ונחל ארנון נזכר בתוך הנחלים שהיו בגבול מואב:

ואשד הנחלים, אשד הוא לשון מדרון, ודומה לו בלשון ארמית שמתרגם שופך דם האדם דיישוד, אבל מלת הנחלים יראה שפירושה ככר כמו נחל איתן (דבדים כ"א ד') בעבור שאמר כי אשד הנחלים היה סמוך אל עיר ער, ואילו היו נחלי מים היה ראוי שיהיה מדרון שלהם סמוך לים לא אל עיר אחת, ופירש אשד הנחלים שיפוע הבקעה ההיא הגיעה עד ער, והכתוב נמשך למה שלמעלה, כי עיר והב, ונחל ארנון, ואשד הנחלים כולן מקומות סמוכים לגבול מואב הן:

לשבת, אינו מקור כי אם שם מקרה נסמך למלת ער, ולכן הלמ"ד בשו"א, ולא בקמץ כמשפט המקור, וענינו כי אשד הנחלים הוא עובר ונוטה אצל עיר מושב ששמו ער:

ונשען, האשד ההוא אל גבול מואב:

ומשם בארה, מן המקומות שזכר למעלה נסעו העם ובאו בארה, והוא קדש שזכר למעלה וישב העם בקדש (לעיל כ' א') שהוא במדבר צי ולפי ששם נתן ה' לישראל מתנת הבאר קראו העם למקום ההוא בארה, וכן שאר המקומות שבהם נתנה הבאר מימיה שנו את שמותם להיות מוסבות שם לכבוד ה' שנתן להם מים, כמו שנפרש בסמוך:

הוא הבאר אשר אמר, לפי שהיתה לישראל באר אחרת קודם לזה בזכות מרים, דהיינו מי הצור שנתנו להם ברפידים בשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים, לכן הוצרך לפרש שאין זו הבאר של רפידים, אלא היא הבאר אשר אמר ה' למשה בשנת הארבעים בהיותם בקדש אסוף את העם וכו', כמו שכתוב והקהל את העדה, (לעיל כ' ח') אבל ברפידים לא צוה לאסוף כל העם אלא הזקנים שבהם, שנאמר וקח אתך מזקני ישראל (שמות י"ז ה'):

אז ישיר ישראל, אין פירוש מלת אז שכשבאו לקדש שרו השירה הזאת, אלא הכונה שעל עסקי הבאר הזאת שרו בעת ההיא כך, כי באמת לא אמרו שירה אלא בעבר ארנון, שעד שם באה הבאר אחריהן ואז שרו השירה על טוב ה' וחסדו:

עלי באר ענו לה, מלת ענו כמו וענית ואמרת, (דברים כ"ו ח'), וכאילו אמרו בצחות השיר, ענו לה עלי באר, כלומר אין לכם לעשות דבר, אלא לענות ולדבר אל הבאר ולאמר אליה עלי באר כי כדברכם אליה יעלו המים מתחת לארץ אל תוך הסלע ונתן מימיו:

באר חפרוה שרים, מדרך העולם שהעבדים יחפרו בארות המים, כי היא עבודה קשה לא כן הבאר הזאת כי השרים עצמם שהם משה ואהרן חפרוה, וזה ע"ד המשל שהמשילו דברי פי משה לחפירה, שכמו שע"י החפירה בארץ יעלו המים, כן עלו בדברי משה:

כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם, מנהג העולם שהחפירה תהיה בכלי גרזן ובמקבות וביגיעה רבה, לא כן הבאר הזאת, לא חלו בה ידים, אלא הנדיבים וגדולי העם כרוה בלי עמל במשענת אשר בידם, ומחקק הוא נותן החק, והמטה שביד המחוקק הוא סימן לגדולה וכבוד, והתבונן שבתחלת דברי השירה הזאת לא זכרו דבר מחסדי ה' אשר נתן להם מים, וזו ראיה לפירושנו על חטא משה ואהרן, כי העם סברו אז שמשה ואהרן בכחם הוציאו להם מים ולכן הללו אותם בשירה זו, אמנם משה בראותו שנולד חילול השם על ידו דקדק לומר להם במשנה תורה כי מיד ה' היתה זאת להם, שנאמר המוציא לך מים מצור החלמיש (דברים ח' ט"ו):

וממדבר מתנה, הנה מתנת הבאר היתה להם ממדבר קדש עד בואם אל נחלי ארנון בגבול מואב, כי שם חנו על הנחל מקום יבלי מים ולא הוצרכו עוד לבאר, לכן בבואם לשיר על אודות הבאר הזאת, זכרו את כל המקומות שבהם זכו למתנת הבאר, והם הר ההר, אובות עיי העברים, נחל זרד, ועבר ארנון, כמו שכתוב לעיל (פסוק י' י"א וכו'), ושנו את שמות המקומות האלה בדרך שיר לכבוד ה' שנתן להם הבאר, כי אחרי שראו שהתמיד הנס זמן רב ושמעו שנענש משה על מי מריבה נתאמת אצלם שהבאר היתה מתת אלהים, ומה שייחסו בתחלה הנס למשה היה כפי מחשבתם הראשונה בעת שהכה משה את הסלע, והנה קראו להר ההר מדבר, להורות שבארץ ציה ושממה עלה הבאר, וכנגד המסע השני שהוא אובות קראוה מתנה, שהוא מתת אלהים:

וממתנה נחליאל זהו המסע השלישי שבו חנו לעיי העברים, וקראוהו נחליאל, כלומר נחלת אל לישראל:

ומנחליאל במות, קראו לנחל זרד במות, לשון שאת וגדולה, כדרך והרכבתיך על במותי ארץ (ישעיה נ"ח י"ד), וזה הפך ממה שהיה המקום ההוא, כי נחל זרד היה מקום שפל ונמוך, ונהפך להם הבקעה לרכסים, כדרך כל גיא ינשא:

ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, זהו המסע החמישי שבו חנו בעבר ארנון בגבול מואב כמפורש להלן ויחנו בערבות מואב (לקמן כ"ב א'), ולא שנו את שם המקום הזה, כי שם נפסקה הבאר:

ראש הפסגה, הוא בית הישימות קרוב לארץ ישראל, ככתוב בפרשת מסעי ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב:

ונשקפה על פני הישימן, מראש הפסגה ההוא יראה הרואה למרחוק את פני הישימון, כלומר המדבר, כמו תעו במדבר בישימון דרך (תהלים ק"ז ד'), והנה עד כאן מדברי ספר מלחמות ה', ומשם ראיה שאין המדבר שחנו בו בני ישראל בגבול מואב, כי אם יוצא מגבולו, וזהו תכלית הכונה פה:

וישלח ישראל מלאכים, על פי משה, כמו שכתוב במקום אחר, ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון וכו', ואע"פי שלא צוה השם למשה שישלח לו מלאכים, אבל אמר קומו סעו וכו' ראה נתתי בידך את סיחון וכו' החל רש וכו' (דברים ב' כ"ד), מ"מ ראה משה מדעתו לקרא לו לשלום, כי יודע היה שלא יכבשו ישראל עתה כל שבעה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, ויהיה מושבם יחד כי היא הארץ הטובה זבת חלב ודבש, ולכן היה טוב בעיניו אם שלום ישיב סיחון שיהיה כל העם הנמצא שמה למס לישראל ועבדום, ואם ילחם עמו לא יניח שם אדם אלא תהיה כל הארץ לחרבה, כמו שהיה עושה לולי שבני גד ובני ראובן שאלו את הארץ ההיא לנחלה, וכן שנוי בסיפרי לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך:

אעברה בארצך, דרך ארצך:

עד אשר נעבר גבלך, חוץ לגבולך, כי זהו ההבדל בין לשון העברה כשבא אחריו בי"ת השימוש, ובין בלא בי"ת:

ולא נתן סיחן, לפי שהיה מואס בבני ישראל ומכחיש בנפלאות ה' שיעשה בעבור עמו, לכן יצא ביד רמה להלחם נגדם כדי שיראו כל עמי הארץ שאין לירוא מן העם הזה כי אין כח באלהיו להצילו מידם, והדבר מפורש במשנה תורה שנאמר ולא אבה סיחון מלך חשבון העברנו בו (דברים ב' ל'), וכבר כתבנו (בראשית ל"ט ח') שלשון לא אבה נופל על המואס בדבר ואינו חפץ בו, אבל לשון מיאון נופל על המסרב מפני איזו סבה:

ויבא יהצה, כמו ליהץ, והה"א במקום למ"ד בתחלתה

ויירש את ארצו מארנן, מעבר השני של ארנון משם היתה תחלת גבול האמורי, והמקום הראשון שעל שפתו הוא ערער, כמ"ש מערער אשר על שפת נחל ארנון (דברים ג' ל"ו):

עד יבק עד בני עמון, כי באמת לקחו ישראל חצי ארץ בני עמון, כמ"ש ויתן משה לבני גד וכו' ויהי להם הגבול יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערער (יהושע י"ג כ"ה), אבל לא נאסר לישראל מארץ עמון ומואב רק הארץ שהיתה בידם בשעת הצואה, ומה שלקח סיחון מהם קודם לכן, היה מותר לישראל לקחת מסיחון, לכן לא נאמר עד בני עמון סתם, כי אם יפרש שהוא עד יבק ומשם הוא תחלת איסור לישראל

כי עז גבול בני עמון, ושמא תאמר אם היו סיחון ועמו כל כך חזקים עד שלכדו חצי ארץ בני עמון, למה לא כבשו את כלה, לזה אמר שגבול ארץ עמון אצל נחל יבק היה חזק ועז מאד ולא יכול האמורי לכבשו:

בחשבון ובכל בנתיה, בעבור שחשבון עיר המלוכה נקראים המקומות הקטנים והפרזים בנות בערך העיר הגדולה שהיא כאם:

כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי הוא, עתה שבה להיות עיר סיחון מעת אשר נלחם במואב ולכן הותרה לישראל:

על כן יאמרו, הביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא ממה שהיו המושלים אומרים בעת ההיא:

המשלים, כל מליצה נשגבה כשהיא מיוסדת על נגון תקרא שירה, ובלתי נגון תקרא משל, ובעלי המליצה ההיא יקראו מושלים לפי שדרכם למשל משלים ולדמות דבר אל דבר:

באו חשבון, בעת מלחמת סיחון על מואב ולכד את כל עריו נשאו משלם ואמרו לאמוריים באו חשבון:

תבנה ותכונן עיר סיחון, הכונה שתבנה לעיר מלכות ותכונן לבית מושב המלך:

כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן, האש והלהבה הם משל על חוזק המלחמה, והכונה שמעיר חשבון היתה התחלת המלחמה להיותה עיר גדולה ובצורה ואותה היה סיחון מבקש ללכוד, ולאחר שלקחה והיא נקראת עתה קרית סיחן, יצאה להבה משם עד ער כלומר נתפשטה המלחמה גם במקומות האחרים עד נחל ארנון:

בעלי במות ארנן, בעלי הבמות אשר לארנון, שלכד סיחון ארנון ממואב וכל במות הארץ ובעלי הבמות, ולכד עוד מבני עמון כל המקומות שהם מארנון עד יבק, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע מיפתח כמו שכתוב כי לקח ישראל את ארצו מארנון ועד היבק (שופטים י"א י"ג):

אוי לך מואב, המושלים היו מקוננים כך על מואב:

אבדת עם כמוש, שם הבעל למואב ולעמון היה כמוש, וכן אמר יפתח למלאכי עמון את אשר יורישך כמוש אלהיך (שם י"א כ"ד) ושיעור הכתוב, אתה עם כמוש (הוא מואב) אבדת:

נתן בניו פליטם, יתכן ששב אל כמוש כי הוא לא הציל את מואב מכף האמורי, אלא נתן ועזב את בניו דהיינו אנשי מואב שהיו מאמינים בו, (ויקראו בניו כדרך בת אל נכר) להיות בורחים ונסים מפני סיחון, ובנותיו שלא יכלו לברוח הלכו בשבי:

בשבית, שם כמו שבית:

ונירם, מלשון למען היות ניר לדוד (מ"א י"א ל"ו) שפירושו מלכות, והמ"ם לכנוי הנסתרים, ומוסב לבני מואב ופירושו המלכות שלהם אבד ונפסק:

חשבון עד דיבן, שעורו מחשבון עד דיבן:

ונשים, לשון שממה וחרבן, כמו אם לא ישים עליהם נוהם (ירמיה מ"ט כ'), והנו"ן למדברים בעדם, והמ"ם היא למ"ד הפועל ואינה לכנוי, ותחסר מלת אותם, וענינו אנחנו השמדנו אותם עד נפח:

וישב ישראל כלל שאחר הפרט:

ויירש, בבנין הפעיל הוראתו לשון גירושין:

ויצא עוג, לא שלח משה מלאכים אל עוג כמו ששלח אל סיחון, כי מיד כשפנו דרך הבשן, הקדים עוג ויצא לקראתם למלחמה:

אדרעי, לאדרעי:

אל תירא אתו, כפי הכלל שהנחנו שכל לשון יראה שאחריו את יורה על יראת הרוממות, וכשאחריו מ"ם פירושו על יראת העונש, היה ראוי לומר כאן אל תירא ממנו, אבל אמתת הענין כי מרע"ה לא היה מתיירא מפני חוזקו וגבורתו של עוג, כי היה עמו ה' אלהיו וכל מלכי הגוים כאין נגדו, אבל נולד ספק בלבו שמא אין השם רוצה להשמיד את עוג מאחר שלא הזכיר לו רק סיחון לבד באמרו ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי (דברים ב' כ"ד), ואולי יהיה לעוג איזה זכות שבעבורו יישר בעיני האלהים להצילו, ולכן היה מתיירא לתגר בו מלחמה, ומטעם זה אמר לו השם אל תירא אותו, כלומר אל יהיה חשוב בעיניך לכלום כי גם הוא לטבח הוכן ובידך נתתי אותו, וכבר הרגישו גם חז"ל בלשון הכתוב הזה שלא אמר אל תירא ממנו, ואמרו במדרש שהיה משה ירא מעוג לפי שעוג שמש לאברהם שנאמר ויבא הפליט וכו' זה עוג, ומשה נתיירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, ועוד אמרו במדרש רבה, למה נתיירא משה, אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה, ואע"פי שדברי אגדה הם, מ"מ נראה כי היה קשה בעיניהם מליצת אל תירא אותו:

נתתי אתו, עבר במקום עתיד, ודרך המקראות כן, ובפרט במאמרי האל ויעודיו:

אשר יושב בחשבון, שעורו אשר היה יושב בחשבון כי כבר לקחה ישראל מידו:

ויירשו את ארצו בבנין הקל הוא לשון ירושה