ויסעו וכו' ויחנו בערבות מואב, כבר אמר למעלה שחנו בגיא אשר בשדה מואב, אבל לפי שבא לספר עתה בארוכה כל מה שקרה אותם בערבות מואב, כי שם ישבו עד מות משה, לכן הקדים להודיע מקום חנייתם:

מעבר לירדן ירחו, לצד מזרח של הירדן באותו מקום שהוא מול ירחו:

וירא בלק, כמו ולבי ראה הרבה (קהלת א' ט"ז), וענינו ששמע מפי מגידים מה שעשו ישראל לשכניו:

לאמרי, בקמצות הלמ"ד, כלומר לאמורי הידוע שהם סיחון ועוג, ולא היו במלכי כנען גדולים כאלו, כמו שכתוב אשר כגובה ארזים גבהו (עמוס ב' ט'):

ויגר מואב, לשון מורא, כמו גורו לכם (איוב י"ט כ"ט), והנה לא היה להם לירא מפני בני ישראל כי השם צוה אותם אל תצר את מואב, ואף אם נאמר שלא ידעו מזה, הנה על כל פנים היו יודעים שישראל לא יכבשו רק ארץ כנען בלבד, וכמו שאמרו גם אל סיחון עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו (דברים ב' כ"ט), גם העיד הכתוב שישראל נשמרו מאד מליכנס בגבול מואב כמו שהוכחנו בפרשה שלמעלה, אבל אמתת הענין כי מואב היה שונא לישראל בעבור שהם סגולה מכל העמים, והיה מכחיש בכל הנסים שעשה להם השם במצרים ובמדבר ולכן מרוב שנאתו אותם גמר בדעתו לצאת להלחם נגדם כדרך שעשה עמלק שביארנו ענינו במקומו, ואע"פי שישראל לא יתגרו בו היה רוצה מואב להכחידם מן הארץ, אלא שהיה ירא מפני העם כי רב הוא כלומר ידע שהם מספר רב כחול הים ולכן היה מתירא שלא תעמוד לו זרועו נגדם, אבל מיכולת ה' הנלחם בעדם לא היה מתירא, כי היה מכחיש בזה, ומטעם זה חשב תחבולה להמעיטם ולהחלישם ע"י קללת בלעם ואח"כ יבא עליהם ויכחידם מן הארץ, והכתובים מעידים על כונתו זאת:

ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיה קץ וממאס בם כי היו בעיניו כקוצים, ולא יכול לסבול גדולתם ויתרונם, ולכונה זו זכר כאן בני ישראל ולמעלה זכר העם, כי היראה היתה רק בעבור היותם עם רב, אבל השנאה היתה בעבור היותם בני ישראל בעלי ברית לאלהים:

אל זקני מדין, ולהלן קראם מלכי מדין שנאמר ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וכו' (לקמן ל"א א'), ובמקום אחר קוראם נשיאים גם נסיכי סיחן, שנאמר ואת נשיאי מדין את אוי וכו' נסיכי סיחון יושבי הארץ (יהושע י"ג כ"א), ויתכן שהיה סיחון גבוה עליהם ורודה גם בכל ארץ מדין, וחמשת המלכים הנזכרים בפרשת מטות מלכו כל אחד במחוז ופלך מפלכי מדין, והפלך ההוא נהוג על פיו לבד אבל המדינה הכוללת שהיא מדין נהוגה בעצת סיחון, ולכן בבחינת הממשלה הכוללת לא יקראו כ"א נשיאים או נסיכים או זקנים, ובבחינת החלקים מחלקי מדין הנתונים תחת ממשלתם הפרטית יקראו מלכי מדין:

עתה ילחכו הקהל לפי שהיה ירא מואב לצאת לבדו נגד ישראל, ביקש לעורר את מדין שיתחברו אליו במלחמה זו, והיתה טענתו שאם יניחו את ישראל לעבור סמוך לגבולם, אע"פי שלא ילחמו נגדם הנה ישחיתו את כל הערים אשר סביבותיהם, הן באכלם את כל תבואות השדה הן בשלילת הערים ובחרבנן, לכן ראוי למדינים השכלים שיסייעו את מואב, אבל שקר היתה הטענה הזאת כי היה לישראל המן וכל שאר צרכיהם, ולא יזיקו לשכניהם בעברם סמוך לגבולם:

ילחכו, ענינו לשון קינוח, וכמהו בתלמוד בר מלחך פינכי פירש שמקנח הקערות עד שלא ישאר רושם מאכל:

כלחך השור, כמו שהשור בעברו אצל השדות מקנח ואוכל את כל ירק עשב אשר סביב התבואה, כן ישראל ישמידו את הערים הסמוכות לגבולינו:

בעת ההוא, ארז"ל שלא היה אלא נסוך, ומשנהרג סיחון המליכוהו בעת ההוא, שגרמה לו השעה:

פתורה, אל פתור, והוא שם מקום כמ"ש בלעם בן בעור מפתור (דברים כ"ג ה'):

בני עמו, של בלק, משם היה וידע את בלעם ואת כחו לקלל:

לקרא לו, הקריאה היתה להנאתו שהיה פוסק לו ממון הרבה, ולכך לא נאמר איתו או אליו:

עין הארץ, דרך גוזמא שאין מקום לשמש להאיר על הארץ, כי כלה מכוסה מן העם הזה:

ממלי, לנגדי, כלומר קרוב לגבולי שתוכל לראות איתו ולקללנו:

ארה לי, לטובתי, ולשון ארר ענינו חסרון ומיעוט הפך הברכה שהוא תוספת ושפע והענין לפי שהוא עצום ממני אבקש ממך שתחסרהו ותמעיטהו בקללתך:

נכה בו, מקור עם נו"ן השרש והראוי נכות כדרך המקור מנל"ה, ובא כאן בה"א כמו לכלה הפשע:

ואגרשנו, לאחר הקללה ישארו מתי מספר, ואז אוכל להלחם בם ולנצחם:

זקני מואב וזקני מדין, כששלח מואב אל מדין לאמר עתה ילחכו וכו', באו זקני מדין מארצם אל בלק להתיעץ עמו בדבר ישראל, והסכימו יחד לשליח אל בלעם, והנה שלח בלק את שריו וחכמיו, ואלה הלכו עם זקני מדין לארץ מדין כי משם היה דרכם פתורה אל עיר בלעם, וזקני מדין נשארו בארצם ולא הלכו אל בלעם, ושרי בלק שהם השלוחים לבדם הלכו אל בלעם וזה טעם וילכו זקני מואב וזקני מדין כי הלכו כלם מלפני בלק עד מדין ומ"ש אח"כ ויבאו אל בלעם שב לזקני מואב, שבהם אמר וישלח מלאכים לא בזקני מדין:

וקסמים, כל מיני קסמים הביאו עמהם, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי כענין שכתוב בימינו היה הקסם בירושלים קלקל בחצים ראה בתרפים (יחזקאל כ"א כ"ו):

לינו פה הלילה, כבר ידע בלעם פי השם ב"ה כרת ברית עם ישראל להיות להם לאלהים והם יהיו לו לעם ולא נעלמו ממנו כל הנפלאות שעשה השם למענם, ומזה היה לו לשפוט שבודאי לא תעלה בידו לקללם, והיה לו להשיב להם מיד לא אוכל לעשות הדבר הזה ועצתכם רעה ולא תועיל, אולם לפי שלבו חורש און ושונא את ישראל בתכלית השנאה הסכים בדעתו עם עצת בלק ללכת לקלל, והרהר מחשבה רעה נגד ה' שמא תשתנה רצונו ית', ועתה יהיה טוב בעיני ה' לקללם, ולכן השיבם לינו פה הלילה:

וישבו, לשון עכבה:

ויבא אלהים אל בלעם, הנה בלעם לא היה נביא, אלא לכבוד ישראל בא אליו הדיבור במראות הלילה כדי שיתפרסם בגוים אהבת ה' לעמו מפי איש אחד משאר האומות שיגיד להם ההצלחות העתידות וינבא על אבדן שאר העמים, ואחרי כן זכה בלעם לגלוי עינים בראיית המלאך ודבר עמו, ולבסוף עלה למדריגת מחזה שדי והכל עבור ישראל וכבודם, אבל אחרי ששב לארצו לא היה אלא קוסם, כי כן יקראנו הכתוב במיתתו ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (יהושע י"ג כ"ב), וחלילה שישלחו יד בו אם היה נביא ה', וכך אמרו במדרש רבה בלעם נזקק לרוח הקודש וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רו"הק וחזר להיות קוסם כבתחילה לפיכך צווח רם הייתי והורידנו בלק:

מי האנשים, ליכנס עמו בדברים, כענין אי הבל אחיך:

לא תלך עמהם לא תאר, תחלה צוהו שלא ילך כלל, כי ההליכה בלבד היא פשע גדול בה' מאחר שכוונתו היתה לחלוק על המקום ב"ה, ולזה בא האתנח במלת עמהם, ואח"כ אמר שלא יקללם אפילו בלא הליכה כי הדבר בעצמו נמנע מצד היות העם כבר ברוך מפי אדון הברכות שבירך את האבות ראשי האומה, כי לאברהם אמר והיה ברכה (בראשית י"ב ב'), ליצחק ויברך אלהים את יצחק בנו (שם כ"ה י"א), וליעקב ויברך אותו שם (שם ל"ב כ"ט), הרי שהם ברוכים ואין האל בן אדם שיתנחם, כמו שהודה בלעם לבסוף בעל כרחו:

כי מאן ה' לתתי להלך עמכם, כבר כתבנו פעמים רבות שיש הבדל בין לשון מיאון ללשון לא אבה, שהממאן רוצה בדבר ואין לבו ממאסו, אבל אינו חפץ לעשות מפני טעם אחר, אמנם לא אבה משמע שאינו חפץ בדבר וממאסו, וידוע כי השם לא חפץ לקלל את ישראל, כי הם חלקו ונחלתו, והרשע הזה אמר מאן ה' ומשמעו שחפץ, אלא שאינו רוצה מפני טעם, וזהו לתתי להלוך עמכם, זולתי עם אחרים, ולכן שלח בלק שרים אחרים נכבדים מאלה ואילו אמר לא אבה לא היה בלק מפציר בו עוד, על כן במשנה תורה כתוב ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם (דברים כ"ג ח'), והזכיר לא אבה כפי האמת וכאמרו כי אהבך ה' אלהיך, ללמדנו שבלעם דבר סרה נגד השם במליצתו שאמר מאן ה', והנה לא הגיד להם מאמר ה' לא תאור את העם כי חשש פן יתיאש בלק מן הדבר הזה בשמעו גזירת האל, אבל תלה הדבר בכבודו שלא חפץ ה' שילך עם שרים כאלה, ומשמע מדבריו שאם ישלח לו שרים נכבדים או שיבא המלך בעצמו אפשר שיניחהו השם ללכת, וכל זה מרוב גאותו וזדון לבו:

מאן בלעם הלך עמנו, גם הם אמרו בלשון מיאון, ולא אמרו לא אבה בלעם, כי הרגישו בו שהוא חפץ ללכת, אלא שלדעתם יש סבה שתמנעהו, והוא שאין כבודו ללכת עם שרים פחותים כאלה, אבל אם יכבדנו בלק עד שיבא אצלו, אין ספק שיוכל למלאות חפצו ויקללם ולכן אמרו שרק מאן להלוך עמהם ולא מאן לקלל:

רבים, כמשמעו, או גדולים, כמו על כל רב ביתו:

אל נא תמנע, כי עתה אין עוד דבר שימנע הליכתך מאחר ששלחתי לך שרים נכבדים:

כי כבד אכבדך מאד, כל מיני כבוד במשמע, לבא לקראתו ולהראות גדולתו לכל העם ולהרבות לו דורונות, כמו שמשמע מתשובת בלעם:

וכל אשר תאמר אלי אעשה, אתה תהיה כאדון ותצוה מה לעשות, ועלי למלאות משאלותיך וכ"כ נכנע בלק לפניו לפי שידע בגאות לב בלעם:

ולכה נא קבה לי, הרי שאמר לו בפירוש שלא יסתפק בביאתו אם לא יקללם, כי רק בעבור הקללה יקראהו ולא להתראות פנים, וכמו שהוכיחו לבסוף לקוב אויבי קראתיך וכו', אבל בלעם נוסף על רשעתו נגד ה' בהליכתו גם רמה את בלק, ועשה נגד מה ששלח אליו:

מלא ביתו, בית מלא, והשורש הזה בא בשוה לדבר הממלא והמתמלא, ואין הבדל בהוראה בין שנאמר כסף מְלֹא בית, או בית מלא כסף:

כסף וזהב, מתשובתו הראשונה למדנו שהיה רודף אחר הכבוד, מכאן למדנו שהיה נבהל להון, האדם האומר אע"פי שיקרה לי כדבר הגדול הזה שנפשי תתאוה אליו כל היום, ולא תשבע ממנו, לא אוכל לעשות כך או כך, ובאמת השתכר מבלק לעשות זאת שנאמר ואשר שכר עליך בלעם בן בעור מפתור וכו' (דברים כ"ג ה'):

לא אוכל לעבר וכו' לעשות קטנה או גדולה, סתם דבריו ולא פירש שלא יוכל לקלל, אלא שלא יוכל לעבור את פי ה', כי אם היה אומר שאין בידו לקללם היו מניחין אותו ולא שולחין אחריו עוד, אבל לפי שכל חפצו ללכת עמהם לכן אמר לשון הנשמע לשתי פנים לא אוכל לעבור וכו', והשרים חשבו שעל ההליכה מדבר ולא על ענין הקללה, ושעל כל פנים יהיה בכחו לקללם, אבל לבסוף כשהוכיחו בלק הפך את דבריו ואמר לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי (לקמן כ"ד י"ג), כמו שנפרש שם:

שבו נא בזה גם אתם, אחרי שהזהירו ה' בתחלה לא תלך עמהם וכו', הוסיף על חטאתו פשע אחר לבקש פעם שנית מן הקב"ה מה יאמר לו, כמו שעושים עם מלך ב"ו שבהפציר עד בוש ישיגו מבוקשם, והיה לו לחשוב כי אחת דבר ה' ולא ישנה:

אם לקרא לך באו האנשים, אם לא באו האנשים כי אם לקרא לך לבד, ויתרצו בלכתך עמהם אף אם תאמר שלא תוכל לקללם, כי ברוך הוא, ואפשר שתברכם, קום לך אתם אולם דע לך כי רק את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואם אצוה אותך לברך תברכם ולא תירא מבלק, ומכלל הן אתה שומע לאו כי אם האנשים האלה לא באו לקרוא לך לבד אלא מבקשים ממך ללכת לעזרם בקללת שונאיהם כבר מצווה אתה שלא לילך כמו שאמרתי לך בפעם הראשונה, מבואר א"כ שאין הצווי הזה סותר הצווי הראשין חלילה, אלא מסכים עמו, כי הצווי הראשון שלא לילך היה בלא שום תנאי, והצווי הזה קום לך אתם היה על תנאי אם לקרא וכו'

ויקם בלעם, הנה היה על בלעם להודיע לשלוחי בלק מאמר האל טרם לכתו עמהם כי על תנאי זה הרשהו השם ללכת אבל הרשע הזה ידע שאם יגיד להם כל זה יעזבוהו וילכו לדרכם, לכן מרוב חפצו ללכת לא הגיד להם דבר וחשש יותר לכבוד עצמו מלכבוד המקום, כי היה בזה חילול השם שיחשבו השרים כי טוב עתה בעיני ה' לקלל את עמו:

ויחר אף אלהים כי הולך הוא, לא חרה אפו על שמבקש לקלל את ישראל, כי מה יוכל הכלב המת הזה לעשות, אבל חרה אפו על הליכתו עם שרי מואב, כי השיאם בשפת חלקות שיש בכחו לקלל ושהשם מסכים על ידו כדרך שפירשנו למעלה

מלאך ה, אמרו במ"ר מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד:

לשטן לו, מלת שטן הונח על כל מנגד לדבר מן הדברים, הן שינגד לדבר טוב או רע, כשיעשה פעולה לסתור נקרא שטן לדבר ההוא כמו כתבו שטנה (עזרא ד' ו'), להפר עצת הבונים ולבטל מלאכתן, ופלשתים אמרו על דוד ולא יהיה לנו לשטן במלחמה,(ש"א כ"ט ד'), פירש שיעמוד בגדנו, וכן כאן היה המלאך מבקש להפר עצת בלעם ומתנגד לכונתו הרעה ולכן נקרא לערכו שטן, וזהו לשטן לו, שלא היה שטן כ"א לו

והוא רכב על אתנו, הוא כמו הקדמה למה שיספר בסמוך שהכה אותה והיא לחצה רגלו בקיר וכו':

ותרא האתון, מלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים כי אינם גוף וכאשר יתראו לנביאים ילבשו דמות אנשים, ואז יושג המראה למי שירצה השם להראות לו, והאחרים העומדים אצלו לא יראו כלל, כדרך והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה (דניאל י' ז'), אם לא שיחפוץ השם לגלות את עיניהם עד שיראו, כמו שכתוב בנער אלישע ובהגר המצרית, וכן כאן ראתה האתון כדמות אדם עומד לנגדו וחרבו בידו כאילו בא לשחוט אותה, אך לא ידעה שהוא מלאך כי לא תגיע השגתה לדעת זה כלל, ופחדה בדרך טבע, אולם בלעם לא ראה את המראה עד שהשם גלה את עיניו, כי רצה לביישו ולהודיע קלונו שראתה בהמתו מה שהוא לא היה רואה מקודם:

וחרבו שלופה בידו, ולמעלה לא זכר החרב, כי באמת אין חרב ביד המלאכים להיותם נעדרי הגוף, אולם כך נדמה לאתון כצורת איש גבור וחרבו בידו:

להטתה הדרך, אל הדרך:

ויעמד מלאך ה' רצה המלאך להראות לאתון ג' פעמים ובכל פעם באיזה שינוי, כדי שלא יתעקש בלעם לומר כי מקרה הוא, ולחפות על כבוד עצמו יכחיש גילוי המלאך לאתונו ויאמר כי בדין הכה אותה:

במשעול הכרמים, משעול ענינו שביל, ואולי כך שם הדרך ההיא משעול הכרמים בעבור הכרמים שהיו שם:

גדר מזה וגדר מזה, סתם גדר של אבנים, וכן מוכח בסמוך שאמר ותלחץ אל הקיר, והנה בפעם הראשונה אולי יחשוב בלעם שנטתה אל השדה לרעות שם, אבל בכאן אין טבע הבהמה להלחץ אל הקיר כשיש מקום ללכת באמצע הדרך כי המשעול הזה היה רחב ואינו מקום צר כמו בפעם השלישית:

ותלחץ אל הקיר, היא עצמה, ורצתה לעבור בצד המלאך ולברוח, כי יראה לילך באמצע הדרך פן תפגשנו:

ותלחץ את רגל, ומתוך כך לחצה את רגל בלעם אל הקיר, והיה זה לו לחרפה גדולה, כי הוא התפאר בכחו שיכול להכריח ולהטות את הטבע כרצונו, ואתונו המשועבדת לו תכאיבנו ותמרוד בו:

במקום צר כי בפעם השנית בהלחצה אל הקיר נטתה ממקום הסכנה והלכה לדרכה לפי שהדרך היה רחב, אבל עתה אין דרך לנטות אם לא תפגוש במלאך:

ותרבץ, כי לא יכלה לעבור:

במקל, כי בתחלה ובשנית הכה אותה בעץ קטן או בעור:

ויפתח ה' את פי האתון לדבר, כי הכתוב המשיל פעמים רבות הדיבור וחיתוך האותיות במלת פה, כמו מי שם פה לאדם (שמות ד' י"א), ומשה אמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שם ד' י'), אף כאן הוסיף ה' כח בפי האתון לבטא האותיות, ואין לומר שהיה חל על האתון רוח דעת כמו על האדם, חלילה לחשוב כן, ולזה לא תמצא שהזכירה דבר ממלאך ה' העומד לנגדה, כי אין בה דעת להביא ראיה לסרבנותה ממראה המלאך, רק דברה כדרך כל בהמה המרגשת בהכאה וכועסת בטבעה, והנה הנס הזה היה להשפיל גאות בלעם ולביישו לפני שרי מואב ההולכים אתו, כי תחת אשר התפאר לפניהם בחכמתו ונבואתו, עתה הוכח מבהמתו בטענות שלא יכול להשיב עליהם, והוצרך להודות שהדין עמה, ואין בושה גדולה מזו לאיש יהיר כמהו, ועוד היה הנס הזה מקביל עם חטאתו ופשעו, כי הוא בא להטיל דופי בזרע קדש ובבחירי סגולה, והבהמה הטמאה הזאת תטיל בו דופי, כאילו היא טובה ממנו, הוא בא לחטוא בלשונו נגד כוונת הבורא ששם פה לאדם לתשמיש טוב ולא לרע, והאתון שאין בטבעה לדבר תצדק בדברי פיה יותר ממנו, כדי שיכלם ויקח ממנה מוסר:

מה עשיתי לך, והלא לחצה רגלו אל הקיר, אבל להיותה נעדרת הדעת לא הבינה בדבר וחשבה שהיה בדין לנטות מפני אדם גבור העומד נגדה, ולכן אמרה מה עשיתי לך, כלומר אני לא פשעתי בך כי הנטייה היתה בעל כרחי ולחנם הכיתני:

התעללת לשון גנאי ובזיון:

לו יש חרב בידי, מתוך הכעס שכעס עליה נתבלבלה דעתו, והוציא מפיו דבר שהיה לו לחרפה גדולה בעיני השרים, כי הוא הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין:

הלא אנכי אתנך, אילו היה עתה הפעם הראשונה שרכבת עלי, היית יכול לחשוב שאני סרבנית וממאנת לשמוע בקול אדוני, אבל אחרי כמה שנים שאני אתונך ומעולם לא עשיתי לך כך, היה לך לחשוב שיש סבה אחרת שתמנעני מעשות רצונך:

מעודך, מיום שרכבת:

ההסכן הסכנתי, ההרגל הרגלתי, והטעם כי כך היה חקי:

ויאמר לא, הוכרח להודות כי צדקה ממנו, וכדי בזיון וקצף לאיש גאה כמוהו:

וירא משמע שקודם לכן לא ראה אותו:

הנה אנכי יצאתי לשטן, דע שאנכי סבת סרבנותה כי יצאתי לשטן לך ולהפר עצתך, והטעם:

כי ירט הדרך לנגדי, ירט לשון עיות, וכן ועל ידי רשעים ירטני (איוב י' ו'), והענין כי הדרך שאתה הולך בה הוא מעוות ומעוקל לנגדי כי ההליכה סתם היתה ברשות השם כמו שאמר לו אם לקרוא וכו' קום לך אתם, אבל בלעם עות אותה בלכתו עמהם על דעתם שיקלל את העם:

ותט לפני, מן הדרך ותעמוד במקומה, ולא רצתה לילך לא לפניה ולא לאחריה אבל אני לא חפצתי בזה, אלא כל השתדלותי היה שתשוב אחריה, וכשלא רצתה לשוב הוצרכתי לבא לפניה שלוש רגלים:

אולי נטתה מפני יש הפרש בין לשון נטייה ואחריו למ"ד או אחריו מ"ם, כי למעלה אמר ותט לפני, ופירושו שנטתה קצת אבל נשארה לפני, וכאן אמר אילו נטתה לגמרי מפני והיתה חוזרת לאחריה אז הייתי הורג אותך, כי בן מות אתה על הליכתך, לקלל את העם, והיא לא היתה מפסדת כי אותה החייתי, ולפ"ז מלת אולי כפשוטה בכל מקום שפירושה כמו אילו:

גם אתכה הרגתי, כמו גם הרגתי אותך, ופירושו לא היה די בלחיצת רגלך, ועכבת הדרך, אלא גם הייתי הורג אותך:

ואותה החייתי, שהרי לטובתך היתה נוטה מפני, וחז"ל אמרו שמתה האתון אחרי אשר דברה, שלא יהיו האומות אומרים זו הוא שדברה ועושין אותה יראה, ועוד שחס הקב"ה על כבודו של אותו רשע, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה:

חטאתי, נתיירא מאד ממה שאמר לו המלאך כי עתה גם אותך הרגתי, ולכן בחר להודות על חטאתו להנצל מהמות:

אשובה לי, כי אם לא אשיג מבוקשי לקלל את העם, טוב לי לשוב לביתי מלילך לברכם בעל כרחי

לך עם האנשים, ידעתי שלא תחפוץ לברכם, אבל אני מצוך שתלך עמהם ושתאמר את אשר אשים בפיך, כי עי"ז תכופר חטאתך ולא תמות:

ואפס, כמו רק:

וילך בלעם, בעל כרחי, כי ירא לנפשו:

ויצא לקראתו, לפי שידע בלק כי הוא רודף אחר הכבוד, רצה לכבדו הרבה, ויצא לקראתו אע"פי שהיה מלך

האמנם הה"א לשאלה או לתימה, וביאורו אם אמת היא שאתה חושב שלא אוכל כבדך:

דבר מאומה, גם כאן סתם דבריו ולא אמר בפירוש שלא יוכל לקללם, וכמו שפירשנו למעלה (פסוק י"ח), ורק הודיעו שידבר את אשר ישים אלהים בפיו, כדי שיהיה לו פתחון פה להתנצל אח"כ אם יברכם:

קרית חצות, שם מדינה:

ויזבח בלק, לשלוח מנחה לבלעם, כמו שכתוב וישלח לבלעם:

במות בעל מקום גבוה ושם ע"ז:

וירא משם קצה העם, השתדל בלק שיראה אם העם כדי שיתכוון אליו בקללתו ולא תפרד דעתו מהם, כי זה מכח הנפש להיות דבקה בעת הראייה: