ויעל בלק ובלעם, יתכן שהיו הפרים לבלק והאילים לבלעם או להפך, ולכן נתעסקו שניהם בהקרבה, וראיה לזה כי בלעם אמר לבלק בסמוך התיצב על עולתך, והנה טעם הקרבנות הללו היה לפי דעתם המשובשת, כדי שיתרצה להם האל ויסכים לקלל את ישראל ח"ו, כי לדעתם שהשם אוהב הקרבנות וצוה עליהם לעם קרובו, חשבו לשחר פניו בזבחים ועולות כמו שמביאין שוחד למלך ב"ו לעור את עיניו, אבל חלילה שיפנה האל אל קרבנותיהם:

פר ואיל במזבח, בכל מזבח ומזבח, והוא דרך קצרה כאילו אמר במזבח האחד מכל המזבחות:

ודבר מה יראני והגדתי לך מלת ודבר סמוך אל מה, והשעור והגדתי לך את דבר המראה אשר יראני:

וילך שפי, אל מקום גבוה, וכמהו קול על שפיים (ירמיה ג' כ'), ותחסר כאן מלת אל, כמו ויבא ירושלים (מלכים א' ג' ט"ו), והנה כבר היה בהר כמ"ש ויעלהו במות בעל, רק שהלך אל המקום הגבוה שבהר ההוא:

ויקר אלהים אל בלעם, בעבור שלא היה האיש הזה מגיע למעלת הנבואה, על כן יאמר בו בלשון הזה כי עתה בא אליו דבור ה' דרך מקרה:

ויאמר אליו, בלעם:

את שבעת המזבחת בה"א הידיעה, כלומר אותן הצריכין למעשה הזה, כי ידע בלעם שהמספר ההוא טוב להמשיך אליו שפע אלהי:

וישם ה' דבר בפי בלעם, למדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפול מהם דבר, כטעם ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים ל"א י' ט):

וישא משלו, נשא בפיו זה המשל, וקראו הכתוב כן לפי שבדבריו השתמש במשלים ודמיונות, כמו כתועפות ראם, כלביא יקום, וכארי יתנשא, כנחלים, כגנות, כאהלים, כארזים, וכדומה:

מן ארם, הוא פתור אשר על הנהר:

מהררי קדם, מזרח, וכן כתוב ארם מקדם (ישעיה ט' י'), והכונה בכפל הזה לומר, טורח גדול צוה עלי בלק לבא מארץ רחוקה, ובחנם כי לא יועיל לו:

לכה ארה לי, וכן אמר לי בלק לכה וכו', וזה בחשבו כי הדבר תלוי בי, אבל סכלות גמורה היא זו כי מה אקוב וכו':

ולכה זעמה ישראל, מלת זועמה הוא צווי וענינו מאיסה וזעף, והנה הזכיר להם שמם הנכבד ישראל וגם שם אביהם יעקב להוכיח את בלק שלא הזכירם בשמם רק כמתנכר בם אמר בדרך גנאי הנה עם יצא ממצרים:

מה אקב לא קבה אל, איך אוכל אנכי לקוב את העם הזה אשר לא קבה אל, כלומר לא קלל אותו, וה"א שבמלת קבה במקום וא"ו הכנוי לנסתר ר"ל קב אותו, כמו כי פרעה אהרן (שמות ל"ב כ"ה):

ומה אזעם, את העם הזה כיון שלא זעמו ה':

כי מראש צרים אראנו, בעבור שהעלהו במות בעל לראותו, אמר מראש צורים ומן הגבעות אני מביט בו, ורואה אותו, כי ישכון תמיד לבדו ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו כלם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם, וכמו שאני רואה אותו עתה שוכן לבדו כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב, ולא תתערב אומה זו עם אחרת המתגברת עליה לעזוב תורתה, כאשר עשו כל האומות:

יתחשב, לפי שהמספר תלוי במחשבה אמרו כן בענין המספר:

מי מנה עפר יעקב, אחר שספר בשבחם בא לדבר ברבויים, הפך ממה שחשב בלק להמעיטם בקללתו, ואמר מי יוכל למנותם והם כעפר הארץ אשר לא ימד ולא יספר:

ומספר, בא השם תחת המקור, ופירושו כמו ולספור, כי הענין מורה עליו שהוא מקור, ועוד ראיה ממלת את שלא תבא כי אם אחרי הפעלים, ודומה לזה ולמסע את המחנות (לעיל י' ב'):

רבע ישראל, שם לחלק הרביעית מן הכל, ולפי שנאמר למעלה וירא משם קצה העם, אמר פה שאפילו הקצת שאני רואה שהם לערך חלק הרביעית מכלם, מי יוכל למנותם ואולי ראה משם דגל אחד מארבעת דגלי ישראל, ולכן אמר רובע:

תמת נפשי מות ישרים, ישרים הוא תואר אל אנשי תום ויושר וביאורו מות של ישרים והם ישראל הנקראים ישורון שיבלו ימיהם בטוב ובמותם נדבקים עם המקור העליון אשר ממנו יצאו כי הפרש גדול בין מיתת הצדיק למיתת הרשע והתאוה בלעם שיזכה גם הוא למות כמוהם ומה שאמר תמות נפשי אינו על הנשמה, כי היא לא תמות לעולם כמו שיאמר בסמוך, אלא כונתו על התחברות הנשמה עם הגוף, שעל זה נופל שם נפש כמו שביראנו פעמים רבות:

ותהי אחריתי כמהו, מלת אחרית אינו תמיד על סוף הדבר ותכליתו עד שיפסק מלהיותו נמצא, אלא לפעמים הונח גם על דבר שאין לו סוף כי שורש המלה אחר דהיינו מה שעתיד להיות בזמן מן הזמנים, כמו את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מ"ט א') שאינו על סוף הימים דוקא, אלא על זמן רחוק, וכן כי אם יש אחרית (משלי כ"ג י"ח) הנאמר על החיים העתידים אחר המות, כמו שמוכיח סוף הפסוק ותקותך לא תכרת אף כאן רמז בלעם על השארת הנפש אחר המות, כי תחלה דבר מזמן המיתה, ואח"כ אמר שהלואי יהיה חלקו בארץ החיים כחלק ישראל דהיינו שתהיה אחרית התקוה לנפשו בעולם הבא כמהו:

אל מקום אחר, חשב בלק כי אולי בפעם הראשונה המקום גרם שלא יכול לקללם בעבור היותו בלתי נכון לקללה:

אפס, ענינו כמו ואולם:

קצהו, חלק ממנו:

שדה צפים, מקום גבוה היה ששם הצופה עומד ורואה למרחוק:

אקרה כה, אתרחק ממך ואכין עצמי שיקרה ה' לקראתי:

האזינה עדי, כמו האזינה אלי, כי מלת עד תשמש לפעמים במקום אל, כמו עדיך כל בשר יבאו (תהלים ס"ה ג'), שהוא כמו אליך, וכן עדיך תאתה (מיכה ד' ח'):

לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, המבטיח לעשות דבר, אפשר שלא יעשנה משני טעמים, הא' שיתחרט המבטיח מהבטחתו, וישנה רצונו, או שקצרה ידו ואין בו כח למלאות הבטחתו, ואלה השנים מצויים באדם מפני שהוא בעל שנוי רצון, ויש לכחו גבול וקצבה, אבל אצל השם ב"ה אין שנוי רצון ולא הפסק כח, לכן דבריו יקומו בלי ספק, וזאת אמר בלעם לבלק, השם הבטיח לישראל להפרותם ולהרבותם ולהנחילם את ארץ כנען, ואיך תחשוב שלא ימלא הבטחותיו, הלא השם ב"ה אינו איש שיכזב, כלומר לא הפסק כח יגרום זה כמו שיקרה לכל איש ואיש, כי מלת כזב נופל על דבר שאינו עומד אלא פוסק כמו אכזב מים לא נאמנו (ירמיה ט"ו י"ח) שפוסק מתת מים, וכן והוא לחם כזבים (משלי כ"ג ג') שלא יתמיד אלא יכזב ויפסוק, וכן כאן לא איש אל ויכזב, כי הוא ית' אין קץ לכחו, וכן לא יגרום החרטה ושנוי הרצון שלא ימלא דבריו כדרך בן אדם המשתנה מרצון לרצון, כי לא בן אדם הוא להתנחם:

ההוא אמר ולא יעשה, זה כנגד שינוי הרצון, האם אפשר שהאל יבטח דבר ויתחרט ולא יעשה כהבטחתו:

ודבר ולא יקימנה, זה כנגד הפסק הכח, האם ידבר האל לעשות דבר אפילו יהיה מן הנפלאות היותר גדולות, ולא יקימנה וישלימנה בעבור שקצרה ידו וכחו להשלימה, לכן תדע בלק שלא יפל דבר ארצה מכל דברו הטוב על ישראל:

הנה ברך לקחתי, כמו ואבשלום לקח (ש"ב י"ח י"ח) שהוא על התעוררות אל המעשה, וענינו כאן הנה כבר בפעם הראשונה לקחתי והתעוררתי עצמי לברכם על פי הקב"ה, ומעתה לא אשיב אחור אותם הברכות, ותימה על המתרגם האשכנזי שתרגם מלת לקחתי כאילו כתוב לקֻחתי בפועל:

וברך שב אל השם שהוא ברך אותם כבר ואותה הברכה לא אשיבנה:

לא הביט און ביעקב, המביט, והוא הנביא הרואה העתיד כמוני היום, לא יביט שום און ושבר וצער ביעקב, וכן הרואה במראות אלהים לא יראה עמל ויגיעה ופורענות בישראל, כלומר לא נגזר להם צרה ויגון אלא טובות והצלחות:

ה' אלהיו עמו, להצילו מכל רע, כענין שנאמר כי אתך אני להצילך נאום ה' (ירמיה א' ח'):

ותרועת, לשון חבה וריעות, כמו רעה דוד (ש"ב ט"ו ל"ז), למרעהו אשר ראה לו (שופטים י"ד כ'), כלומר ה' הוא מלכם השוכן בתוכם ומולך עליהם באופן אחר ממה שמולך על שאר העמים, כי הוא אוהב אותם מאד ומתהלך בם כריע

אל, הוא קודש, הוא התקיף ובעל היכולת והכחות כלם, ואחרי שכפי הנחתו הראשונה בלשון הוא שם כולל לכל כח, יפה דמהו כאן לראם, שהוא התקיף והאמיץ בחיות, והוא לסבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע:

כתועפת, לשון חוזק, והכנוי לו שב על ישראל, כלומר האל שהוציאם ממצרים הוא לישראל כראם החזק והתקיף:

כי לא נחש ביעקב, בעבור היות בלעם קוסם, ובלק שלח לו לומר כי ידעתי את אשר תברך בקסמיך יבורך ואת אשר תאור בהם יואר ושלח לו ג"כ קסמים, לכן אמר לו אין נחש נגד יעקב להרע או להטיב להם, ולא קסם נגד ישראל מזיק או מועיל כי בכל עת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל בהם, כלומר אינם תחת ממשלת כוכבי השמים וכסיליהם שיזיק להם אדם בקסם ונחש הגוים, כענין שכתוב אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים וכו' ואתכם לקח ה' וכו' וכל העתיד לבוא עליהם יאמר ליעקב ע"י נביא אשר דבר ה' בפיו, ודומה לזה כתוב במשנה תורה כי הגוים האלה וכו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך וכו':

הן עם כלביא יקום, רמז כי ינצח מלכי כנען, והקרוב אל הדעת כי על הדבר הקרוב ידבר כמו מלחמת מדין שלא נשמע מלחמה כמוה שלא נפקד מזרע ישראל אחד ומתו חמשה מלכים ונפש אדם אשר לא ידעו משכב זכר נשבו שנים ושלשים אלף:

גם קב, אם לא תוכל לקללם כרצוני, אל נא תברכם שלא ברצוני, כי זאת לא אוכל לסבול שתהלל אויבי בפני:

אולי יישר בעיני האלהים, אע"פי שהגיד לו בלעם שסופם לנצח מלכי כנען, בקש ממנו עוד שיקללם עד שיוכל הוא להתגבר עליהם, לא שישוב האל ממה שדבר לעשות לעמו, כי כבר הודיעו לא איש אל ויכזב וכו', אבל חשב הנה הם עתידים לכבוש ארץ כנען שהיא נחלתם, אך עכ"ז אפשר שאתגבר אני עליהם ואכה בו כאשר עשו העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא שהכום עד החרמה, וזאת כונתו מפחדו מהם כאשר הזכיר לזקני מדין או היה ענינו שיוכל להשיב אליו כל מה שתפשו מיד סיחון מאשר למואב כמו שמפורש בדברי יפתח:

ראש הפעור, אחז"ל קוסם גדול היה בלק וראה שעתידין ישראל ללקות ע"י פעור ולא ידע במה, אמר הקללה תחול עליהם משם, כי כל החוזים בכוכבים רואים ואינם יודעים מה רואים: