וירא בלעם, כשראה שלא נעשתה עצתו לקללם, היה צר לו מאד על שהוכרח לברכם נגד מה שלבו חפץ, והיה תוהה על גודל הנס הזה שהיו שפתותיו ממללות מעצמן מבלי שלבו יסכים עמהם, לכן חשב תחבולה שלא לילך עוד לקראת הנחשים ולא ימתין שישים האל דבר בפיו, לפי שידע בלי ספק כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, אלא הפך פניו מיד לצד המדבר אשר ישראל שם, והיה בדעתו לקללם מבלי שיסכים האל עמו, ואע"פי שידע שקללתו לא תנוח על ישראל כי ברוך הוא, היה רוצה בזה לרמות את בלק עד שיתן לו השכר אשר התנה עמו, אבל השם הפך את לבבו באותו רגע, עד שמצא בעצמו ענין חדש שהעיר אותו לברכם והודה בפיו ובלבו מברכיך ברוך ואורריך ארור ועל זה כתוב במשנה תורה ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה (דברים כ"ג ח'), שהיא הפיכה ממש כמו שאמרנו, אולם אחרי כלות הברכה הזאת שב לבו לתכונתו הרעה כבראשונה, ואז נתבייש מאד לפני בלק ושריו, ובכלימה ובוז חזר לעירו:

שכן לשבטיו, ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין:

ותהי עליו רוח אלהים, רוח נבואה ממש, כמו שכתוב רוח ה' אלהים עלי (ישעיה ס"א א'), ולפי שעה באה רוח ה' לפעמו בפעם הזאת בלבד, ונהפך והיה לאיש אחר, עד שבאותו רגע סרה ממנו כל שנאה שהיה בלבו על ישראל, ובנפש חפצה ברך אותם בהצלחות גדולות ונפלאות, כי רוח ה' המרחפת בקרבו עשתה זאת, ועם זה נבין איך שרתה ר"הק על אותו רשע כי באותה שעה בלבד כשר היה:

נאם, לשון דבור, ורגיל לבא אצל הנבואות:

שתם, בשי"ן ימנית, ולא נמצא עוד במקרא, רק חז"ל השתמשו בו בלשון פתיחה, כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע"ז דף ס"ט ע"א), וכן באורו כאן, פתוח העין לראות מראות אלהים:

שמע וכו' יחזה, כל זה דרך הנבואה כמאמר אליפז תימני, תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע (איוב ד' י"ד):

נפל וגלוי עינים, ר"ל לא היה בו כח לעמוד בעת קבלת הנבואה כי בטלו ממנו הרגשות הגוף, ועם זה עיני שכלו גלוים לראות במחזה הנבואה, כי היה דרך המתנבאים שהיו נופלים לארץ בביטול ההרגשות והחושים, רק עיניהם היו פתוחים:

מה טבו אהליך יעקב, טובו פועל עבר כמו כי אורו עיני (ש"א י"ד ל"א), והכונה שאהלי יעקב היו טובים מעת היותם במדבר שוכני אהלים במחניהם ובדגליהם עד שינחלו את הארץ:

משכנתיך ישראל, אחרי כבוש וחילוק מה טובו משכנותיכם בעריכם ובבתיכם:

כנחלים נטיו, כמו נחל גרר, נחל איתן, שפירושו מישור, כי אין לשון נטייה נופל על מי הנחל, אלא דמה סדר הדגלים של מחנה ישראל לככר גדול ורחב מלא עשבים ופרחים שוים במראיהם ובקומתם ונמשכים לנטות למרחוק לכל מראה עיני הרואה:

עלי נהר, אצל נהר:

כאהלים, לשון מר ואהלות שהוא מין נטע מהודר וטוב רואי, ולגודל שבחם דמה אותם לאהלים שנטע ה', כלומר מונהגים בדרך פלא במופתים גדולים ע"י יוצר הכל ב"ה:

יזל מים, ענין הגרה:

מדליו, מענין כמר מדלי (ישעיה מ' ט"ו), והוא הכלי ששואבים בו מים, והכונה כי ארצו תשבע מים, עד כי הכלים ששואבים בהם מים לא יחרבו, אלא תמיד יזלו מים:

וזרעו במים רבים, במקום מים רבים, או אצל מים רבים, והענין כי מה שיזרע יהיה סמוך למוצא מים עד שמריח מים יפריח ולא יראה כי יבא חום:

וירם מאגג מלכו, התנבא על שאול המלך הראשון של ישראל שקודם לו לא היו רק שופטים, והוא ינצח את אגג מלך עמלק וירום ממנו, והנה קרא את אגג בשמו טרם הולדו כאשר מצאנו שהתנבא ישעיה ואמר כה אמר ה' למשיחו לכורש (ישעיה מ"ה א') והוא היה קרוב לב' מאות שנה קודם כורש, וכן הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מ"א י"ג ב') שנאמרה נבואה זאת לירבעם כשלש מאות ועשרים שנה טרם הולדו:

ותנשא מלכתו, רמז על דוד המולך אחר שאול שתנשא מלכותו למעלה יותר משאול, וכן בלשון הזה מצאנו כתוב בדוד שאמר וידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל וכי נשא ממלכתו בעבור עמו ישראל (ש"ב ה' י"ג):

יאכל גוים צריו ישמיד כל הגוים שהם צריו של ישראל, ובזה נכלל גם בלק ועמו שהיו שונאים את ישראל שנאמר ויקץ מואב מפני בני ישראל, והתנבא בלעם שגם מואב עתיד ליפול לפני ישראל כמו שהיה בימי דוד:

יגרם, לשון שבירה, ישבר הגרמים שהם העצמות והוא משל על גודל ההריגה והנצחון:

וחציו ימחץ, חכר הבי"ת ושיעורו ובחציו ימחץ, והענין שהאל ימחצם בחציו ולא יוכלו קום:

מי יקימנו, שישכון לבטח בארצו ולא יירא מכלהעם:

מברכיך ברוך, זו הודאה גדולה בפי בלעם, כי בהיותו אז מלובש ברוח אלהים כמו שאמרנו, אמר שרק מי שיברך את ישראל יהיה ברוך, כלומר מי שיאמין היותם עם סגולה ובעלי ברית לאלהים ויחלוק להם כבוד יזכה גם הוא אל חלק מן הברכות האצולות להם מן השמים, ובזה התאוה בלעם להיות הוא עצמו ברוך בזכות שברכם, כמו שהתפלל בתחילת דבריו ותהי אחריתי כמהו:

וארריך ארור, זו גדולה על כולם, כי בה נכלל מואב ומדין ובלק וגם בלעם עצמו שכלם בקשי לקלל את ישראל, אלא שבלעם היה עתה כאיש אחר ונהפכו כל מחשבותיו כל עוד שרוח אלהים הטובה שרתה עליו, ולכן אמר שכל מי שיתן לבו לקלל את ישראל, ויורה בזה שהוא מכחיש מעלתם ויתרונם על שאר העמים, זה אות שנפשו נשחתה ויאהב קללה ותבאהו:

ויחר אף בלק אל בלעם, כמו בבלעם, ועתה עלתה חמתו באפו על שראה עצמו מקולל מפי בלעם תחת שהיה רוצה שיקוללו שונאיו, ולכן צעק חמס על בלעם שרמה אותו והתעלל בו:

ויספק את כפיו, הכה זו על זו באף ובחמה:

לקב איבי, כל כונתי היתה לקללם, ולזה שלחתי לקרוא לך, ואם לא היה בכחך למלאות שאלתי למה הלכת אלי, וא"ת שאין אתה יכול לומר אלא מה שישים האל בפיך, למה לא הגדת זאת למלאכים ששלחתי אליך כי מדבריך שאמרת לא אוכל לעבור וכו' לעשות קטנה או גדולה, הייתי סבור שעל ההליכה אמרת זאת, וכשהשכמת בבקר והלכת עם עבדי מבלי להגיד להם מה דבר ה', חשבתי שיש בכחך לקללם אבל עתה אני רואה שרמיתני בדבריך:

ברח לך, באת בכבוד גדול ועתה שוב בחרפה ובוז כבורח מפני האויבים, כי אם תתעכב עוד כאן ילעיגו לך השרים הרואים כעת את קלונך:

אמרתי כבד אכבדך, ולשלם לך שכר ביאתך, כמו שקצבתי לך, שנאמר ואשר שכר עליך בלעם וכו':

והנה מנעך ה' מכבוד, מאחר שהשם אמר לך קום לך אתם ואח"כ הפך בפיך הקללה לברכה, מזה אני מבין שה' מנעך מכבוד ורוצה לגלות חרפתך:

לעשות טובה או רעה מלבי, אבל למלאכיו אמר לעשות קטנה או גדולה, והם חשבו שעל ההליכה מדבר כי אילו ידעו מאז שאין בכחו לקללם, היו עוזבים אותו מיד, אבל עתה הוכרח להודות שאינו יכול לעשות טובה או רעה מלבו, כלומר אם הוא חפץ לעשות רעה השם לא יניחהו לעשות, וכן הברכות שהוציא מפיו עד הנה אינם מלבו, אולם כדי לחפות על כבוד עצמו רצה להתנצל שגם למלאכיו דבר כזאת, אבל זה שקר כמו שאמרנו:

לכה איעצך אחז"ל שנתן לו עצה להפקיר בנות מואב לפני ישראל כדי להכשילם, וכן מפורש בפסוק הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לקמן ל"א ט"ז) ונכלל בעצה הזאת גם להכשילם בע"ז לזבוח לבעל פעור, והסכימו יחד מואב ומדין להחטיא את ישראל בנכליהם, אבל לפי שעיקר המכשול הזה בא ממדין כי בלעם היה היועץ, לכן בא הצווי צרור את המדינים וכו':

אשר יעשה, כמו בעבור מה שיעשה:

אראנו ולא עתה, הכונה הכוללת בזאת הנבואה על הצלחת ישראל בימי דוד ומפלת מואב בעת ההיא, ולפי שדוד היה יותר מארבע מאות שנה אחר בלעם לכן אמר אראנו ולא עתה, כלומר זה יהיה בזמן רחוק:

דרך כוכב מיעקב, זה דוד, ודמה המלך לרוב גדולתו ומעלתו הרמה לכוכב, ור"ל יקום מזל ליעקב, ואמר בלשון עבר במקום עתיד כדרך הנביאים שיראו הדבר ברור כאילו הדבר לפניהם,

וקם שבט, מלך רודה ומושל,

ומחץ פאתי מואב, וכן עשה דוד כדכתיב השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית (ש"ב ח' ב'):

פאתי, שרי, ואפשר שהוא כמו פחתי בחילוף החי"ת באל"ף:

וקרקר כל בני שת, אילו פירושו שישמיד כל יושבי תבל ושוכני ארץ שכלם יצאו מן שת בנו של אד"הר יקשה מאד כי לא מצינו בדוד שעשה כן, ואף אם נפרש הפסוק על מלך המשיח, היכן מצאנו שישמיד כל המין האנושי אשר לא מבני ישראל המה ותהיה הארץ שממה לכן יראה שמלת וקרקר הוא לשון שררה ואדנות, כי כן בארמית סך קירי פלסתר (ע"ז דף י"א ע"ב) פירש"י קירי קצין, וכן מתלתא קיראי שמיע לי (ע"ז דף מ' ע"א) פי' קיראי אדונים, וכן והוה קרא קירי קירי (חולין דף קל"ט ע"ב) פירש"י אדוני אדוני, אף כאן וקרקר פירושו ימשול וירדה, ומלת שת לדעתי הוא כמו שאת בחסרון האל"ף, וענינו המיה ורעש כמו השאת והשבר (איכה ג' מ"ז) שגם בו האל"ף נחה, ובני שת הם בני מואב שהיו מתגאים בגבורתם והומים בקול המולה על שאר העמים, ואף עליהם ימשול מלך ישראל, וכלשון הזה מצאנו בירמיה (מ"ח מ"ה) כשניבא על מואב, ולקח מליצותיו מפסוקי התורה, אמר כי אש יצאה מחשבון ולהבה מבין סיחון ותאכל פאת מואב וקדקד בני שאון, הרי שבמקום בני שת אמר בני שאון, ובא זה ולימד על זה:

והיה אדום ירשה, מלשון ירושה ושיעור הכתוב והיה אדום ירושת אויביו והיה שעיר ירושת אויביו, ואויבי אדום הם ישראל, ודוד נלחם באדום וגברה ידו עליו, ככתוב וישם באדום נציבים בכל אדום שם נציבים ויהי כל אדום עבדים לדוד (ש"ב ח' י"ד):

עשה חיל, לשון חוזק ואומץ:

וירד מיעקב, יקום רודה ומושל מיעקב, ושרשו רדה:

והאביד שריד מעיר, יראה שמלת מעיר הוא מלשון התעוררות, כמו הנני מעיר עליהם את מדי (ישעיה י"ג י"ז), וענינו יקום מיעקב איש מלחמות המעיר את אנשי מלחמתו להלחם ויאביד את שריד אדום הנשאר:

וירא את עמלק, בלעם היה בראש הפעור הנשקף על פני הישימון והביט משם כנגד עמלק היושב בהר סמוך למחנה ישראל, ככתוב וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא (לעיל י"ד מ"ה):

ראשית גוים, הגדול שבהם והחשוב, כי בראש העמים יחשב כיגבורים היו ואנשי חיל למלחמה, ולולי כן לא עלה בלבו לבא להלחם בישראל ולא הוצרך משה לבחור אנשים לתפילה ולנשיאות כפיו לחולשתו ובנה מזבח וקרא שמו ה' נסי כי חשבה לנס גדול

ואחריתו עדי אבד, ואחריתו שיאבד לנצח ולעולמי עד, וזה יהיה לעתיד לבא כאשר ישוב ה' לרחם על עמו, שאז כתוב כי מחה אמחה את זכר עמלק

וירא את הקיני, לפי שהיה עומד על ראש הפעור לראות משם את ישראל, ראה בתוכם גם את יתרו עם משפחתו, כמו שמצאנו שבא אל משה המדברה, ואמר לו משה אל נא תעזוב אותנו וכו' (לעיל י' כ"ט), וכפי מה שפירשנו שם נתרצה ללכת עמו:

איתן מושבך, מלת איתן הונחה בעצם על היסודות שנבראו בתחילת הבריאה שנאמר והאיתנים מוסדי ארץ (מיכה ו' ב'), והושאלה אל המקומות שלא נעשית בהם מלאכה לפי שנשארו כמו שנבראו, כגון אל נחל איתן (דברים כ"א ד'), שהיא קרקע בתולה שלא נחרשה כמו שמפרש סוף הפסוק אשר לא יעבד בו ולא יזרע, ולפי שיש בטבע היסודות כוחות טבעיות שהושמו בהן בתחילת הבריאה, לכן נופל שם איתן אל כל דבר חזק כשהחוזק בא אליו בטבעו ולא ע"י בני אדם, וכן כאן איתן מושבך, פירושו מושב חזק ותקיף בטבעו, לא על ידי חומה גבוהה דלתים ובריח הנעשים בידי אדם, אלא ע"י צורים גבוהים, וכיפים המסבבים מקום מושבו וסוגרים בעד האויב שלא יבא שם, וכן מוכיח סוף הפסוק ושים בסלע קנך, שמושבו הוא מקום מבצר בעבור הסלעים אשר סביביו, וענין הכתוב הוא עצה שנותן בלעם למשפחת יתרו שיסור ויתרחק מעמלק פן יספה עמו, וישים בסלע מושבו עם ישראל תמיד, וכן כתוב ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה וכו' (שופטים א' ט"ז), ובמלחמת עמלק כתוב ויאמר שאול אל הקיני סורו רדו מתוך עמלקי וכו' ויסר קיני מתוך עמלק (ש"א ט"ו ו'), וטעם העצה הזאת מפרש בפסוק הסמוך:

קינך מושבך, והוא לשון נופל על לשון, לפי שדבר אל הקני אמר קנך:

כי אם יהיה לבער קין, אל תפחד בבואך בישראל כי אם יהיה ויבוא הזמן לבער קין ממקום מושבו, וזה כאשר יגלה מלך אשור את ישראל ויבערו את הארץ מיושב ואז תלך גם אתה בשבי עמהם, הנה אשור לא ישבה אותך לעולם כי תגאל מידו עם ישראל, ולזה אמר עד מה אשור תשבך, כלומר עד מתי ישבה אותך אשור, וכן עד מה ה' תאנף לנצח (תהלים ע ט ה') פירושו עד מתי, ואמר תשבך בלשון נקבה כמו ותפול שבא ותקחם (איוב א' ט"ו), אבל אם תהיה עם עמלק תהיה אחריתך עדי אובד עמהם, וכן קרה למשפחות הקינים שנתיישבו בא"י (חוץ מבית הרכבים שנמלטו בירושלים מפני חיל הכשדים), כי הגלו עם הגולה אשר הגלתה ע"י סנחריב מלך אשור:

אוי מי יחיה משמו אל, אחר שהזכיר תוקף מלכות אשור ונצחונו הנפלא על האומות, נבא גם על מפלתו ואמר מי יוכל להחיות את עצמו ולהנצל מגזירת האל אשר שם עליו, כי גם אשור עם כל תקפו לא ינצל בבוא עתו:

וצים, ענינו ספינות גדולות:

מיד, ענינו מקום וגבול הסמוך לים כמו יד הירדן, יד אבשלום:

כתים, הם הרומיים, והיא החיה הרביעית שראה דניאל, ולא נכללה המלכות הזאת במלכות יון, כי היא השמידה מלכות יון, ואף כי כתים הוא מבני יון, אין תימה שנחשב למלכות בפני עצמו, כי הענין הוא כמו בכנען שהיבוסי והאמורי והגרגשי והחוי הם בניו, והם ואביהם יחשבו כל אחד לגוי בפני עצמו, כמו שכתוב החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים וכו' (דברים ז' א'), והיה כן בעבור כי כל אחד מאלה הבנים היה לגוי עצום, ושאר בני כנען אשר לא גברו כאחיהם נתייחסו אליו, וכן ארץ מצרים תתייחס למצרים בן חם, ופלשתים וכפתורים בניו לעמים אחרים, אף כאן בני יון אלישה ותרשיש ודדנים נתייחסו ליון, והם מלכות שלישית, וכתים היה לגוי עצום ונחשב למלכות הרביעית, והנה הכתוב בא לפרש איך תהיה מפלת אשור שזכר למעלה, ואמר שיבאו הרומיים היושבים על יד ים האמצעי בספינות דרך הים ההוא עד חוף א"י, ומשם ביבשה עד אשור וענו אותם:

וענו עבר, הרומיים יענו גם את ישראל נקראים עבריים ויחריבו ארצם ויוליכום בגולה כמו שקרה בעונותינו:

וגם הוא עדי אבד אבל באחרית הימים יהיו גם הרומיים עדי אובד כי יאבד זכרם ע"י המשיח, ואמר וגם הוא בלשון יחיד לפי ששם כתים הוא שם יחיד, והעד ובני יון, אלישה ותרשיש כתים (בראשית י') שהוא שם עצם אדם: