בשטים, כך שם המקום, וכן כתוב ויחנו על הירדן מבית הישימון עד אבל השטים, והכל בערבות מואב, כי לא זזו משם, וגם יהושע שלח משם המרגלים:

לזנות אל בנות מואב, בעצת בלעם, כדאיתא בחלק, כי לא היה המעשה הזה ביצר הזמה הנטוע בם בטבעם, כי אם בעצת אנשיהם וגדוליהם אשר נכלו להם על דבר פעור, כי נכלו להם בזמה להדיחם אחרי בעל פעור, ובלעם בראותו כי לא יוכל לקללם התחכם בעצה זו להורידם מקדושתם ולהפילם בעון ג"ע לפי שידע שאלהי ישראל שונא זמה, ומתוך כך יחטאו אח"כ גם בע"ז, ולכן הרגוהו בחרב:

ותקראן, הכתוב הולך ומספר איך נפלו בהדרגה מדחי אל דחי עד שעבדו ע"ז, כי ההתחלה היתה שנתחברו עם בנות מואב לעשות פרקמטיא עמהן שהיו מוציאות לחם ויין בערבות מואב למכור ומזה נמשך שזנו עמהן ואח"כ נתפתו לאכול מזבחי אלהיהן שהם זבחי מתים כמו שאמר המשורר ויאכלו זבחי מתים (תהלים ק"ו כ"ח), ומתוך כך השתחוו לאלהיהן:

ויצמד, לשון חבור, מגזרת צמד בקר:

ויחר אף ה' בישראל, ולא פירש הכתוב מה עשה החרון אף הזה, אבל להלן מבואר ששלח ה' מגפה בעם שנאמר ותעצר המגפה, וכן כתוב במשנה תורה עיניכם הרואות אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך (דברים ד' ג') ובקבלה מפורש יותר ויכעיסו במעלליהם ותפרץ בם מגפה (תהלים ק"ו כ"ט):

קח את כל ראשי העם, לשפוט את העובדים לפעור:

והוקע, לשון תלייה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (ש"ב כ"א ו'), ושם תליה, מפורשת:

אותם, אינו שב אל ראשי העם הנזכרים בפסוק, אלא לנצמדים האמורים למעלה, וכן כתוב ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו, והכונה שידונו וימיתו את החייב ודין ע"א בסקילה, וכל הנסקלין נתלין, והנה כבר החל הנגף בעם, אבל השם ברחמיו אמר למשה שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים, ולא יספה האף צדיק עם רשע, וכן צוה משה לעשות:

לה', לכבוד ה' שהיה מתחלל עתה ע"י עון ע"ז:

נגד השמש, לעין כל:

הרגו איש אנשיו, כל ב"ד וב"ד ידין את שבטו:

והנה איש מבני ישראל בא, כאשר נאספו שופטי העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה, קרה המעשה הרע הזה, וזה טעם מלת והנה:

ויקרב אל אחיו, המנוול הזה לא די שלא נתחבר עם שאר השופטים לעשות משפט בנצמדים בהיותו נשיא בית אב לשבטו, אלא במרד ובמעל הקריב מדינית אחת אל אחיו בני שמעון להחטיאם בה, ולא ירא אלהים בראותו מגפת העם ולא כסתה כלימה פניו ממשה רבינו העומד שם ולפי שהיו העם בוכים ונרתעים לאחוריהם, כי יראו לנפשם מחרון אף ה' ומדין השופטים, נתעורר הוא בעצמו לחטוא בה בפומבי, ואע"פי שהכתוב לא הזכיר חטאו בפירוש, הנה מובן הוא מתוך הסיפור שאמר ויבא אחר איש ישראל אל הקבה:

וירא פינחס, ראה שהשמעוני הזה היה מורד במשה ובוזה את דבר ה', ולא יכול לסבול שיתחלל ש"ש בפרהסיא לכן לבש קנאה לכבוד ה' ב"ה, ובראותו כי יצא הקצף בבני ישראל, והיו מתים למאות ולאלפים במגפה בחמלת עליהם עשה מה שעשה:

אל הקבה, ענינו אהל, וקרוב לו בלשון הערב שם לחדר קטן עשוי לשכב שם, ומן השם הערבי א"ל קו"בה נגזר השם האיטלקי הדומה לו:

קבתה, בטנה מענין הזרוע והלחיים והקבה:

ארבעה ועשרים אלף ורובם משבט שמעון כמו שנראה ממספרם הקטן הכתוב בסמוך לערך מספרם במדבר סיני, כי השם בוחן לבות וראה שלא נמנעו מלחטוא עם המדינית רק בעבור יראת העונש, אבל כבר חטאו בהצמדם לבעל פעור:

בקנאו את קנאתי בתוכם, אותה הקנאה שקנאתי אני לכבודי המחולל ביניהם בעבור ע"ז וג"ע, הוא בעצמו לבש אותה הקנאה וקידש את שמי בתוכם, וע"י שקנא את קנאתי השיב את חמתי מעליהם וגרם שלא כליתי אותם בחמתי, כי בזכותו נעצרה המגפה, וטעם הדבר נוסד על מה שפירשנו במקום אחר (שמות ל"ב י'), כי בשעה שישראל חייבים כלייה אם ימצא ביניהם רק איש אחד שישים נפשו בכפו ויחרף נפשו למות בעבורם, יסלח השם לכלם בזכותו כמו שקרה במעשה העגל, וכן כאן נכנס פנחס בסכנה גדולה להרוג בפומבי נשיא אחד מישראל, והשמעונים עזי נפש היו יכולים לקום עליווהוא לא היה מלומד למלחמה, גם נשיאי מדין יבאו בלי ספק לנקום מיתת כזבי שהיתה בת מלך, והוא לא חש לכל זה ונתן נפשו בעד ישראל, לכן הוא היה סבה שלא כלה השם את בני ישראל בקנאתו:

לכן אמר, יוב"ע תרגמו לשון שבועה:

הנני נותן לו את בריתי שלום השלום היא טובה שאין למעלה הימנה כי היא כוללת כל ההצלחות הרוחניות והאושר הנצחי, ולכן הברכה שנותנין הכהנים לישראל חותמת בשלום, ולפי שאין האדם מגיע בחריצותו אל המעלה הזאת אם לא יבא לו עזר מן השמים לכן בא אצלה לשון נתינה, כי היא מתנה טובה שנותן הקב"ה ליראיו, ופנחס זכה למעלה זו חלף נדיבות לבו לעשות מעשה גדול כזה שהיה מעשה צדקה, כדברי המשורר ותחשב לו לצדקה (תהלים ק"ו ל"א), וידענו ששכר הצדקה הוא השלום כדכתיב והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב י"ז), וכך אמרו באבות מרבה צדקה מרבה שלום:

את בריתי שלום, שיעורו את בריתי ברית שלום, וכמהו כסאך אלהים:

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, אע"פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהן שיולידו אחר המשחתן, אבל פנחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד עתה, ועוד הבטיחו השם בזה שלא תפסק הכהונה הגדולה מזרעו עד עולם, כמ"ש ברית כהונת עולם, וכן היה, כי מבני איתמר לא היו כהנים גדולים אלא עד זמן ידוע, אבל מעת שנבנה בית עולמים היתה הכהונה לצדוק שהיה מזרע פנחס ולזרעו אחריו עד החרבן:

תחת אשר קנא לאלהיו, בשכר שלבש קנאה לכבוד ה' המחולל במעשה זמרי, ואמר לאלהיו בכנוי מטעם שכתבנו (שמות ל"ב י"א):

ויכפר על בני ישראל, שנתן עצמו כופר תחת בני ישראל ובהתנדבותו פדה נפשם ממות, וכיון שכפר עליהם ביום ההוא ראוי שתמיד יהיה כהן מכפר עליהם בעבודת המקדש:

ושם איש ישראל המכה, הזכיר שם האיש והאשה וגדולתם להגיד עוצם גבורתו של פנחס שהרג נשיא מאחד שבטי ישראל ובת נשיא מדין ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו:

אשר הכה את המדינית, עם המדינית:

נשיא בית אב נשיא על אחת מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון, ונשיא השבט היה ראש על כל בתי האבות, ולכן נקרא ראש לבית אבותיו:

ראש אמות, ראש על משפחה אחת מחמשת המשפחות אשר למדין, כאשר יבאר באמרו בית אב במדין, ונקרא כ"א מהם בשם מלך כמ"ש ואת מלכי מדין וכו' את אוי ואת רקם ואת צור וכו' (לקמן ל"א ח'):

צרור את המדינים, אחר שנתן שכר טוב לצדיק צוה להפרע מן הרשעים, וענין צרור שיבאו עליהם למלחמה כענין וצרת עליה, ומפני שנאמר לישראל אל תצר את מואב וכן בבני עמון אל תצורם, הוצרך לפרש שלא יהיו המדינים בכללם:

בנכליהם, ענינו מחשבה רעה ומרמה, כי בתחבולות ערמה בקשו להדיחכם מעל ה' להצמד לבעל פעור ועל דבר כזבי אחותם, ובמעשיהם הרעים האלה נתמלאה סאתם ונתחייבו כליה בדינו ית', והשם השתמש בחרב בני ישראל כמו אמצעיים לעשות נקמתו על ידם, והנה אע"פי שלא זכר הכתוב בפירוש אלא בנות מואב שזנו עם ישראל, אין ספק שבעצת זקני מדין נעשתה התועבה הזאת בישראל כי גם לענין הקללה נתיעץ מואב עם מדין שנאמר ויאמר מואב אל זקני מדין, ועוד ששלחו להם בתמלכם לזנות עמהם, כי לולי מדעת יועצי המלכות מה תבקש בת מלך מדין בשטים בערבות מואב ולמה תבא שם המדינית הזאת, אבל היתה יפת תואר מאד ושלחו אותה זקני מדין שם, כי אמרו בתואר אשה יפה רבים השחיתו: