צו את בני ישראל, אחר שאמר למעלה לאלה תחלק הארץ צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ התמידין והמוספין:

ואמרת אליהם את קרבני השיעור ואמרת אליהם כה אמר ה' את קרבני:

קרבני לחמי לאשי, את קרבני שהוא לחמי, דהיינו המיוחד להיות נאכל מאשי ולהיות לי לריח ניחוח, אותו תשמרו להקריב לי במועדו של כל קרבן וקרבן, ומועד התמיד הוא בכל יום:

תמימם, שלא יהיה בהם מום הפוסל בקרבן:

שנים ליום, לכל יום ויום:

עלה תמיד, מלת תקריבו מושכת עצמה ואחרת עמה, והשעור תקריבו עולה תמיד, והנה נכפלה כאן מצות התמיד אע"פי שנאמרה בפ' ואתה תצוה מן הטעם שכתבנו (לעיל ח' ב'), כי משינוי הלשונות והמליצות אנו למדים הלכות חדשות, כדרך שאחז"ל על פרשה זו את קרבני זה הדם, לחמי אלו אמורין, לאשי אלו קומצין ולבונה, ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים, תשמרו שלא יביא אלא מן השמור, תשמרו שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו וכו':

תעשה בבקר, אמר תעשה בלשון יחיד ולמעלה צוה אשר תקריבו בלשון רבים, כי ההקרבה הוא מצוה לכל ישראל שישתדלו לתת שקליהם לתמידין, אבל העשייה מוטלת על הכהן, ואליו יצוה עתה:

העשיה בהר סיני, כאותן שנעשו בימי המלואים:

ונסכו, יין והכנוי שב על אשה שהוא לשון זכר:

בקדש הסך, לפי שלא ידענו עדיין איך ינסך את היין, האם יתן אותו על המנחה כשמן או על בשר הכבש קודם הקרבתו כי בפרשת נסכים לא אמר רק תעשה על העולה (לעיל ט"ו ה'), לכן ביאר הכתוב בקדש הסך, ר"ל במזבח ה' הנקרא קדש שם ינסכו את היין, ואמר הסך כלומר לא שישפכו אותו על האש כי תכבה אותו, אלא על מקומות מיוחדים מהמזבח:

נסך שכר, הוציאו הכתוב בלשון שכר ולא בלשון יין לומר לך חי אתה מנסך ואי אתה מנסך המזוג, כי על היין החי בלבד נופל לשון שכר לפי שהוא המשכר ולא על המהול במים:

ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, לא בא לצות על זה כי כבר אמר למעלה (פסוק ד') ואת הכבש השני וכו', אלא בא להזהיר שכל הנסוך והמנחה אשר יעשה על תמיד של שחר יעשו כמותו על תמיד של בין הערבים, וכאילו אמר הכתוב ואת הכבש השני אשר תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אותו:

שני כבשים, זה קרבן מוסף שבת:

בשבתו, בא שבת בלשון זכר, וכמהו כל שומר שבת מחללו (ישעיה נ"ו ו'), והטעם כי הוא שב על יום השבת, וביאורו שבת בשבתו כמו יום ביומו, חדש בחדשו:

על עלת התמיד, נוסף על אותן שני כבשים של עולת תמיד:

ובראשי חדשיכם, לפי שמלת חדש נופלת בשוה על יום הראשון של חדש ועל כל השלשים יום, לכן הוסיף מלת ובראשי להודיע שרק על היום הראשון יצוה, ואילו אמר ובראש חדשיכם היינו שומעים שמדבר על ר"ח ניסן בלבד כי הוא נקרא ראש חדשים, עכשיו שאמר ובראשי משמע בכל ר"ח ור"ח, ואולם אמר חדשיכם בכינוי לפי שקביעות ראשי החדשים תלויה בב"ד ע"פי הראיה:

ושלשה עשרנים, כמשפט נסכי הפר, שכן הן קצובין בפ' נסכין, והנה לא הזכיר הכתוב שיעור הסולת במנחה ושיעור היין בנסכים רק בקרבן תמיד ובקרבנות ראשי החדשים, אבל בשבת ובחג המצות ובשבועות ובראש השנה וביום הכפורים ובראשון של חג הסכות הזכיר שיעור המנחה ולא הזכיר שיעור הנסכים, והטעם בזה כי אע"פי שצוה בפרשת נסכים כל השיעורים ההם לפר ולאיל ולכבשים בנדרים בנדבות ובמועדים, הנה מצינו מנחה כפולה לכבש העומר וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ וכן בקרבן התודה והם מנחה ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנית באלו, אבל הנסכים לא ישתנו לעולם לפיכך הזכיר אותה בתחלה בתמיד, ולא הזכירם אחרי כן בשבת, וחזר והזכירם בראש חדש להזכיר גם נסכי הפר והאילים, ואח"כ לא הוצרך להזכירם כלל, וביום הראשון של סכות הזכיר שיעור המנחה ולא הוצרך עוד להזכיר באותו חג אלא מנחתם ונסכיהם במספרם כמשפטם, כלומר כמשפטם ביום הראשון הנזכר:

עלת חדש בחדשו, עולת יום הראשון של החדש, כדרך חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי:

לחדשי השנה, כלומר כן הדבר בכל חדשי השנה, והלמ"ד הוא למ"ד הכללי:

לחטאת לה', מלת לחטאת מובדלת בטעם, כי אינה דבוקה לתיבת לה', ופי' לפני ה' ושב על פועל יעשה שבסוף הפסוק:

ונסכו, אינו מוסב על השעיר, כי אין נסכים לחטאת, אלא הוא מוסב על התמיד:

פסח, יום הקרבת הפסח:

שלשה עשרנים לפר, לכל אחד משני הפרים,

מלבד עלת הבקר, לפי שצוה להקריב שבעה כבשים לעולה, והיה אפשר לטעות שאף התמיד בכללן, הוצרך להזהיר מלבד עולת הבקר, והנה לא אמר הכתוב ג"כ מלבד עולת השבת שיחול ביום אחד מז' ימי חג המצות, וכן לא אמר מלבד קרבן העומר שהיה נקרב ביום השני, כי אין צורך לכל זה וא"א לטעות בהם לפי שאמר בסמוך כאלה תעשו ליום שבעת ימים, ובהיות הקרבנות האלה מיוחדים לשבעה ימים בשווי שוב אין מקום לטעות שיהיה מוסף שבת וקרבן העומר בכללן, כי אלה אינן נקרבין אלא יום אחד בלבד:

כאלה תעשו ליום שבעת ימים, שעורו כאלה תעשו שבעת ימים, בכל יום ויום כי אין מלת ליום סמוכה, שלא יסמך הנודע, והכונה שלא יהיו פוחתין והולכין כפרי החג:

על עולת התמיד, לא בא להזהיר שאין התמיד בכללן כי על זה כבר נאמר מלבד עולת הבקר, אלא בא ללמד סדר הקרבנות בקדימה ואיחור, ר"ל שלא יקריב קרבן מוסף היום אלא אחרי שהקריב קרבן התמיד של שחר:

וביום הבכורים, חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש ולא הזכיר בו החודש לפי שאין למועד הזה יום קבוע בחדש כי אם יום החמשים מתנופת העומר, והוא פעמים חמשה, פעמים ששה, פעמים שבעה, כמו שארז"ל:

והקרבתם, הקרבן הנזכר בפ' אמור הוא בא על הלחם, כמבואר שם, שאינו חובת היום כ"א חובת הלחם, כי שם בפרשת המועדים לא פרט הקרבנות שהם חובת היום, ולא הזכיר בחג המצות והסכות ור"ה ויום העשור כי אם דרך כלל והקרבתם אשה לה', מבלי לפרט מספרם וענינם, רק בעצרת שלחם התנופה הוא עיקר המועד, זכר גם את הקרבן הבא בשביל הלחם, והוא שבעה כבשים ופר בן בקר ושני אילים לעולה ושני כבשים לשלמים ושעיר לחטאת, וכאן הזכיר המוספין שהן חובת היום: