ראשי האבות למשפחת בני גלעד, הם בני איעזר וחלק ואשריאל ושכם ושמידע הנזכרים בפ' פינחס שלקחו נחלתם בארץ כנען בימי יהושע:

לתת את הארץ בנחלה בגורל, ועל פי הגורל יקח שבט פלוני במחוז פלוני ושבט אחר במחוז אחר, ויהיה לפי זה לכל שבט מחוז אחד דבוק ונצמד יחד, אבל אם בנות צלפחד ינשאו לשבט אחר, יהיה לשבט ההוא נחלה בתוך אחוזתנו נפרדת משאר נחלתו:

צלפחד אחינו, אחי אבותינו, כי אלה המדברים לא היו בני חפר אלא בני אחי חפר, כמו שכתוב בראש הענין למשפחת בני גלעד:

והיו לאחד מבני, ביאורו ואם יהיו לנשים לאחד משאר שבטי בני ישראל, אז ונגרעה וכו', ואין פירוש והיו לאחד שכולן תהיינה לאיש אחד, אלא כל אחת ואחת מהן לאיש אחד:

ונגרעה נחלתן מנחלת אבתינו, אין הכונה שנחלת בנות צלפחד תתמעט, כי הנחלה ההיא תשאר תמיד כמו שהיא בין אם תשאר למטה מנשה ובין אם תסוב למטה אחר, אבל פירושו שנחלת אבותינו תשאר גרועה וממועטת כשתשוב נחלתן למטה אחר והוא כאילו אמר ותתפרד נחלתן מנחלת אבותינו:

ונוסף על נחלת המטה, נחלת צלפחד אביהן אשר נתת להן עתה תהיה נוספת על נחלת המטה אשר לו תהיינה, כי בניהן יירשו אותן, והם יחשבו לשבט אביהן:

אשר תהיינה להם, היה ראוי לומר אשר תהיינה לו, כי הוא מוסב אל המטה אך אמר להם לפי שבתחלת הפסוק אמר מבני שבטי בני ישראל, ופי' להם לבני השבט ההוא:

ומגרל נחלתנו יגרע, ושמא תאמר סוף סוף למה תהיה עיניכם רעה באחיכם אם תתרבה נחלתן, הנה אין אנו חוששין לברכת המטה ההוא כי אם על גרעון נחלת מטה אבותינו אשר תגרע ע"י כך:

ואם יהיה היבל, הוסיפו ואמרו, אין זה דומה למכר, כי המכירה חוזרת ביובל, אבל הירושה אינה חוזרת ואין לנו תקוה לשוב אל הנחלה עוד אף כאשר תהיה שנת היובל

לטוב בעיניהם, ר"ל בשבט אביהן תבחרנה את הטוב והישר בעיניהן, כמ"ש אך למשפחת מטה אביהם, והנה כפי הנראה לא היה צריך לומר לטוב בעיניהם, כי בסוף הפסוק צוה אותן שתנשאנה למשפחת אביהן דוקא, אולם יתכן שהאנשים מבני גלעד אשר דברו כזאת לפני משה היו חפצים מאד לקחת להם את בנות צלפחד לנשים, אם בעבור מעלתן כדברי חז"ל או בעבור נחלתן ולכן עשו כל החרדה הזאת, אבל הבנות לא היו רוצות להנשא להם דוקא, ולכן אמר להן משה, אין אני מכריח אתכן להנשא לאנשים האלה, אלא אתן תבחרו את הישר בעיניכן, ודי שתנשאו למשפחת אביכן, וכן מוכח מסוף הסיפור שכתב ותהיין וכו' לבני דודיהן לנשים (לקמן פסוק י"א), ולא זכר עוד בני גלעד, כי בחרו להן אנשים משאר בני מכיר דודיהן, ולא רצו בבני גלעד, ועם זה מכוון מה שאמר משה על פי ה', כן מטה בני יוסף דוברים, ולא אמר כן בני גלעד דוברים, ור"ל טענת השבט בכללו טובה ונכונה כי אין ראוי שתגרע נחלתו, אבל שאלת בני גלעד בפרט ליקח להם את בנות צלפחד אינה טובה, כי אינו מן הדין להכריחן בזה נגד רצונן:

ולא תסב נחלה, לפי הפשט יתכן שבכתוב הזה מבאר הטעם, למה צוה למעלה לבנות צלפחד שתהיין למטה אביהן, ואמר כדי שלא תוסב נחלה ממטה אל מטה אחר, כי יבא אח"כ האיש לקחת נחלה גם ממטה אחר, ויתערבו נחלות השבטים:

נחלה לבני ישראל, ביאורו נחלה שהיא לבני ישראל:

וכל בת ירשת נחלה, מתחלה הזהיר על בנות צלפחד בלבד כי עליהן היתה השאלה, ועתה ידבר בכל בת יורשת נחלה בבני ישראל, כלומר שאין לה אחים שחייבת להנשא לאחד ממשפחת מטה אביה, ורז"ל קבלו שהדבר הזה לא היה נוהג רק בדור ההוא שהיה קודם חלוקת הארץ:

איש נחלת אבתיו, ולא נחלת אמו משבט אחר:

ולא תסב נחלה, בפסוק ז' אמר כן כנתינת טעם לצווי אל בנות צלפחד, וכאן בא בדרך צווי לכל השבטים:

ממשפחת בני מנשה, ולא הזכיר בני גלעד מן הטעם שכתבתי לעיל פסוק ו':

ותהי נחלתן, ע"י שהיו למשפחת אביהן לנשים היתה גם נחלתן למטה משפחת אביהן:

על מטה, כמו אל מטה, או כמשמעו שהיתה נחלתן נוספת על נחלת משפחת אביהן:

אלה המצות והמשפטים, דיני הנחלה והנדר ומשפט הרוצחים ומצות כל בת יורשת שלא תוסב נחלה:

בערבת מואב, הוא המסע האחרון שהיה להם בימי משה, ושם צוה למנות את ישראל ומסר להם עוד חקים ומשפטים ישרים, והוכיחם על מרים קודם מותו, ושם נאמר לו שיעלה אל הר נבו למות שם על פי ה':