כי יפלא, לשון הפלאה וזרות, ויבוא לשון זה אצל הנדר היוצא ממנהג שאר הנדרים, ודומה לו והפלה ה' את מכותך (דברים כ"ח כ"ט) בעבור הפלגת המכה וזרותה, אף כאן מפליא לנדור דבר זר שלא כנהוג, כי דרך הנודרים לנדור קרבן או כסף וזהב לבדק הבית וזה נודר להפריש עצמו מן איזה דבר:

לנדר נדר נזיר, שידור להיות נזיר, כי נזיר הוא תואר השם, ונקרא כן לפי שמתרחק מן המותרות, והוא מגזרת וינזרו שהוא לשון רחוק:

להזיר לה', להזיר את עצמו מן המותרות לכבוד ה' ועבודתו, והנה יש דברים הרבה שיוכל אדם להפריש עצמו מהן, הן מיני אכילה ושתיה ותענוג ומלבושים ושינה וכדומה, שעל כולן נאמר לאסור אסר על נפשו (לקמן ל' ג') ושם אפרשנו, ובכלן בא החיוב לעשות ככל היוצא מפיו, אבל אין באחד מהן מי שיקרא קדוש לאלהיו רק מי שיזיר עצמו מן היין ומן התגלחת טומאת מת, ולזה אמר כאן כי יפליא וכו' להזיר לה', כלומר מי שרוצה להפליג בפרישות וכל חפצו להתדבק בה', יזיר עצמו משלשת דברים הללו ואז יקרא קדוש, וטעם יתרון הקדושה שיש באלה הדברים הוא מן התעלומות שאין בנו כח לבא עד תכליתן, רק הכתוב יודיענו שההפרשה מן היין ומן התגלחת ומן טומאת מת היא הקדושה האמיתית, ואין כן ההפרשה משאר הדברים:

מיין ושכר יזיר אם נדר להיות קדוש אז מחייב הוא להתרחק תחלה מן היין, ומכל דבר שישתכר האדם ממנו, וטעם שזכר הכתוב יין ושכר כתבנו (ויקרא י' ט'):

חמץ יין, בעבור יתרון קדושתו יזהר אף מן החומץ אע"פי שאינו משכר, וכן מן הענבים:

וכל משרת ענבים, כל משקה ששרו בהן ענבים עד שנמוחו ונמסו:

מחרצנים, הם הגרעינים שבתוך הענבים:

ועד זג, הן הקליפות שמבחוץ, ומאמר מחרצנים ועד זג דבק עם מכל אשר יעשה, כלומר מכל אשר יעשה, מגוף הגפן עצמו, ומכל אשר יעשה מן החרצנים או מן הזגים, אף שהם דברים שאין שום אדם תאב להם, יהיה נזהר בהם הנזיר שלא יבא ע"י זאת לאכול הענבים עצמם:

גדל פרע שער ראשו, המקור במקום עתיד, כלומר גדל יגדל שער ראשו, וכוונתו במלת כרע שלא יגדלם על איזה סדר מכוון כי אם גדול חפשי ברצון הטבע, ויהיה פרע תואר הפועל לתיבת גדל, והענין שיהיה קדוש לגדל שאר ראשו באופן שיהיה פרע בלי סדר וקליעה וסלסול

לאביו ולאמו, וק"ו לשאר קרובים:

כי נזר אלהיו, ההפרשה שנדר להפריש לכבוד אלהיו היא כמו עטרת תפארת על ראש הנזיר ועל ידה הוא מרומם לשם ולתהלה מקרב אחיו, כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך האמיתי שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שחפשי מן התאוות:

ימות מת, כן דרך הלשון שנקרא מת על שם העתיד והוא כמו וכי ימות אדם:

עליו, באהל שהוא בו:

בפתע פתאום, מלת פתע ענינה בלא כונה, כדרך ואם בפתע בלא איבה (לקמן ל"ה כ"ב), אף כאן שלא היה כונת הנזיר להטמא, ומלת פתאום על מהירות ביאת הדבר בלי שנרגיש בו קודם היותו, והכונה שלא היה יכול הנזיר להשמר ממקרה זה, כי פתאום מת עליו אדם בלי שיקדמהו חולי:

וטמא ראש נזרו, בבנין הזה הוא יוצא לשני, המת יטמאהו:

ביום טהרתו, ומבאר שהוא ביום השביעי כי טמא מת הוא וצריך הזאת שלישי ושביעי לטהרתו:

מאשר חטא על הנפש, על נפש מת, והטעם שהיה לו להזהר בקדושתו שלא יטמא:

וקדש את ראשו, שמיום טהרתו תחל הנזירות מחדש:

והזיר לה' את ימי נזרו, יחזור וימנה נזירותו כבתחלה:

והימים הראשנים יפלו, לא יהיו במנין:

כי טמא נזרו, כי כונת הנזירות היתה שתהיה בלי הפסק:

וזאת תורת הנזיר, הבאת קרבנותיו וסדר תגלחתו האמורים בסמוך, אבל זאת תורת הנזיר האמור להלן (פסוק כ"א) חוזר למה שלמעלה הימנו:

יביא אתו, המביא, שהוא הכהן:

והקריב את קרבנו, טעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלואת ימי נזרו, כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים (עמוס ב' י"א) השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה', והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:

כבש, זכר כמשפט העולה:

וכבשה, נקבה כמשפט החטאת:

לשלמים, שלמי שמחה על שהשלים מה שנדר:

וסל מצות, ענינו וסל מלא מצות או עם מצות, ומצינו הרבה בלשון שנסמך הכלי אל מה שיש בו, ואין עיקר הכונה על הכלי כי אם על מה שבתוכו, והכלי הוא כדמות ושעור למה שיש בו, לכך נסמך אליו כאשר יסמך המדה והמשקל והמנין לדבר המדוד והשקול והנמנה, יאמר ככר הכסף, איפת הקליא (שמואל א' י"ז י"ז), שלשת הימים:

חלת וכו' ורקיקי, עשר מכל מין ומין:

ומנחתם ונסכיהם, של עולה ושלמים, לפי שהיה בכלל ויצאו לידון בדבר חדש שיטעינו לחם החזירן לכללן שיטעינו נסכים כדין עולה ושלמים:

והקריב, חסר הפעול והוא מלת אותם ר"ל הדברים הנזכרים:

ועשה את חטאתו, החטאת קודמת לעולה להקרבה בכל מקום, ומה שלמעלה הזכיר העולה תחלה, היינו שתהיה העולה נקראת בענין תחלה, כמו ששנינו בזבחים פ' כל התדיר:

על סל המצות, פירושו עם סל המצות:

את מנחתו ואת נסכו, של איל:

אשר תחת זבח השלמים, תחת הדוד שהוא מבשלן בו, לפי ששלמי הנזיר היו מתבשלין בעזרה שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל ולהניף לפני ה':

הזרע בשלה, מלת בשלה היא בינוני מבנין הקל, והענין שיקח את הזרוע מן האיל לאחר שנתבשלה עם האיל:

קדש הוא לכהן, כנוי הוא שב על המונף כלו שהם החלה והרקיק והזרוע, וכלן תרומה לכהן:

על החזה, מלבד חזה התנופה ושוק הימין שהם לכהן בכל השלמים יהיה גם זה לכהן:

ואחר ישתה הנזיר יין, אחר כל המעשים האמורים בפרשה שהם הקרבן והתגלחת, דברי ר' אליעזר, ולדעת החכמים אחר מעשה יחידי שהוא אחר הקרבן אף שלא התגלח:

ישתה הנזיר יין, רשות, וזכר שתיית היין לבדה כי היא סימן לתענוגים כלם, וכדרך למשוך ביין את בשרי (קהלת ב' ג'), והוא הדין שמותר בתגלחת וליטמא למתים:

זאת תורת הנזיר, כפי הנחת הטעמים שבפסוק זה שבא הסגולתא במלת ידר והאתנח במלת ידו, יהיה שיעורו כך, זאת תורת הנזיר אשר ידור (נדר נזיר לה', וזאת תורת) קרבנו לה' על נזרו (אם נדר בסתם הריני נזיר, כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר, ואח"כ כלל ואמר) כפי נדרו אשר ידור (בין עשיר בין עני) כן יעשה (הכל ביום מלאת ימי נזרו, ובא ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנו או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות שיביא את כלן ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כלם) על תורת נזרו (כי כלם בכלל תורת נזרו):

דבר אל אהרן, לפי שבהקמת המשכן כתוב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (ויקרא ט' כ"ב) ולא פירש שם סגנון הברכה, בא לבאר כאן הדברים אשר יאמרו לדורות, והזכיר הפרשה הזאת סמוך להקמת המשכן כי שם צוה ה' את הברכה, וכמו שאמרו חז"ל במקדש בשם המפורש ומדינה בכנויו, במקדש היו אומרים אותה ברכה אחת ובגבולין ג' ברכות, כי הברכה במקדש מיוחדת בשם המיוחד:

כה תברכו את בני ישראל, כלומר לא תברכו מברכת פיכם כאדם שאומר תבוא לראש פלוני כך וכך אלא אלי התפללו שאברכם אני, כמו שמפרש יברכך ה', ואני אשמע קולכם כאשר תאמרו ואברך את ישראל:

אמור להם, המקור במקום צווי, והענין שלא אתם המברכים האמתיים ומשפיעים ברכה לישראל, אלא אתם תאמרו ורק תוציאו הדברים בפה ואני אמלא משאלותיכם:

יברכך ה', שיתן לך תוספת חיים ועושר וכבוד:

וישמרך, שלא תאונה אליך רעה המאבדת את טובתו, אלא תהנה תמיד מהשפעתו:

יאר ה' פניו אליך, פניו המביטים בך ומשגיחים עליך ועל מעשיך יהיו פנים שוחקות פנים צהובות, כי באור פני מלך חיים:

ויחנך, כי כל הטובות הם חנינה מאתו ית', כדרך וחנותי את אשר אחון, וכן התפלל דוד אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה (תהלים ס"ז ב'), והנה הפסוק הראשון הוא על הטובות הגשמיות, והשני ברך אותם בטובות הנפשיות בחכמה בבינה ובדעת ובהשכל:

ישא ה' פניו אליך, הוא הפך אעלים עיני מכם, והטעם בכל מקום שתפנה יהיו פניו נשואות אליך:

וישם לך שלום, הוראת מלת שלום ידועה שהיא הפך המלחמה והריב, אבל כאן הונחה על ענין יותר כללי שהוא ההצלחה האמיתית והאושר הנצחי, והיא מתנה שאין למעלה ממנה, ולכן חתם בה כל הברכות:

ושמו את שמי, כשיברכום בשמי ולא בשמם, אני אסכים עמהם ואברך את ישראל כמו שהתפללו הכהנים, והנראה שצוה השם ליחד הברכה אליו כי לא ידע האדם מה טוב לו בחיים ולפעמים יתאוה לאיזה טובה ויקוה אליה וכשישיגנה ישמח בה ואחריתה רעה רבה, וכן להפך, לכן צוה להסב את הברכות אליו והוא יברך את ישראל כפי ידיעתו איזה היא טובה מדומה או אמתית: