ויהי ביום כלות, שיעור הכתוב כך הוא ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת כל כליו וכו' דהיינו אחר שמשחם וקדש אותם אז ויקריבו הנשיאים וגו' ואין לחשוב שהיה זה בשמיני למלואים, שהרי בסמוך כתוב ויקריבו נשיאי ישראל וגו' הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים, ולא נצטוו הנשיאים לעמוד על הפקודים רק בראשון לחדש אייר ככתוב בפרשת במדבר, ועל כרחך היה זה אחר שנפקדו במדבר סיני, ומה שאמר ויהי ביום כלות כולל ג"כ סידור השבטים איש על דגלו, כי המשכן באמצע המחנה כלב באמצע הגוף, והקמת המשכן אינה שלימה ומתוקנת בכל תנאיה אם לא בהיות הלוים במשמרותם ושבטי ישראל על דגליהם, ולזה אמר כאן ביום כלות משה להקים, להורות על השלמות הכללי שהיה במשכן ובמחנה, ולא אמר ביום הקים את המשכן כמו שכתוב להלן (ט' ט"ו) כי שם מדבר בענן שכסה את המשכן ביום השמיני למלואים שהוא ביום הקים ממש, אבל ביום כלות הוא ביום שכילה לסדר המשכן והמחנה אחרי שמנאם וחילק הדגלים ומינה הלוים על עבודתם ועל משאם, שהיה זה בחדש אייר:

ויקריבו נשיאי ישראל, בתחלה אמר דרך כלל על כל הנדבות שהקריבו, ואח"ז מפרש איכותן שהן העגלות והבקר ומה שהקריבו על המזבח איש איש יומו:

הם העמדים על הפקדים, שעמדו עם משה ואהרן בשעת מנין ישראל כמ"ש ואתכם יהיו איש איש למטה:

שש עגלת צב, עגלות של צב, ופירושו עגלות של מכסה, וכן בצבים ובפרדים (ישעיה ס"ו כ'), עגלות מכוסות קרויות צבים, וכל עגלה היה לה זוג בקר המושכין אותה:

על שני הנשאים, לכל שני הנשיאים:

ויקריבו אותם לפני המשכן, כי לא ידעו אם הוא רצון השם לשאת קרשי המשכן על העגלות עד שאמר ה' למשה קח מאתם וכו', ויתכן שהיו שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם וכלי הכסף והזהב שהקריבו לחנוכת המזבח, וי"ב בקר מושכים העגלות, והנה הביאי העגלות מלאות וגם הבקר לפני המשכן, והשם צוה למשה קח מאתם הכל, והיו העגלות והבקר שאינן לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד, ואח"כ לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו, והשם צוה נשיא אחד ליום יקריבו, ודרך הלשון לומר עגלות על המלוי שבהן כמו אוכלי שלחן איזבל, פי' אוכלי לחם שלחן איזבל:

כפי עבודתם, לפי שמשאת בני מררי היתה כבדה משל בני גרשון הוצרכו לארבע עגלות:

ביד איתמר, מוסב גם על כפי עבודתם בפסוק שלמעלה, ר"ל שחלק את העגלות לבני גרשון ולבני מררי כפי עבודתם שהיתה ע"י איתמר:

כי עבדת הקדש עלהם, שהיו נושאים הארן והשלחן והמנורה, לכן אין דרך כבוד לשאת אותם בעגלות כ"א בכתף ישאו:

ביום המשח אתו, לא באותו יום דוקא, אלא בזמן שנמשח וכמו שפירשנו למעלה:

ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח, באורו וכאשר הקריבום לפני המזבח אז אמר ה' אל משה נשיא אחד ליום וגו', שלא יקריבו כלם ביום אחד אבל יתחלקו לימים:

וקרבנו, מוסב על תיבת ויהי שבפסוק הקודם, והשיעור ויהי המקריב וכו' ויהי קרבנו וכו', וכסדר שנסעו לדגליהם הביאו קרבנותיהם, דגל יהודה, דגל ראובן, ואח"כ דגל אפרים ואח"כ דגל דן, והנה הושוו כלם בנדבתם מבלי תוספת ולא חסרון, אע"פי שאין לבות בני אדם שוין בנדיבות, כי יתכן שנועצו לב יחדו להביא כלם קרבן שוה כדי שלא תפול ביניהם לא קנאה ולא גאוה ולא התפארות זה על זה, ואעפי"כ זכר הכתוב קרבן כל אחד מהם בפרטות גדול, כי אילו הזכיר הראשון בלבד ויאמר זה קרבן נחשון בן עמינדב ואח"כ יכתוב ופן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, יהיה זה כבוד גדול לנחשון וקיצור בכבוד האחרים, עכשיו שפירט את כלם הרי הם שקולים לפניו ית':

קערת כסף, לא היו אלה כמו הקערות שעשה בצלאל לשלחן כי הם היו של זהב, ואלה של כסף היו לתשמישי הקרבנות לרחוץ בהן הבשר והקרב והכרעים וכדומה מן העבודות:

שלשים ומאה משקלה, באורו שלשים ומאה שקל משקלה, כמ"ש במזרק שבעים שקל בשקל הקדש:

שניהם מלאים סלת, למנחת נדבה, וא"א לפרש על מנחת הנסכים הנזכרת לקמן (פסוק פ"ז) כל הבקר וכו' ומנחתם וכו', כי אין הקערה והמזרק מכילים כל המנחות של פר א' ואיל א' וכבש א' לעולה, והמנחות של בקר שנים ואילים ה' ועתודים ה' וכבשים בני שנה ה' לשלמים:

עשרה זהב, מלת זהב לא תורה על משקל הכף כ"א על איכותה, כלומר הכף היתה של זהב ומשקלה עשרה שקלים של כסף, וכן מפורש, בסוף הפרשה עשרה עשרה הכף בשקל הקדש:

מלאה קטרת, לא מצינו קטרת ליחיד ולא על מזבח החצון אלא זו בלבד והוראת שעה היתה:

בקר שנים, בקר כולל זכרים ונקבות, ואלו השלמים היו מן הזכרים כמפורש בסוף הפרשה עשרים וארבעה פרים

הקריב נתנאל, ואמר אח"ז הקריב את קרבנו, כי כן דרך המקרא לכפול כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי (בראשית כ"ב ז') בעבור שארכו לו הדברים, ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב כלל כי אחז דרך קצרה:

ביום השלישי נשיא, ענינו ביום השלישי היה המקריב נשיא לבני זבולן, וכן כלם:

ביום עשתי עשר יום, בפסוק הזה ובפסוק הסמוך ביום שנים עשר יום, הוכפל המלת יום, ואפשר בעבור שתחסר ה"א הידיעה, כי הראוי וביום עשתי העשר, וכן וביום שנים העשר כמו בכל מספר הימים הקודמים, ואולם בהיות המספר מחובר מאחדים ומעשיריים, לא יתכן להבדיל ביניהם בה"א הידיעה לכך הוכפלה תיבת יום:

זאת חנכת המזבח, חזר הכתוב לכלול את קרבניהם אחרי שפרט אותם, לפי שהנשיאים כלם ביום אחד הביאו קרבנם יחד ובזה היו שוין במעלתן, אבל מאחר שצוה ה' שיקריבו נשיא אחד ליום, שוב אי אפשר שלא יהיה אחד קודם לחבירו, לכן חזר וכללם יחד להגיד שכשם ששוו כלם בעצה אחת כך שוו כלם בזכותם:

ביום המשח אתו, מכאן ראיה למה שכתבתי למעלה על פסוק ויהי ביום כלות וכו', שאין הכונה על יום השמיני למלואים, שהרי על כרחך מה שאמר כאן ביום המשח אותו אינו על יום המשיחה דוקא כי החנוכה נמשכה שנים עשר יום, אלא פירושו בעת המשח אותו, אף שם ביום כלות פירושו בעת כלות:

ובבא משה אחר שנשלם הקמת המשכן ומשיחתו וחנוכתו היה הדבור אליו מן המשכן ולא מהר סיני, לכן ישמיענו הפסוק ענין הדבור עם משה, ואמר שמשה לא בא רק אל אה"מ ושם שמע את הקול היוצא מעל הכפורת מבין שני הכרובים:

מדבר אליו, בינוני מבנין התפעל ודגש הדל"ת לחסרון תי"ו הראוי מתדבר, וטעם הבנין הזה בעבור שלא היה הקול יוצא באמצעות הכלים כמו באדם המדבר שהקול יוצא מהריאה ונחתך אחר זה ע"י כלי המבטא, משא"כ בדבור אלהי שהקול נברא לשעה ולא היה בעזר כלים המוחשים:

וידבר אליו, ובענין הזה היה בא תמיד הדבור אליו לצוותו על בני ישראל: