גמ'. זו גמילות חסדים. עיין ברש"י שפרט רב יוסף ביקור חולים וקבורה כחיובים בפני עצמם ולא כללם במצות גמילות חסדים דעלמא וכדמבואר במס' ב"מ (דף ל:) דצריכא ביקור חולים לבן גילו וקבורה לזקן ואינו לפי כבודו. וכתב הרמב"ם (פי"ד מהל' אבל הל"א) ז"ל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס כלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור, כי אם יש מצוה מדאורייתא של ואהבת לרעך כמוך המחייבת גמילות חסדים מדוע תקנו החכמים עוד מצוות עשה דחסד מדבריהם, הרי מחוייב לגמול חסד מדאורייתא.

ונראה דנ"מ לכל פרטי הדינים שהרמב"ם פרטם שם בהל' אבל (הל"ב - כ"ו) כי החיוב מדאורייתא חיוב כללי הוא לעשות לאחרים מה שהאדם היה רוצה שהאחרים יעשו לו, ואילו המצוות דחסד מדרבנן אינם תלויים בגדר זה בלבד אלא שהחכמים חייבו כל אחד ואחד מבנ"י באותם הדינים המפורשים ברמב"ם השייכים לאותן המצוות של חסד מדרבנן. ולכן, מצוות ביקור חולים וקבורת המת מהוות מצוות בפני עצמן מדרבנן - כל אחת ואחת לפי הלכותיה ולפי פרטי דיניה - כמו הדין של בן גילו בביקור חולים והדין של זקן ואינו לפי כבודו בקבורת המת.

גמ'. לפנים משורת הדין. פשטות הגמרא מורה שלפנים משורת הדין אינו מעשה חסידות דעלמא אלא שמהווה חובה. וכן מוכרח ממה שסיים ר' יוחנן (במס' ב"מ דף ל:) "דלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין", אלמא דחיוב גמור הוא וביטולו גרם את חורבן ירושלים. אמנם לפי"ז עלינו להבין מהי הנ"מ בין חובת "דין" לבין חובת "לפנים משורת הדין", הרי כל א' וא' חייב לנהוג את עצמו לפנים משורת הדין ואלא"ה כלל ישראל נענש בעונשים חמורים, וא"כ מהי הנ"מ בין חיוב "לפנים משורת הדין" לבין חיוב של "דין". ואף הפוסקים (בחו"מ סי' רנ"ט בש"ך סק"ג ובקצוה"ח) תפסו שכופין על "לפנים משורת הדין" כמו שכופין על "דין", וצ"ע לפי"ז מהי הנ"מ ביניהם.

ונראה שמבואר הוא לפי הרמב"ם (פי"ג מהל' רוצח הל"ד) שכתב וז"ל זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול כו' פורק וטוען עמו עכ"ל, מבואר ברמב"ם שהחיוב של לפנים משורת הדין חל רק על מי שהוא חסיד, וכמו שכתב "ואם היה חסיד פורק וטוען עמו", ודוקא חסיד חייב בלפנים משורת הדין, ואילו אנשים שאינם חסידים אינם חייבים בלפנים משורת הדין אלא לעשות דין בלבד, ולא חרבה ירושלים אלא בגלל החסידים שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין¹.

footnotes: ¹ עיין בס' מסילת ישרים (פרק י"ג) בביאור מדת הפרישות שכתב מעין זה.

תוס' ד"ה טיהר. ז"ל וי"ל דלעולם ההיא סוגיא כר"מ ולא דמי למראה דינר לשולחני דכיון שהראהו לשולחני שוב לא היה לו להראותו לאחר אבל גבי פרה כשאסרה לו חכם זה לא היה לו למהר להאכילה לכלבים או לערבם עם פירות והיה לו לישאל עדיין לחכם אחר עכ"ל. דבריהם מחוסרים ביאור.

ויתכן לבאר את כוונתם דשולחני הוא פועל של הבעלים המשועבד למלאכתם ומשו"ה דרך הבעלים לסמוך עליו. מאידך החכם אינו פועל של הבעלים אלא מורה הוראה בדיני התורה בעצמו ואינו משועבד לבעל הממון, ומשום כך אין דרך הבעלים לסמוך עליו כפי שסומכים על הפועל שלהם. א"נ י"ל דשאני הוראת חכם שאינה הבעת דעת מומחה בעלמא כמו הבעת דעת שולחני אלא מהווה חלות שם בפני עצמה בדיני התורה וכדכתיב (דברים י"ז: ח') כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין כו' וקמת ועלית אל המקום וכו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ומעצם דיני ההוראה הוא שהוראת חכם ניתנת לבירור נוסף, שכל הוראת חכם הוי' חפצא של תורה וממסורת התורה היא, ותורה ניתנת לבירור לפי המשא ומתן שבין החכמים. ולכן לא היו להם לבעלים לסמוך רק על החכם ששאלו בראשונה, כי יתכן שבמשך בירור ההלכה עם חכמים אחרים הוראתו תשתנה ותבוטל, משא"כ בשולחני. ויעויין בתוס' למס' נדה (דף כ: ד"ה אגמריה סמך) המבאר שהשואל שאלה לחכם אחד יכול לשאול אח"כ לחכמים אחרים וז"ל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה עכ"ל. ודבריהם שם עולים יפה עם דבריהם כאן.

בא"ד. ועוד היכא דקם דינא למה לא יתחייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מ"ש מכהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבין בין לר"מ בין לרבנן אע"ג דבדיבור בעלמא מיפסל ולא חשוב דינא דגרמי עכ"ל. ונראה לתרץ את קושייתם דשאני המפגל מחכם המורה הוראה. הכהן המפגל מזיק בידים כי מחשבתו ודיבורו מפגלים ופוסלים את הקרבן בעצמם והוי גברא המזיק¹. מאידך חכם המורה הוראה אינו גברא המזיק ע"י מעשה גברא, כי החכם מורה הוראה, וחלות ההוראה ממילא מזקת את הנידון. ולפיכך סוברים הרבנן שאפילו אם נאמר שקם דינא מאחר שחסר מעשה מזיק גמור הדיין אינו אלא גורם להיזק, ובהתאם לכך הריהו פטור אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים למעלה (דף מה: תוס' ד"ה השתא) וצ"ע.

בא"ד. וכן בפרק עד כמה דקאמר לימא תנן סתמא כר"מ משום טיהר את הטמא וחייב את הזכאי קאמר ולא משום טימא את הטהור וזיכה את החייב כו' עכ"ל. צ"ע למה לא אמרו התוס' דקם דינא בחייב את הזכאי.

וי"ל דאמרי' קם דינא דוקא בזיכה את החייב כדי לאחזוקי ממון שברשות הנתבע ולא בחייב את הזכאי ולהוציא ממון מרשות הנתבע, שא"א לב"ד להוציא ממון ע"י פסק שבעצם הוי טעות.

א"נ י"ל שאף בחייב את הזכאי אמרי' קם דינא, אלא דמ"מ מכיון דמחוסרא גוביינא אין כאן מעשה מזיק מצד הדיין, כי אין עשיית השעבוד חשובה היזק בידים אלא גביית הממון מהווה הנזק, ומשו"ה חייב רק אליבא דר"מ דדן דינא דגרמי. משא"כ בזיכה את החייב שנפטר מיד בשעת ההוראה ולכן הריהו חייב אפילו אליבא דרבנן¹.

footnotes: ¹ ואמר רבינו זצ"ל שהפירוש הראשון מסתבר טפי.