תוס' ד"ה רבא כו'. ז"ל תימה דהא רבא שני לעיל שאני ערלה דכתיב כו' עכ"ל. ונראה לתרץ את קושית התוס' בדרך פלפול דיש לומר שיש שתי שאילות בסוגית יש שבח סמנים ע"ג צמר: א) האם חזותא מילתא היא ונחשב צבע לדבר בעין; ב) האם הנאה ממראה ונוי צבע נחשב להנאה האסורה והמחייבת כהנאת תשמיש דעלמא (עיין בסוף דברי התוס' ד"ה או). ולפי"ז י"ל דתחילת הסוגיא דנה בחיוב השבת גזילה והיא השאלה הראשונה, האם חזותא מילתא היא והוי דבר שבעין הראוי לקיום השבה או לא. אך באוקימתא דרבינא, דמיירי בצמר דחד וסמנין דחד וקאתי קוף וצבעיה, י"ל דהסוגיא עזבה את השאלה הראשונה והתחילה לדון בשאלה השניה, האם הנאת מראה ונוי מחייבת לשלם כהנאת תשמיש או לא. וכדי לפשוט השאלה הזו השניה הביאה הגמרא הראיות מערלה ומשביעית, דחזינן משם דהנאת צבע מהווה הנאה אסורה כתשמיש ממש, וא"כ ה"ה שצבע מחייב תשלומי מה שנהנית. וע"ז תירץ רבא שבערלה הנאה מהצבע נאסרת מגזיה"כ דוערלתם כו' ואין לדמותו לדין ההנאה מצבע בנוגע לחיוב ממון דמה שנהנית. ובקושיא ד"רבא רמי כו'" חוזר רבא לדון בשאילה הראשונה דמדיש מצות שריפה בבגד שצבעו בקליפי ערלה מוכח דחזותא מילתא היא והוי דבר שבעין המחוייב בביעור ושריפה, ובכן מקשה למה אין דם בלוע בבגד מטמא כחפצא של דם בעין, ודו"ק היטב.

גמ'. לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. לרבנן כל גידולי שביעית שהנאתן וביעורן שוין מתקדשין בקדושת שביעית, ולכן מיני הצובעים דהנאתן וביעורן שוין קדושים בקדושת שביעית, ואילו סתם עצים דלהסקה הן עומדין והנאתן אחר ביעורן אינם קדושים בקדושת שביעית.

ונראה שדין הנאתו וביעורו שוין אינו תנאי בעלמא, אלא דין בעצם מצות שביעית וקדושתה. גידולי שביעית ניתנים למצותם, דהיינו שיש מצוה ליהנות מהם בשעת ביעורם, וכל גידולי שביעית הראויים ל"ניתן למצוה" מתקדשים, ואלה שאינם ראויים ל"ניתן למצוה" אינם מתקדשים. ומשום כך מיני צבעונים מתקדשים, ואילו שאר העצים לא מתקדשים.

וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' שמיטה הל"א - י"א) שכתב וז"ל פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע כו'. לאכילה ולשתייה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומות ומעשר שני. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי כו'. לסיכה כיצד, לסוך דבר שדרכו לסוך כו'. להדלקת הנר כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית כו'. לצביעה כיצד, דברים שדרכן לצבוע בהן אע"פ שהן מאכלי אדם צובעין בהן לאדם כו'. מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנא' והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם, אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא שנא' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה. כלל גדול אמרו בפירות שביעית כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם שנא' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא לרפואה כו' עכ"ל. הרמב"ם קבע שגדולי שביעית המתקדשים בקדושת שביעית ניתנים למצותם ואסור לשנותם לדבר אחר, דקדושים הם ליהנות מהן לפי ה"ניתן" ולא באופן אחר.

והנה הרמב"ם השווה את מצות אכילת פירות שביעית למצוות אכילת תרומה ומע"ש כי גם תרומה ומע"ש ניתנים למצותם. וכ"כ בפי"א מהל' תרומות (הל"א) וז"ל תרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה שהסיכה היא כשתייה כו' לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כו' עכ"ל, וכמו"כ כ' בפ"ג מהל' מע"ש (הל"י) ז"ל מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה כו' וסיכה כשתיה ואסור להוציא בשאר צרכיו כו' עכ"ל. ואף פסק בפ"ג מהל' מע"ש (הלי"א) וז"ל מעשר אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך כו' ואין מחייבין אותו לאכול פת שעפשה ושמן שנסרח, אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו עכ"ל. הרמב"ם פסק שאם הפרי היה ראוי לאכול בשעת הפרשה ואח"כ נפסל מאכילת אדם פקעה הקדושה ממנו, כי הקדושה תלויה ב"הניתן למצות אכילה" שבחפצא, ואם החפצא נפסל ואינו ראוי ל"ניתן דאכילה", קדושת מע"ש פקעה. וחזינן דה"ניתן למצותו" מעכב בקדושת החפצא דמע"ש. וה"ה בגידולי שביעית שקדושים למצותם בלבד ולא לדבר אחר.