גמ'. לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות. פרש"י (ד"ה לפי) וז"ל דחומש אמאי קאתי אשבועתא לאו שבועה היא דקי"ל בשבועות (דף מב:) אין נשבעין על הקרקעות כו' עכ"ל. וצ"ע, דהא דאין נשבעין על הקרקעות ר"ל שאין קרקע מחייבת בעל דבר לישבע שבועת הדיינים בבי"ד (עיין בשבועות דף לח:), אך פשיטא ששבועת ביטוי מחוץ לב"ד חלה גם על קרקע. וא"כ מאחר ששבועת הפקדון מחייבת את הכופר בפקדון אף כשנשבע שבועת ביטוי מפי עצמו חוץ לב"ד (וכמבואר בשבועות דף לו:), האיך כתב רש"י שהפטור בכפירת שעבוד קרקעות הוא משום שאין נשבעין על הקרקעות.

וי"ל שרש"י סובר שהכופר בפקדון חייב רק כשהחפצא שכופר בו הוא חפצא שיכול לחייבו בשבועת הדיינים, ומכיון שהחפצא דקרקע אינו בר חיוב שבועת הדיינים, משו"ה קרקע אינה מחייבת בשבועת הפקדון, ואפילו כשכפר ונשבע שבועת ביטוי עליה מחוץ לבי"ד.

אך יעויין ברמב"ם (פ"ז מהל' שבועות הל"ד) שכתב וז"ל ולמה נפטר משום שבועת הפקדון והרי זה אילו הודה חייב היה ומשלם מה שכפר, לפי שנאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה הכל מטלטלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו, ויצאו קרקעות שאין מטלטלין והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן כו' עכ"ל. ונראה שלרמב"ם יסוד הפטור דקרקע בשבועת הפקדון הוא משום שקרקע אינה נגזלת והריהי תמיד בחזקת בעליה, ושבוה"פ מחייבת רק בגזילת החפצא שכפר בו, ומכיון דקרקע אינה נגזלת משו"ה קרקע אינה מחייבת בשבוה"פ.

גמ'. חיישינן שמא תייקר. נראה דחיישינן שמא תייקר רק בשבוה"פ. שכמו שיש בה חומרא להוליך אחריו אפילו למדי ה"ה שיש בה חומרא דחיישינן שמא תייקר. מאידך בדין השבת גזילה דעלמא לא חיישינן שמא תייקר. ועוד נראה שאף בשבוה"פ, חיישינן שמא תייקר דוקא כשבשעת הכפירה כפר ונשבע על יותר משוה פרוטה שחלה חובת ההשבה דשבוה"פ ולכן אם נתן לו את הקרן חוץ מפחות משו"פ לא יצא דחיישינן שמא תייקר. אבל אם כפר ונשבע לכתחילה על פחות משו"פ דלא חל חיוב שבוה"פ מעיקרא לא חיישינן שמא תייקר. ועיין בשיטה מקובצת בשם הרא"ש (ד"ה חיישינן).