גמ'. אמר רבא מסתברא מילתא דרב כו'. יש להסתפק בדין דרב דשבועה קניא האם סובר שחל פטור גמור או"ד שדין הוא בבי"ד, דמכיון שכבר קיבלו בי"ד את השבועה ופטרוהו שוב אינם נזקקים לגבותו בדין. ויתכן שזהו הביאור במה שאמר רבא דדינא דרב חל רק בשעבודים ולא בפקדון, דמכיון דהוי חלות דין פטור חל רק לפטור שעבודי חוב בלבד ולא לקנות דבר שבעין. אך לאמיתו של דבר רב אמר את דינו אף בפקדון, דהוי דין שבי"ד אינם נזקקים לדון דין זה פעם שנית, וא"כ מכיון דדין הוא בבי"ד לכן חל אף בפקדון. ועוד נ"מ לאם הנתבע חייב לשלם כשהודה מעצמו, ועיין בהמשך הסוגיא ובתוס' ד"ה איתיביה.

גמ'. כאן בקפץ. עיין בר"ן לפרק השולח (דף יח. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא ד"ה גרסינן בגמרא דף לה.) המביא מחלוקת בין הראשונים אם מי שקפץ ונשבע בפני ב"ד דינו כנשבע שבועת הדיינים או לא. ר"ח הביא ראייה מסוגיין שקפץ ונשבע אינה שבוה"ד וז"ל ומוכח לה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא (דף קו.) א"ר הונא אמר רב כו' ומשנינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ אלמא דשבועה בקפיצה לא חשיבא שבועה, עכ"ל. והר"ן כתב כנגדו וז"ל ולאו ראיה היא דלעולם שמה שבועה והתם היינו טעמא משום דלא קרינן ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו בעלים שבועה אלא מעצמו הוא שקפץ עכ"ל. ובביאור המחלוקת בנוגע לפטור של רב, נראה דהר"ח סובר שרק שבועה המהווה שבוה"ד פוטרת, ואם אינה שבוה"ד אינה פוטרת, ומשו"ה קפץ ונשבע אינה פוטרת מכיון שאינה שבוה"ד. מאידך הר"ן סובר שאף חפצא של שבוה"ד אינה פוטרת, אלא הפוטר הוא מעשה בי"ד שהשביעוהו, ומכיון שקפץ ונשבע בלי מעשה ב"ד אין חלות פטור. ונראה דשיטת הר"ן מבוארת עוד יותר אם ננקוט שדין דרב אינו חלות פטור ממש, אלא דין בבי"ד שלא נזקקים פעם שנית לגבות. ולפיכך תלוי במעשה ב"ד בראשונה, שאם ב"ד כבר השביעוהו ופטרוהו לא נזדקקים פעם שנית לגבות ממנו. אבל בקפץ ונשבע בלי מעשה בי"ד נזקקים לגבות.

והנה הרמב"ם כתב (בפי"א מהל' שבועות הל"ח והל"י) ז"ל שבועת הדיינין כו' כך היא הנשבע אוחז ס"ת בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין כו' וכיצד מפי הדיינין כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' אלקי ישראל כו' והוא עונה אמן כו' זו הוא שבועת הדיינין עכ"ל. פסק הרמב"ם ששבוה"ד מפי הדיינים זקוקה לעניית אמן, כלומר שע"י אמן הוי הנשבע מושבע מפי עצמו מדין אמן בו שבועה. ואליבא דהרמב"ם אין בשבוה"ד חלות דין השבעת הנשבע וחלות מושבע מפי הדיינים. מאידך יעויין בתוס' (מס' שבועות דף לח: ד"ה לאתפושי חפצא בידיה) שכתבו וז"ל תימא דבשוה"ע וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא עכ"ל. יוצא מתוס' שסוברים ששבועת הדיינים שווה לשבועות העדות ולשבועת הפקדון, שכמו שחל דין מושבע מפי אחרים בשבוה"ע ובשבוה"פ ה"ה בשבוה"ד. שהרי בשבוה"ע ופקדון לכ"ע חל דין מושבע מפי אחרים אפילו בלי עניית אמן ומשום שכפר בשבועת המשביע, (עיין במס' שבועות דף ל. ובדף לו: וברמב"ם פ"ז מהל' שבועות הל"א ופ"ט מהל' שבועות הל"א). ואליבא דהתוס' ה"ה בשבוה"ד שב"ד משביעים את הנשבע, והריהו מושבע מפיהם, ומשו"ה הנשבע בב"ד זקוק לנקיטת חפץ כדי שיהיה מושבע מפי אחרים¹. ולפי"ז אם הנתבע יכפור בהשבעת הדיינים ולא יענה להם אמן, אליבא דהרמב"ם אינו חייב בשבוה"ד, ואילו אליבא דהתוס' הוי מושבע בשבוה"ד וחייב. ונ"מ לאם חל דין דרב או לא².

footnotes: ¹ עיין בחו"מ סי' צ"ו בתומים (סק"ה) בקצוה"ח (סק"ג) ובאגרות הגרי"ד הלוי דף קי"ג. ² עיין עוד ברשימות שיעורים לנדרים (דף כט:) ד"ה אמן בו שבועה.

אך צ"ע, כי בסוגיין איתא שכמו שדין דרב אינו חל בקפץ ונשבע, ה"ה שחיוב טוען טענת גנב אינו חל. ובשלמא אליבא דהר"ח הסובר שבקפץ ונשבע אין חלות שבוה"ד דינא הוא דהקופץ ונשבע פטור אף מטט"ג, כי טט"ג מחייב דוקא כשנשבע שבוה"ד. מאידך אליבא דהר"ן הסובר שאפילו קפץ ונשבע בפני ב"ד הוי שבוה"ד, צ"ע למה יפטר הקופץ ונשבע מטט"ג, דבשלמא לפטור של רב י"ל שהוא תלוי במעשה ב"ד וכדנ"ל, אבל מהיכי תיתי שהחיוב של טט"ג תלוי הוא במעשה ב"ד ולא בחלות שבוה"ד בעלמא שחלה אף בקפץ ונשבע. ועיין ברשב"א (מובא כאן בשיטה מקובצת ד"ה לא קשיא) שכ' כר"ן דקפץ ונשבע הוי' שבועת הדיינים וז"ל וי"ל דבעלמא שבועה היא וגובה כתובתה באותה שבועה, אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין כדרב וא"נ לחייבו כפל, אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועה אלימתא שהשביעוהו ב"ד בפניהם עכ"ל, וכוונתו צ"ע¹.

footnotes: ¹ ואולי י"ל דסברתו שאין שבוה"ד מחייבת טט"ג בעצמה אלא רק עם כפירה בדיינים, וכשהם משביעים אותו הריהו כופר בהם ובשבועתם ולפיכך חייב, ואילו בקפץ ונשבע, נהי דכפר בתובע ונשבע לשקר אך לא כפר בדיינים, ולפיכך פטור מטט"ג, וצ"ע.