Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 108a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה ובאו. מסקנת התוס' שהודאה אחרי ביאת עדים מחייבת קרבן וחומש דשבוה"פ. ונראה שיסוד ההלכה הוא שהודאה המחייבת קרבן וחומש אינה הודאה המבררת, אלא הודאה של תשובה שמכפרת. ומשו"ה אף שהודה אחרי העדאת עדים, שאין ההודאה מבררת, מ"מ חייב בשבוה"פ כי ההודאה חלה בתורת וודוי של תשובה שמכפרת.
ונראה שיסוד זה נמי מבואר ברמב"ם שכתב בפ"ב מהל' טוען (הלי"א) ז"ל שכל הנשבע על ממון חבירו ועשה תשובה חייב להוסיף חומש עכ"ל ומפורש ברמב"ם שהמחייב דחומש הוא תשובה, ובהתאם לכך פשיטא דההודאה וודוי של תשובה היא. ונראה שכן משמע ברמב"ם (פ"ז מהל' גזילה הל"ח) שכ' ז"ל אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו כו' שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים ואינם מביאים אלא על פי עצמו עכ"ל. ונראה דלרמב"ם חיוב קרבן וחומש דשבוה"פ שחל משום כפרה זקוק לתשובה וודוי בדומה למכפרים אחרים הזקוקים לתשובה ולוודוי, וכמוש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה (הל"א) וז"ל כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא כו' ודוי זה מצות עשה כו' וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים כו' וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע"פ ששילם מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב עכ"ל. ולפי"ז נראה שמאחר שההודאה של שבוה"פ מהווה וודוי של תשובה צריכה לכלול בה שלושת העניינים של וודוי: א) הכרת החטא; ב) חרטה לשעבר; וג) קבלה להבא וכדמבואר ברמב"ם בפ"א מהל' תשובה (הל"א).
תוס' ד"ה חד. ז"ל אבל כשהודה חד קודם אע"פ שאח"כ באו עדים י"ל דפטור והכי משמע בכולה הך שמעתא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור עכ"ל. וצע"ק, דמשמע מתוס' שהסוגיא כאן אזלא כרב (לעיל דף עה.) הסובר שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, אך קשה כי בגמרא שלפנינו לא נאמר דאזלא דוקא אליבא דרב ולא אליבא דשמואל. ואילולא דמסתפינא הייתי מפרש שהגמרא שלנו אזלא בין אליבא דרב ובין אליבא דשמואל, והוא משום שיתכן ששמואל סובר שהמודה בקנס ואח"כ באו עדים בעלמא חייב, חוץ מבטט"ג שאם השומר הודה לפני ביאת העדים פטור. והטעם משום שבטט"ג העדים צ"ל עדים המבררים את הגניבה שהרי עדותם הוי' מעצם המחייב, ומכיון שהעידו אחרי ההודאה אינם מוסיפים בירור על הודאתו, ומשו"ה אינם מחייבים, משא"כ בשאר קנסות שאין העדים מעצם המחייב, ולפיכך אינם צריכים להוסיף בירור על הודאתו אלא די במה שהעידו שחייב, וצ"ע בזה.
גמ'. חומשא וכפילא בתרי גברי מאי. בגמרא מבואר דאם אמרינן דתרי גברי חייבים ישלם שומר אחד כפל על כל הפקדון. ומשמע מזה שכשמפקידים פקדון אחד לשני שומרים הוי כל א' וא' שומר בפני עצמו על כל הפקדון, כי אם נאמר שכל א' מהם קיבל אחריות רק על חצי פקדון קשה למה ישלם האחד כפל על כל הפקדון.
ויעויין ברמב"ם (פ' כ"ה מהל' מלוה ולוה הל"ט) שכתב וז"ל שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח בשותפות הרי הן ערבאין זה לזה אע"פ שלא פירש עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם סובר ששנים שלוו או שקנו מקח בשותפות חייבים כל א' וא' בעד חצי הממון בלבד והוי ערב על החצי השני שחבירו חייב לשלם. ועלינו להבין מ"ש שנים שקבלו לשמור פקדון דאמרינן שכל א' וא' לבדו חייב באחריות דכל הפקדון. וצ"ל דשאני במלוה ומקח שחלים כחיובי ממון ולפיכך מתחלקים לחצאים, וכל א' וא' משנים שלוו וקנו חייב בחצי הממון בלבד ולא בכולו. ואילו בפקדון החיוב לשמור חל לכתחילה כחיוב שמירת הבעין, וחיוב הממון אינו אלא אחריות בעד ביטול השמירה, ברם כל שומר ושומר חייב לשמור את החפצא דהפקדון כולו ולא רק חציו, ובהתאם לכך כל האחריות דחפצא כולו חל על כל שומר ושומר.
ברם ע"ז יש להקשות מהגמרא בב"מ (דף צו.) שדנה בשותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו, האם כולו שואל בעינן וליכא או"ד בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר, ומפשטות הגמרא משמע שכל א' וא' מהשואלים חייב רק בחצי אחריות השאילה בלבד, וצ"ע מסוגיין דמשמע ממנה שכל א' וא' מהשומרים חייב באחריות כל הפקדון.
ויתכן לחלק דשאני גבי שואל שחייב מטעם כל ההנאה שלו, ומאחר ששנים שאלו אין לכל א' וא' כל ההנאה אלא רק חצי ההנאה בלבד, ולפיכך כל אחד אינו חייב לשלם אלא בעד חצי השאילה ולא בעד כולה.
אך יעויין בנ"י לתחילת פרק המפקיד (דף י"ט בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) שכתב שבשני שומרים כל א' וא' חייב רק באחריות חצי הפקדון ועל החצי השני חייב מדין ערב כדין שנים שלוו ושנים ששאלו, וז"ל מ"מ אין כל אחד חייב לפי האמת אלא חלקו ומה שחייב מחלק חבירו הוא מדין ערב כו' דבשנים שלוו מאחד נמי בכה"ג דיינינן כו' ושותפין ששאלו נמי כ"א משתמש לעצמו ואפשר שכן הדין נמי במפקיד אצל שנים דאמרינן דהוי כאילו הפקיד לזה מחצה ולזה מחצה עכ"ל. וצ"ע מסוגיין המחייב אחד מהשומרים שטט"ג לשלם כפל על כל הפקדון.
ונראה דשאני הכא ששני השומרים ביחד טענו טענת גנב והשתתפו בגניבה אחת, ובשנים שגנבו כל א' וא' מהגנבים חייב לשלם כפל על כל הגניבה, ובאופן שהגנב השני לא משלם כפל, וכגון שהודה שפטור מכפל, הגנב הראשון משלם כל הכפל, כי כל א' וא' מהם הוי גנב על כל החפץ. ועוד נראה דשאני טט"ג דמאחר שהגניבה חלה ע"י טענת השומר שהפקדון נגנב, כשיש שני שומרים הטענות של שני השומרים מצטרפות לטענה אחת של שומר הפקדון, ולכן הוי כל א' וא' גנב גמור בכל הפקדון ולא רק בחציו, ודו"ק.
תוס' ד"ה טען טענת אבד ונשבע. ז"ל נראה דל"ג והודה דאם הודה מיד הויא ברשותו להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר ומה שיחזור ויטעון שוב אבד אין כופר כלום כו' עכ"ל. נראה שהתוס' כאן לשיטתם לעיל (דף קז: בד"ה כגון) שכפירת בעין בלי כפירת ממון אינה מחייבת שבוה"פ. מאידך בשיעורים הבאנו לעיל שראשונים אחרים חולקים על תוס' וס"ל שכפירת בעין מחייבת שבוה"פ. ועיין כאן בשיטה מקובצת בשם הרא"ש שגרס והודה בין שבועה לשבועה, ושיטתו שחייב בשבוה"פ משום כפירת הבעין ואע"פ שמשלם דמים. והרא"ש מבאר את החילוק שבין דין דחמשיות הרבה שבמשנה, לבין דיון שבסוגיין, עיין בדבריו המאירים לעיניים.
שם. תוס' ד"ה וחזר. ז"ל ונראה דמיירי דאמר ליה בעל הפקדון שוב לאחר שנמצא שקרן בשבועה ראשונה רצוני שתהא עליו שומר חנם כבתחילה כו' אבל תימה דא"כ לא הוי חד ממונא דהשתא הפקידו אצלו פעם שניה כו' עכ"ל. ונראה אליבא דהשיטה הראשונה שבתוס' דמיירי שהבעלים הרוויחו עוד זמן לשומר לשמור, דס"ל שלא חלה שמירה חדשה אלא הוי' המשכת השמירה הראשונה, ולפיכך הוי חד ממונא. ואילו אליבא דהשיטה האחרונה שבתוס' שמירה חדשה חלה. ונ"מ גם אם צריך לעשות קנין חדש בעד הרווחת זמן השמירה, שאם חלה שמירה חדשה חייב לעשות קנין מחדש, ואילו אם אינו אלא המשך השמירה הראשונה אינו צריך לעשות קנין חדש.
ויתכן לדמות המחלוקת בין ב' השיטות שבתוס' למחלוקת שבין הרמב"ם לבין הראב"ד בפ"ו מהל' מלוה (הל"ג) בנוגע לדין רבית בעד הרווחת זמן המלוה, דאליבא דהרמב"ם הרווחת זמן המלוה מהווה המשך של המלוה הראשונה, כי מלוה חדשה לא חלה, ומשו"ה ס"ל לרמב"ם שהרבית בעד הרווחת זמן אינה אלא אבק רבית דרבנן. ומאידך אליבא דהראב"ד הרווחת זמן יוצרת מלוה חדשה, והוי' כשעת מתן מעות ואסור מדין רבית קצוצה מן התורה.
ועוד יתכן ששתי השיטות שבתוס' חלוקים בדין טט"ג, דאליבא דהדיעה השניה טט"ג גניבה גמורה היא עם קניני גניבה, ובהתאם לכך הגניבה דטט"ג מבטלת את השמירה הראשונה לגמרי, והרווחת זמן השמירה יוצרת שמירה חדשה. מאידך הדיעה הראשונה שבתוס' סוברת שטט"ג אינה גניבה גמורה עם קניני גניבה, אלא דחיוב גניבה חל לשלם כפל אבל בלי קניני גניבה, ומכיון דאינה חלות גניבה גמורה בחפצא, השמירה הראשונה עדיין קיימת, והרווחת זמן השמירה מהווה המשך של השמירה הראשונה.
גמ'. תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב. נראה שיש שני מהלכים בביאור המחלוקת שבין אביי ורבא. יתכן דפליגי באומדן דעת המפקיד אם בכה"ג שהשומר נשבע ואח"כ שילם אם מקנה לו את הכפל או לא. מאידך יתכן דפליגי באם הדמים ששילם השומר אחרי השבועה נחשבים כתשלומי שומר או כמתנה בעלמא. שאם תשלומי שומר הם המפקיד מקנה לו את הכפל, ואם מתנה בעלמא הם לא מקנה לו את הכפל.
ונראה דבכה"ג, בנתבע שנשבע שבועת מודה במקצת או שבועת עד אחד ואח"כ שילם, שהדמים אינם תשלומי החוב אלא מתנה בעלמא. ורק בשומר חלוקים אביי ורבא. דשאני שומר דמעיקרא חייב בהשבת הפקדון ונשבע על טענת שמא של המפקיד, ולפיכך גם אחרי שנשבע יתכן דחלין תשלומי שומר מדין השבה¹. משא"כ במודה במקצת ועד א' שהנתבע נשבע על טענת ודאי, ואחרי שהוא נשבע נאמן הוא ופטור לגמרי, ואם בכ"ז אחרי שנשבע נותן דמים לתובע הו"ל דמי מתנה בעלמא ולא תשלומי החוב ודו"ק.
footnotes: ¹ עיין בנ"י לתחילת פרק המפקיד (דף 63 ברי"ף דפוס וילנא) שכ' שבבאו עדים שפטור ומ"מ שילם השומר שלא הקנה לו המפקיד את הכפל דלא ס"ד דמפקיד דיהיב בכה"ג ולהקנות לו את הכפל, ולכאורה מוכרח שיש הקנאת כפל בלי חלות תשלומין שהרי אחרי העדאת עדים פשיטא שהדמים אינם תשלומי שומר אלא מתנה בעלמא.