תוס' ד"ה שייר טמון. לכאורה שיטת רש"י תמוהה וכפי שהקשו עליה בתוס'. ונראה שלרש"י קיימות שתי הלכות בפטור כלים בבור: א) פטור בכלים ממש; ב) פטור בשאר הדברים שאינם בעלי חיים כמו במים ותבואה. בור פטור מנזקי כלים ממש בכל אופן. אולם בדברים אחרים שאינם בעלי חיים בור פטור רק אם הדברים הניזוקים לא נפלו לתוך הבור, כגון בציור הגמרא (מח:) גבי "נפל לבור והבאיש את מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים", יסוד הפטור הזה הוא משום שבור אין דרכו לילך ולהזיק, וחייב כשבא הניזק אל הבור המזיק. ולפיכך צריך שהניזק יהיה בעל חיים שיכול לבוא אל הבור המזיק. אבל דוממים - כגון כלים מים ותבואה - אינם ראוים לבוא וליפול בעצמם לתוך הבור, ובכן באופן של הגמרא שהבור (השור המת שהוא בתוך המים) בא אל הניזק (המים) הבור פטור כי חיוב הבור הוא דוקא בדברים שראויים לבא אל המזיק בדוממים. מאידך בציור של רש"י בבהמה טעונה תבואה שנפלה לתוך הבור יחד עם התבואה חייב הבור על התבואה שכן התבואה היתה ראויה להנזק בבור, כי הבהמה והתבואה שעל גבה באו לבור. בכה"ג בור חייב אף על התבואה ועל שאר דברים דוממים, חוץ מעל כלים ממש, דהיינו אם נפלו בהמה וכלים שעל גבה לתוך בור חייב על הבהמה ופטור על הכלים וכפי ששנינו במשנה לקמן (דף נב.). ואשר למבואר בגמרא להלן (י.) שדבר שאינו ראוי לבור היינו כלים, ונראה שלדעת רש"י התכוונה לדין השני בדברים הדוממים שאינם ראויים לבור כשאינם הולכים אל הבור וחיוב הבור הוא דוקא בדבר שראוי לבוא אליו ולהיות נזוק. אמנם כשדוממים מצויים ע"ג בהמה ראויים הם להיות ניזוקים בבור יחד עם הבהמה ובאופן כזה חייב הבור גם על התבואה ושאר הדוממים וכנ"ל.

תוס' ד"ה ליחכה נירו וכו'. ז"ל מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי' עכ"ל. עיין בשיעורים למעלה (דף ג. ד"ה זה אב למיתה וזה אב לנזקין) שהסברנו את שתי הדיעות שבפרש"י בפטור בור פחות מי' ממיתה, שלדיעה ראשונה גזיה"כ מיוחדת הוא, וללישנא בתרא בפרש"י בור ט' אינו ממית במציאות את הבהמה שנפלה בו. התוס' שלפנינו סוברים כלישנא קמא ברש"י שהפטור הוא משום גזיה"כ ומשום כך חומר באש מבבור כי באש ליכא פטור כזה. לעומת זאת ללישנא בתרא שבפרש"י שבור ט' אינו ממית במציאות א"א לומר שבכך חומר באש מבבור.

והנה מובא בגמרא לקמן (נא.) שלדעת הרבנן אם א' חפר בור ט' ובא אחר והשלימה לעשרה האחרון חייב ואמר רב זביד שזהו דוקא אם הוסיף מט' לי' "דלא עבד קמא שיעור מיתה" אבל כשהראשון חפר י' והשני בא והעמיקה עד כ' שניהם חייבים "דעבד קמא שיעור מיתה". ובתוס' שם (ד"ה האחרון) כ' שמודים רבנן שאם הראשון חפר ח' והאחרון הוסיף עד ט' שניהם חייבים בנזקין. אולם בשט"מ שם מביא בשם הרא"ה שלפי רבנן זה שהוסיף מח' לט' לבדו חייב. אליבא דרא"ה כל הוספה בחפצא דמזיק - כגון מח' לט' - מסלקת את מעשה הראשון ומחייבת את האחרון לבדו. ואילו התוס' סוברים שרק ההוספה מט' לי' מחייבת את האחרון לבדו שהרי בכך יצר חפצא חדש של בור עשרה המחוייב במיתה לעומת בור ט' שהוא חפצא אחר של בור הפטור ממיתה. שיטת התוס' מוסברת יפה לאור שיטתם כאן שבור ט' אמנם ממית במציאות ועכ"ז גזיה"כ שפטור במיתת אדם. יוצא שבור ט' מהווה חפצא של בור לעצמו ושונה בחלות דיניו מהחפצא של בור עשרה. וכבר הבאנו כל זה למעלה בשיעורנו (ג.).

עוד יש להתעכב על הגמרא להלן (נא:) שללישנא אחת אליבא דרבנן אם הראשון חפר בור י' שלא היה בו הבל כדי להמית ובא השני וסייד וכייר והוסיף בכך הבל כדי להמית האחרון חייב. מסתבר שדין הבור שאין בו הבל שהוא פטור ממיתה שונה מדין בור ט' שהמית שפטור ממיתה. בבור ט' אע"פ שהמית במציאות עכ"ז גזיה"כ מיוחדת פוטרת ממיתה (לפי לישנא קמא דפרש"י והתוס' שלפנינו). מאידך בור שאין בו הבל אינו פטור ע"פ גזיה"כ מיוחדת. ונראה שהוא דין במציאות שבור שאין בו הבל אינו ממית בהבלו ובור שחייבתו תורה הוא על מיתת הבלו ולא על מיתת חבטו (עיין לקמן דף נ: אליבא דרב). יוצא שלדעת הרבנן אף הוספת מיתה בעלמא מחייבת את האחרון ולא רק יצירת חפצא של בור עשרה שאין בו חלות פטור מיתה של בור פחות מי' טפחים. ודומה הוא לכאורה לדין בור ט' כשבא האחרון להעמיקו לעשרה אליבא דלישנא בתרא שבפרש"י (ג:) שאף הוספה במציאות של מיתה נחשבת ליצירת חפצא של בור חדש המסלקת את מעשה הראשון והאחרון לבדו חייב.

נקודה נוספת: בחפר בור ח' ובא אחר והשלימו לט' נדונה למעלה מחלוקת התוס' עם הרא"ה אם הסתלק מעשה ראשון או לא. אמנם בחפר י' ובא אחר והשלימו לכ' שניהם חייבים לפי שלא נסתלק מעשה ראשון. ובחפר י' ובא אחר והשלימו לי"א חלוקים הראשונים אם שניהם חייבים או הראשון בלבד. התוס' לקמן (דף נא. ד"ה בור י' וכו') סוברים ששניהם חייבים ואילו התוס' כאן (דף י: ד"ה מאי וכו') סוברים שהראשון לבדו חייב. ונראה שהתוס' לקמן סוברים שגם הוספה בעלמא מי' לי"א מחייבת את השני יחד עם הראשון. מאידך התוס' כאן סוברים שאם חפר הראשון בור י', רק הוספה של י' טפחים המהווה הוספת שיעור בור הממית מחייבת את האחרון עם הראשון. אולם כשהוסיף האחרון טפח לבור י' של הראשון שכבר היה בור הממית הוספת הטפח של האחרון לאו כלום היא ואינה מחייבת את האחרון. ואינו דומה לבור ח' כשבא אחר והעמיקה לט' ששניהם חייבים שכן הוספת נזק לבור המזיק הוספה חשובה היא ולכן מחייבת אף את האחרון עם הראשון. אך העמקה מי' לי"א אינה נחשבת להוספה ע"פ דין כי בור י' כבר ממית ע"י מעשה הראשון והוספת טפח בעלמא לאו כלום היא. רק הוספת י' טפחים שמה הוספה המחייבת את השני עם הראשון שהרי הוסיף שיעור של בור הממית - י' טפחים - לבורו של הראשון שכבר היה בור הממית וההוספה הוספה חשובה היא ונחשבת להוספה המחייבת ע"פ דין.

גמ'. שור פסולי המוקדשין. גזיה"כ פוטרת בור על מיתת שור פסה"מ בניגוד לשור שחייב. ובתוס' לקמן (דף נג: ד"ה שור וכו') הובא בשם ר' יהודאי גאון שבכור בעל מום שלא נפדה אינו שור רעהו ואילו שאר קדשים שנפל בהם מום ונפדו חשובין שור רעהו וז"ל אבל במוקדשין שנפדו כו' דשור רעהו מיקרי ואע"פ שאסורים בגיזה ועבודה דהא לקמן בשמעתין מחייבינן שור הדיוט שהמית שור פסה"מ ובור נמי הוה מחייבינן אי לאו משום דכתיב והמת יהיה לו עכ"ל. ברם איסורי גיזה ועבודה אינם איסורים חדשים אלא איסורי הקדש שפדיון לא התירם וכפי שכתבו התוס' בחולין (צח ב ד"ה רבא כו') בשם ר"ת ז"ל הגוזז והעובד פי' בפסה"מ סופג את הארבעים ואע"ג דלא נפקא לן אלא מתזבח ולא גיזה, אלא היינו טעמא משום דאהדריה לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז כו' עכ"ל. וכן קבע הרמב"ם בפ"א מהל' מעילה (הל"ט) ז"ל בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית כו' אינה מותרת בגיזה ובעבודה והרי היא באיסורה עד שתשחט, נשחטה אחר פדיונה הותרה באכילה עכ"ל. וביאר מרן הגר"מ זצ"ל שמהרמב"ם מוכרח שהפדיון לבדו אינו מתיר את האיסור של אכילת קדשים, אלא שהפדיון מתיר השחיטה והשחיטה היא שמתירה את איסור אכילת הקדשים. אמנם קיימת חלות שם הקדש על הבהמה שהוממה גם אחר פדיונה. ראיה לכך מהמבואר במשנה בכורות (דף יד.) שפסה"מ שנפדו עושין תמורה. חזינן שעדיין שם קדש עליהם לאחר פדיון שאלמלא כך לא היו עושין תמורה. שחיטת פסה"מ מתירה אותם באכילה, אך עדיין קדושים הם לשאר הדברים. כ"ז באשר לאיסורי הקדש שבקרבן. ואילו בנוגע לממון הקרבן מעלים התוס' שהפדיון הוציאם מבית הקדש לרשות הבעלים ועקב הפדיון נקרא שור פסה"מ בשם שור רעהו. משום כך חייבים מזיקים אחרים בפסה"מ שנפדו, ויוצא מן הכלל ההוא בור שפטור ע"פ גזיה"כ והמת יהיה לו. לעומת זאת בכור בעל מום שלא נפדה נשאר בבית הקדש ואינו בכלל שור רעהו ולכן פטור מנזקין.

גמ'. האחרון חייב. עיין בשיעורים למעלה (דף ג.) ד"ה זה אב למיתה ודף (י.) ד"ה תוס' ד"ה ליכחה נירו.