גמ'. בקדשים קלים ואליבא דריה"ג. פסק הרמב"ם:

הגמרא לקמן (דף עו.) מחלקת בין גנב והקדיש לבדק הבית שמשלם ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" לבין גנב שהקדיש למזבח שפטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". והסביר הגר"ח זצ"ל שהגונב ומקדיש לבדק הבית חייב לפי שקדשי בדק הבית הויין לגמרי ממון הקדש וקנינו. ואילו בקדשי המזבח אפילו אחרי ההקדש נשאר המקדיש בעלים של הקרבן ואינו מקנה את הבהמה לגמרי לגבוה אך שמטיל עליו שם קדש המחייבו במצות הקרבה.¹

footnotes: ¹ עי' בספר רשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף קע"א - קע"ב.

ראייה ליסוד הגר"ח ממה שפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' ערכין הל"ח) שיש הקדש עילוי מקדשי מזבח להוסיף בהם קדושת בדק הבית אך לא איפכא, והסביר הרמב"ם וז"ל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל. הרי שקדשי בדק הבית הם לגמרי של הקדש, מאידך קדשי מזבח שלו הם ויכול להקדישם הקדש עילוי.

עוד ראייה מפירש"י (בפסחים דף ה: ד"ה ולא יראה לך) שהמיעוט "אתה רואה של גבוה" הממעט חמץ של הקדש מאיסור בל יראה ובל ימצא חל על חמץ שהקדישו לבדק הבית. אולם בחמץ שהקדישו למזבח - כגון לחמי תודה - משמע מרש"י שעובר בבל יראה ובל ימצא. ההבחנה היא ע"פ הנ"ל כי לדעת רש"י הפוטר מב"י וב"י הוא הבעלות של הקדש, ודוקא בבדק הבית איכא בעלות גמורה להקדש ולא בקדשי מזבח.

ברם אע"פ שיש חלות בעלות דבעל הקרבן בקדשי מזבח עכ"ז בעלותו מוגבלת ומצומצמת עקב מצוות ההקדש שחלו בקרבן. וסובר ריה"ג שדין המעילה קובע שיעור הבעלות. בקדשי קדשים מאחר שיש בה מעילה בעלות הבעלים מצומצמת ביותר. ואילו בקדשים קלים שאין בהם מעילה בעלות הבעלים גדולה מאשר בקדשי קדשים. משום הכי סובר ריה"ג שהבעלים בקדשים קלים יכולים למכור את הקרבן לאדם אחר. וכן סובר שהכופר בפקדון חייב בקדשים קלים ופטור בקדשי קדשים.

והנה שיטת ריה"ג לכאורה נוגעת לכל מקום שמיעטו הקדש כי רק קדשי קדשים ובדק הבית נתמעטו ולא קדשים קלים. ובכן תהיה נפקא מינה לגנב ותשלומי כפל, אונאה, שמירה, שבועה ומקומות אחרים. אמנם מהלכות הרמב"ם אינו עולה כן. בפ"ח מהל' נזקי ממון (הל"א - ב) פסק הרמב"ם כריה"ג וז"ל וכל הקדשים שחייבין בהן מעילה אין בהן דין נזקין וכו' שלמים שהזיקו גובה מבשרם וכו' וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה וכו' עכ"ל, היינו שדיני נזקין חלים בקדשי קלים - והוא כריה"ג. מאידך בפ"ד מהל' מעילה (הל"ח) פסק הרמב"ם וז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל. והוא לכאורה נגד שיטת הגמרא בפסחים (דף צ.) שלריה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים, קרבן שניתן לזונה אפי' אחרי הקדשו נעשה אתנן. לפי פשטות הגמרא חלה ההקנאה לזונה ולכל אדם אחר אליבא דריה"ג כי סובר דניתן להקנות את הקרבן לאדם אחר משום דממון בעלים הוא.¹ וצ"ע שאם הרמב"ם פסק כריה"ג לגבי נזקין למה לא יימכרו קדשים קלים. ועוד קשה ממה שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה (הל"א) שהגונב קדשים קלים אינו משלם כפל, ואם קדשים קלים ממון בעלים כריה"ג למה פטור מכפל.

footnotes: ¹ עיי"ש במשנה למלך.

וכדי לבאר את הענין יש לעיין במוכר קדשים קלים: אם ננקוט שיכולים הבעלים למכור קדשים קלים כדי שהקונה יקריבנו, למי היה עולה הקרבן - למוכר או ללוקח. ובקצות החשן (סי' ת"ו אות א') כתוב שאפילו יוכלו הבעלים למכור קדשים קלים עכ"ז קיום ההקרבה עולה לשם הבעלים הראשונים. דין ההקרבה לשם הבעלים מהוה חלות בעצם שם קדש שבקרבן ואינו ניתן להקנאה, ובכן הקרבן עולה אך ורק לשם הבעלים הראשונים. הבעלים מוכרים רק את זכותם לאכול את בשר הקרבן והיא זכות ממון שלהם בקרבן. ובקצות שם מבאר את פסק הרמב"ם שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום דהיינו בנוגע לבעלות של ההקרבה אך לשאר הדברים ק"ק ממונו הם ובידו למוכרם. אך פירוש זה קשה שהרי הרמב"ם כ' שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלם והמעות חוזרין, וצ"ע אליבא דהקצות שאם המכר חל לדיני ממונות למה כתב הרמב"ם שלא עשה כלום. ועוד קשה על הקצות שאם המכר חל למה המעות חוזרין. ולכן לענ"ד נראה שלרמב"ם תלויה בעלות הממון בבעלות של קיום מצות ההקרבה. ומה שפסק הרמב"ם שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום היינו מאחר שא"א למכור את קיום ההקרבה גם א"א למכור את בשר הקרבן. כי הן קשורות זו בזו וא"א להפרידן, ולפיכך אין המכירה חלה כלל.

ונראה שהרמב"ם פוסק שהדין קדשים קלים ממון בעלים הם אינו חל לשאר דיני התורה חוץ מבדין מזיק.¹ ברם לשאר דיני התורה במקומות שנתמעטו קדשים ה"ה שנתמעטו קדשים קלים, ולכן אין כפל בגנב קדשים קלים.

footnotes: ¹ אך צ"ע מהו מקור הרמב"ם בגמרא לפסק זה.

אשר לנזקין, מצינו בסוגיין דין נזק בקדשים קלים בנוגע לשור תם שהזיק (בסוגית שלמים שהזיקו לענין גביית בשר ואימורין). והנה בשור תם קיי"ל כר"ע שהשור הוחלט לניזק (לקמן לג. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' נ"מ הלי"ב), זאת אומרת שהשור עובר מעצמו מרשות המזיק לרשות הניזק בלי חובת בעלים לשלם כבשאר חובות ממון. ובכן י"ל שמאחר והוחלט השור אין צורך בחלות דין בעלים בפועל הדומה לדיני הבעלים ביתר התורה. די בחלות שם בעלים בעלמא להחיל דין יוחלט השור, והצורך בבעלים בשור תם הוא רק כדי שלא תהיה הנגיחה נגיחת שור הפקר או שור בדק הבית שאין להם בעלים דהדיוט כלל ולכן נגיחתן נגיחות פטור. אמנם כל שיש בשור חלות שם בעלים הריהי נגיחת חיוב, והשור תם הוחלט לניזק מעצמו בלי שיחול חיוב תשלומין על הבעלים בתורת גברא המתחייב לשלם מחמת שורו. וסובר הרמב"ם שקדשים קלים חייבים בנגיחת שור תם כי בתם אין צורך בדין בעלים בפועל אלא לחלות שם בעלים בעלמא. אך בנוגע לדיני בעלות אחרים שבתורה סובר הרמב"ם שקדשים קלים מופקעים כמו קדשים אחרים כי אין לבעלים הזכויות לפעול כבעלים. כך למשל בנוגע לכפל שהגנב פטור לפי שאין לקדשים קלים בעלים בפועל המחייבים את הגנב בחיוב כפל. ה"ה שאין הבעלים יכולים למכור קדשים קלים שלהם כי אין להם דיני בעלות בפועל כדי להקנות את הקרבן לאדם אחר.

יש לחקור בדין שבועת הפקדון האם יש צורך בחלות בעלות בפועל או בחלות שם בעלות בלבד. וידועה החקירה אשר לשבועת הפקדון אם המחייב הוא גזילה או שבועת שקר.¹ הגר"ח זצ"ל היה בדיעה שדין גזילה הוא עיקר המחייב בשבועת הפקדון². אך אם ננקט שלא כגר"ח זצ"ל ניתן לומר שגם בנוגע לשבועת הפקדון סובר ריה"ג שממון בעלים הוא שכן המחייב הוא שבועת שקר, ודי בחלות שם בעלות דעלמא שיש לבעלים בקדשים קלים לחייב בשבועת הפקדון למרות שאין לבעלים דיני בעלות בפועל.³ לא כן ביתר דיני התורה התלויים בבעלות בפועל, ובכן הגונב קדשים קלים אינו משלם כפל שהרי לנגנב חסרה בעלות בפועל.

footnotes: ¹ עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק ב' דף מז - מח ובעוד מקומות שם. ² לכאורה הגר"ח זצ"ל צודק שדין גזילה מחייבת בשבוה"פ כי דין הקרקע בשבוה"פ תלוי במחלוקת בין ר"א וחכמים אם קרקע נגזלת או לא (מס' שבועות דף לז:). ³ עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' גניבה הל"א) ז"ל הגונב כו' נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנא' ישלם שנים לרעהו ולא להקדש כו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כו' הרי זה פטור מן הכפל כו' שנא' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל. וכפשטות הרמב"ם מחייב הגוזל הקדש בקרן. וא"כ יל"ע מה סובר בנוגע לשבועת הפקדון. ואמר מו"ר הרב זצ"ל שחיוב שבוה"פ דורש כפירה בפני הבעלים (עיין בשיעורים לשבועות ונדרים חלק ב' דף מ"ז - מ"ח) ובהקדש לא שייך כפירה בפני הבעלים. אך כל זה מובן בנוגע להקדש עצמו שאע"פ שמחייב קרן בגזילה דעלמא אך אינו מחייב בשבוה"פ התלוי' בחלות שם כפירה לבעלים. ומהרמב"ם משמע שהקדש הוא המחייב של קרן דוקא בגזילת בדק הבית, אך בקדשי מזבח הבעלים הם המחייבים והגזלן חייב לשלם להם את הקרן. וא"כ צ"ע בכופר לבעלים בקרבן למה אין חיוב שבוה"פ. והרמב"ם השמיט את הדין של שבוה"פ בהקדש, וצ"ע.

ב. כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' מעילה הל"ח) ז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל. מהרמב"ם יוצא שסובר שאילו היתה מכירת השלמים קיימת היה הדין נותן שהמעות יתפסו בקדושה. וצריך עיון, הרי לא הופקעה קדושת השלמים ע"י המכירה כי הבהמה רק עוברת מרשות ראובן לרשות שמעון, אבל עדיין עומדת בקדושתה, וא"כ למה יקדשו דמי המקח.

ואמר הגר"מ זצ"ל שי"ל שני ביאורים ברמב"ם; א) בקצות החושן (סי' ת"ו ס"ק א') חקר אם אליבא דריה"ג חלה המכירה לדיני ממונת בלבד או גם בנוגע לבעלות הקרבן לענין הקרבה. ובכן י"ל דאילו היתה המכירה חלה היה הקונה נעשה בעל הקרבן לכל דבר - בין לדיני ממונות ובין לקיום ההקרבה, והמוכר שעכשיו אינו בעל הקרבן הזה היה חייב להקריב קרבן שכבר נתחייב בו. לכן בדין הוא שהמעות של המקח יתפסו בקדושה כדי שהמוכר יוכל לקיים בהן את חובתו להקריב קרבן כמו שנתחייב. ועוד, אילו חלה המכירה היה הקונה נעשה לבעל הקרבן ועליו להקדיש מעות להקדש כי א"א למישהו להיות בעל קרבן בלי שיתן דמים להקדש, ומפני כך נתפסות המעות בקדושה.¹

footnotes: ¹ ונ"מ בין שתי הסברות האלו באופן שהמוכר מכר נדבתו, כי אין עליו חיוב קרבן, ולפי הסברה הראשונה אין למוכר צורך שיהיו התשלומין קדושים עבור חובתו, ואילו אליבא דהסברה השניה עכ"ז כדי שהלוקח יהיה לבעל קרבן עכ"פ חייב לתת דמים להקדש.

ב) א"נ הרי מובא במס' סוכה (דף מ:) ז"ל שביעית תופסת את דמיה שנא' כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה וכו' עכ"ל. הנה השוואה זו של הגמרא טעונה ביאור שהרי מעות הקדש נכנסות לקדושה כשפודין הקדשות דעלמא והיא מדין חילול קדושה שכן הדבר הקדוש הראשון יוצא לחולין ודמי הפדיון נכנסים לקדושה במקומו. פרי ראשון דשביעית לעומת זאת אינו ניתר ונשאר בקדושתו לעולם אך הדמים נתפסים באיסורי שביעית, והוא דין תפיסת דמים ולא דין חילול, ולמה איפוא הושוו שני הדינים השונים הללו. מזה מוכח שבנוסף לדין חילול הנמצא בפדיון דהקדש דעלמא יש בהקדש דין תפיסת דמים באיסורים כמו בשביעית - ובלי חילול הקדושה. ונראה שזהו טיבו של פדיון פסולי המוקדשין, שהרי נשארת חלות קדושה על בהמת בעלת המום אף שחל היתר אכילה,¹ ובכל זאת נתפסים דמי הפדיון בקדושה, שדין פדיון פסה"מ חל מטעם תפיסת הדמים באיסורי הקדש, ולא מטעם חלול הקדש שזה נכנס לקדש תחת זה שיוצא מקדושה. הוא הדין במכירת עולה ושלמים אליבא דריה"ג. אע"פ שהקרבן אינו יוצא מקדושתה אלא עוברת מרשותו של ראובן לרשותו של שמעון נתפסים הדמים בקדושה מדין תפיסת דמים בהקדש כמו בשביעית ולא מדין פדיון דעלמא שזה נכנס בקדושה וזה יוצא.

footnotes: ¹ כך אמר הגר"מ הלוי זצ"ל. עיין בחידושי הגר"מ הלוי זצ"ל (קי"ט - ק"כ וקכ"ז). ע"ע ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' (דף ט"ו ודף נ"א). ועיין בתוס' בכורות (דף טו. ד"ה ואהני), ולפי"ז א"ש החילוק בין חלב פסולי המקודשים וגיזה ועבודה, ודו"ק.

והנה הר"ן (על הרי"ף) לריש פ"ג דשבועות ביאר שדין התפסה בנדרים הוא מדין חליפין בהקדש וז"ל מפני שקדש עושה חליפין אף הוא חל להתפיס איסורו בדבר המותר לו וכו' שאיסור קדושה הוא שנמשך ונתפס ולא איסור גרידא עכ"ל. ולכאורה אינו דומה כלל שהרי כשפודין הקדש יוצא החפצא הראשון לחולין והחליפין נכנסין לקדושה במקומו, ואילו בהתפסה בנדרים שניהם אסורים ואין ההקדש הראשון יוצא לחולין. אך גם מכאן מוכח שמצוי דין התפסת דמים בהקדש כמו בשביעית והוא כוונת הר"ן בהתפסה בנדרים שהדבר הקדוש מתפיס קדושה על הנתפס בו בנדר בלי שיצא לחולין בעצמו.¹

footnotes: ¹ עיין ברש"י חולין (ד:) ד"ה מפני שהן מחליפין ז"ל דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית עכ"ל, משמע שיש תפיסת דמים בהקדש.

ג. אשר לחקירת קצות החושן (ת"ו: א') אם מכירת קדשי קלים אליבא דריה"ג מקנה את הממונות שבקרבן בלבד או גם את קיום ההקרבה לשם בעליו, אמר הגר"מ זצ"ל שניתן לפשוט את הספק מפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין (הלי"א - י"ב) ז"ל מחרים אדם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי בדק הבית כו' היו נדבה והחרימן כיצד פודין אותן אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה. וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה עכ"ל. לפום ריהטא יוצא מהרמב"ם שהפודה מביא את הקרבן לשם עצמו, ואף הבעלות לענין קיום הקרבה הועברה מהמקדיש לפודה. וכן במכירת קדשי קלים ואליבא דריה"ג.

אך פסקי הרמב"ם עצמם מפליאים שפסק שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משום שא"א למכור בעלות הקרבן ואילו בפדיון הקדש עלוי פסק שבעלות הקרבן עוברת לפודה. ואולי יש לחלק בין מכירה לפדיון. אין המקנה יכול להקנות בעלות הקרבן ולכן א"א למכור קרבן, אבל בפדיון הקדש, מאחר וחל הקנין בלי דעת מקנה, נעשה הפודה לבעל הקרבן ע"י מעשה הפדיון שעשה.

תוס' ד"ה ומחיים. רש"י והתוס' חלוקים אליבא דריה"ג בנוגע לדין חלק הבעלים לאחר שחיטה. התוס' סוברים שהוא ממון בעלים ולרש"י אינו ממון בעלים. בביאור שיטת רש"י נראה שמדמה חלק הבעלים בקרבן שמצוותו שיאכל למע"ש. והרי מע"ש אינו קרבן ועכ"ז הוי ממון גבוה מפני שמצוותו שיאכל לפני ד' בירושלים (עיין לקמן סט ב). ה"ה בכל קדשים, מכיוון שיש מצוה בחפצא של הקרבן ובחלק הבעלים שיאכל כמצוותו, חובת האכילה לפני ד' מפקיעה ממון בעלים.

אמנם עדיין צריך עיון. שהרי גם ביכורים נאכלים דוקא לפני ד' בירושלים ועכ"ז מקדשין בהן אשה (פ"ב בביכורים משנה א') משום שהם נכסי כהן. אך אין מקדשין במע"ש דממון גבוה הוא (קידושין דף נג.).¹ וצ"ע שאם חובת האכילה של מעשר שני בירושלים מפקיעה ממון בעלים ומשווה את החפצא לממון גבוה, מ"ש ביכורים ממע"ש.

footnotes: ¹ עיין בלחם משנה פ"ה מהל' אישות (הל"ד).

ואמר הגר"מ זצ"ל שיסוד חובת האכילה של מע"ש בירושלים שונה מחובת האכילה של ביכורים. במע"ש יש מצות הבאת מקום וניתן החפצא לקיום מצות אכילה לפני ד' בירושלים. מאידך עיקר קיום המצוה וחלות השם בביכורים הוא מצות תרומה כי ביכורים נקראו תרומת ידך (עי' מכות יז א). אמנם שונים ביכורים מתרומה כי תרומה מותרת מיד לכהנים ואילו הביכורים זקוקים למתיר של הנחה בעזרה והותרו לאכילה רק תוך חומות ירושלים. ברם אין קיום מצוה ניתן בחפצא של הביכורים שיאכלו לפני ד' כפי שמצינו אצל מע"ש. כן מורים דברי הרמב"ם (פ"ג מהל' בכורים הל"ג) וז"ל כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים מאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה מן התורה שנא' לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ותרומת ידך והם הבכורים כמו שבארנו בהלכות תרומה. וכן אם אכלן הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה לוקה מן התורה כמי שאכלן בחוץ לפי שהן טעונין הנחה בעזרה שנאמר והנחתו לפני מזבח ד' אלקיך עכ"ל. הרמב"ם השוה את איסורי אכילה חוץ לירושלים ואכילת ביכורים לפני הנחתם בעזרה, ומשמע שיסוד האיסור בשניהם שוה - דהיינו שלא לאכול ביכורים בלי המתיר. אולם אין חלות מצוה בחפצא שיאכל לפני ד' כמו במע"ש ולפי' אין ביכורים ממון גבוה ומקדשין בו אשה.¹

footnotes: ¹ ברם עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף נ"ו שהבאנו ראייה בשם הגר"מ הלוי זצ"ל שהאיסור לאכול מע"ש מחוץ לירושלים מיוסד במצות מע"ש להאכל בירושלים מפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מע"ש (הל"ו) שאינו אסור לאכול מע"ש מחוץ לחומת ירושלים אלא אם שיאכלנו אחר שנכנס לתוך חומת העיר ויצא החוצה. והביאור בכך ששורש האיסור שלא לאכול מע"ש מחוץ לחומות העיר הוא האיסור שלא לבטל את המצוה שבחפצא של מע"ש שיאכל בירושלים. והמצוה להאכל בירושלים חלה משנכנס לתוך העיר אחרי קיום מצות הבאתו לירושלים. וא"כ קשה, שהרי אף בביכורים פסק הרמב"ם שהאיסור לאוכלו מחוץ לירושלים חלה רק אחרי שנכנסו לתוך חומות העיר, וחזינן שיש מצות אכילה בחפצא של ביכורים שיאכלו בירושלים לפני ד' כמו במע"ש. ובנוגע לדמיון בין האיסור לאכל ביכורים לפני ההנחה בעזרה לאיסור אכילה חוץ לירושלים, אולי י"ל שקיום של אכילה בירושלים תלוי בהנחה מקודם. והאיסור דאכילה קודם הנחה ג"כ נובע ממצוות אכילת הביכורים בירושלים, ועדיין צ"ע.

בא"ד. נדרים ונדבות דאינן קריבים בי"ט משום דעיקר שחיטה הוי בשביל גבוה עכ"ל. ר"ל דין אוכל נפש שמותר ביו"ט אינו משום שהצורך באכילה או הכוונה לשם אכילה חל כמתיר ודוחה את איסור מלאכה, אך הגדר הוא כי החפצא של מלאכת אוכל נפש אינו מלאכה כלל. השם של א"נ בגוף המעשה מפקיע דין מלאכת איסור מהמעשה. וראיה לכך משיטת הראשונים (עיין בהשגת הראב"ד פ"א מהל' יו"ט הל"ח ובסוף דברי התוס' במס' ביצה דף ג. ד"ה גזרה וכו' בשם הירושלמי) שהיתר א"נ חל מדאורייתא דוקא מלישה ואילך - כי מלאכות אלו מהוות בעצם חלות שמן מלאכות אוכל נפש. ואילו מלאכות אחרות אסורות למרות שהגברא מכוון לשם אוכל נפש.¹ בהתאם לכך סוברים התוס' כאן שעצם השחיטה צ"ל שחיטה של א"נ ומלאכה שגופה א"נ. ואילו שחיטת קדשים אינה בעצמותה מלאכת אוכל נפש שכן השחיטה היא עבודה החלה כקיום הקרבה לד' ולא לשם אכילת הבעלים. כוונת השוחט לשם אכילה אינה מועלת כלל להתיר כי אין הצורך או הכוונה לאו"נ מתיר אלא עצם חלות השם של אוכל נפש בגופה של המלאכה.²

footnotes: ¹ עיין במלחמות ה' לריש פרק אין צדין שמחלק בין מלאכות שהן "הכשר המאכלים" לבין "מלאכת עבודה". ² בשיעורים למסכת שבת וביצה הסביר רבינו זצ"ל עפ"י יסוד זה את ההיתר להרבות שיעורים באו"נ. וכן ביאר לפי"ז דין מתוך ואת מחלוקת הראשונים באיזה מלאכות אמרי' מתוך, ואכמ"ל.

גמ'. בכור בזמן הזה. מהגמרא מוכח שחסרון ביהמ"ק אינו חסרון בהיכי תמצי בעלמא אלא שמחמתו השתנתה עצם קדושת הקרבן ואינו קדוש להקרבה, שבלי ביהמ"ק חסרה קדושה להקרבה. קדושה להקרבה חלה רק בפני הבית ולא כשהבית חרב. ולפיכך הוא ממון בעלים. סמוכין לזה מהמבואר במס' ע"ז (יג:) שהמטיל מום בקדשים בזה"ז אינו לוקה ואע"פ שבמטיל מום בבעל מום יש מחלוקת (בבכורות לג ב), וקשה מ"ש בזה"ז. אלא שבזה"ז חסרה לקרבן קדושה להקרבה, ולכן בזה"ז ליכא איסור להטיל מום בקרבן. ור"נ מחדש שרק קדושה להקרבה מפקיעה ממון בעלים, ולא קדושת קרבן שאינה קדושה להקרבה.¹

footnotes: ¹ עי' בחינוך מצוה קפ"ו בנוגע למעלה בחוץ בזה"ז. ובמנ"ח כ' שהרמב"ם והתוס' חלוקים בזה. ולפי דברי רבינו זצ"ל שבזה"ז אין הקרבן קדוש להקרבה שיטת התוס' מובנת שפטור על שחוטי חוץ. ועיין בתוס' למס' זבחים (דף נט. ד"ה עד) שמאריכים בביאור דין הקרבן בזה"ז ומבארים דהו"ל כמחוסר זמן ואינו כשאר פסולי דחוי. סוברים שבזמן הזה שאין המזבח בנוי ההקרבה הופקעה כמו בזמן שנפגם המזבח. קדושת הקרבה חסרה ולפיכך אין חיוב עבור שחוטי חוץ.

גמ'. בבכור בחו"ל ואליבא דר"ש וכו'. לכאורה נראה דבכור בחו"ל אליבא דר"ש קדוש בקדושה להקרבה שהרי בדיעבד אם הביאו יקריבנו. אך פטור ממצות טיפול והבאה לביהמ"ק.¹ ממון בעלים מופקע רק מחמת מצות הטיפול ולא משום קדושת ההקרבה בעצמה.

footnotes: ¹ עיין ברמב"ם (פי"ח מהל' מעה"ק הל"א) ובס' החינוך מצוה תנ"ג. ורבינו זצ"ל ביאר שמצות הטיפול לרמב"ם חלה בכל הקדשים - בין בקדשי א"י ובין בקדשי חו"ל. אך לר"ש בבכור חו"ל אין מצות טיפול נוהגת כי נוהגת רק בבכור א"י. וע"ע ברמב"ם וראב"ד (פ"א מהל' בכורות הל"ה) ובחידושי הגר"ח הלוי זצ"ל על הרמב"ם שם.

וביאר מרן הגר"מ הלוי זצ"ל בשם אביו הגר"ח זצ"ל שמצות טיפול אינה מצוה בעלמא אלא היא שעבוד ע"פ דיני ממונות המחייבת את הבעלים באחריות על הקרבן. עיין במשנה במס' בכורים (פ"א מ"ט) שהמביא בכורים חייב באחריותם עד שיביאם להר הבית, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' בכורים (הל"כ). אמנם הגר"א (בשנות אליהו) שינה את הגירסא לבית (בלי מלת הר) דהיינו לעזרה שהרי המצוה להניח את הבכורים בעזרה ולא בהר הבית, וסובר הגר"א כי חיוב אחריות בבכורים הוא עד קיום מצות הבאת הבכורים.¹ הגר"מ אמר בשם הגר"ח זצ"ל שלפי גירסת הרמב"ם חיוב האחריות אינו תלוי בקיום מצות הבאת הביכורים עד סיומה בשעת הנחתם בעזרה, אלא תלוי בחיוב הטיפול. בהבאה להר הבית כבר קיימו הבעלים את חובת הטיפול שעליהם אע"פ שעוד לא קיימו את מצות ההבאה לעזרה. מיד אחרי קיום מצות הטיפול פקעה האחריות, שכן אחריות דין בחובת טיפול.

footnotes: ¹ עי' תוי"ט בכורים פ"א מ"ח.

והסתייע מהספרי (דברים יב: כ"ו אות מ"ה) שם הובאה דעת רבי יהודה שחיוב האחריות בקרבן הוא עד שעת הבאתו לבאר הגולה שבעזרה. והנה פשיטא שלגבי קיום נדרו באר הגולה לא מעלה ולא מוריד כי עדיין לא זרק את הדם ולא הקריב את קרבנו כפי שנדר. ומוכח שחיוב האחריות הוא מדין מיוחד של טיפול, ולדעה זו חיוב הטיפול בזבחים נגמר בטיפול עד לבאר הגולה.¹

footnotes: ¹ עיין בספר רשימות שיעורים למס' סוכה דף קל"ה וברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף קע"ב - קע"ג.

רבינא סובר שקרבן שאין בו חובת טיפול הוא ממון בעלים. חובת הטיפול מפקיעה את ממון הבעלים. בבכור בחו"ל ליכא מצות טיפול ולכן ממון בעלים הוא.