תוס' ד"ה ש"מ. ז"ל ומפרש ר"ת כו' דשיעבודא לאו דאורייתא כו' עכ"ל. לשם ביאור דברי ר"ת נראה שיש לחקר בדין מלוה בשטר שגובה ממשועבדים אם השטר הוא שטר ראייה או שטר קנין. אליבא דר"ת חקירה זו תלויה במחלוקת האמוראים אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא. למ"ד שעבודא דאורייתא החוב עצמו משעבד אלא שרבנן תקנו שיהיה שטר לראייה וכשלא נכתב שטר הפקיעו השעבוד. ואילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אין החוב לבדו משעבד אלא ביחד עם שטר, ומסתבר שהשטר חל מדין שטר קנין. נ"מ לנזקין. ומלוה הכתובה בתורה, שאם שטר מלוה הוא מדין שטר ראייה והחוב לבדו משעבד שפיר י"ל שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא כלומר שהשעבודים חלים משום החוב הכתוב בתורה והחכמים וותרו על השטר ראייה. אבל אם שעבודא לאו דאורייתא ובמלוה בשטר השטר הוא שטר קנין ליכא שעבודים במלוה הכתובה בתורה שכן חסר שטר קנין, ודו"ק.

גמ'. פרט לב"ד הדיוטות. עיין ברש"י ותוס' שבי"ד של הדיוטות פסול לדיני קנסות כי מדאורייתא בעינן מומחין עם סמיכה לדון דיני קנסות. ועיין בריש מס' סנה' (ב ב - ג א) שהגמרא דנה אם הודאות והלוואות זקוקות לסמוכין מדאורייתא וב"ד של הדיוטות מועיל רק ע"פ תקנת רבנן או שמדאורייתא ב"ד של הדיוטות כשרים להודאות והלוואות. וע"ע לקמן בב"ק (פד א - פד ב) דבמילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס שליחותייהו קעבדינן ודנין דיני ממונות בג' הדיוטות בבבל בזה"ז אבל לא דנין קנסות בהדיוטות בזה"ז דאינן שכיחי ולית בהן חסרון כיס.

הנה מבואר במס' יבמות (מו:) שגירות זקוקה לב"ד של ג' משום דמשפט כתיב ביה. והגמרא שם מסופקת אם גירות מחייבת ג' סמוכין מדאורייתא או לא. וכל הראשונים העלו את הקושי שאם גירות זקוקה לסמוכין מדאורייתא היאך מקבלין גרים בזה"ז והרי ליכא סמוכין. וכתבו התוס' במס' קידושין (דף סב: ד"ה גר כו') ז"ל וא"ת א"כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות וי"ל דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחין דע"כ השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם עכ"ל. התוס' מציעים ב' תירוצים. א) שליחותייהו קעבדינן דין דאורייתא הוא המועיל בגירות בזה"ז; ב) גזיה"כ לדורותיכם מכשרת הדיוטות בזה"ז. וכן הרמב"ן בחידושיו ליבמות (מו:) מביא את שני תירוצים הנ"ל וז"ל ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזה"ז דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן מהא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה (דף ט) אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין עכ"ל. ושני התירוצים טעונים ביאור נוסף.

ונראה להסביר דבריהם לאור מש"כ בחדושי הרמב"ן לריש מס' סנהדרין. שם הקשה שהסוגיא בריש מס' סנה' (ב:) למד את הפסול של הדיוטות לדין ממקרא דאלהים, ואילו בגיטין (פח:) הקשה אביי על רב יוסף שהיה מעשה אגיטין והא אנן הדיוטות אנן וכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, שהמקור לפסול הדיוטות נמצא בפסוק של אלה המשפטים אשר תשים לפניהם. וכתב הרמב"ן וז"ל ואני אומר הדיוטות שפסולין ודאי מאלהים נפקא היכא דכתיב אלהים בעינן מומחין כו' אבל לא בא הכתוב אלהים אלא לומר שדינין של הדיוטות אינו דין, אבל לאסור עלינו שלא נזקק לפניהם אינו במשמע, לכך הוצרך הכתוב לפניהם ולא לפני הדיוטות, כשם שערכאות של כותים אע"פ שאתה יודע שדיניהם כדין תורה אי אתה רשאי להזקק להם כך בהדיוטות אסור לך להזקק להם כו' ולהכי אקשי ליה אביי לרב יוסף היכי מעשי מר אגיטא והרי אסור לך לדון ולבעלי דינין לדון לפניך כלל. והיינו דקאמר שליחותייהו דידהו קא עבדינן להתיר אותנו לדון שאילו בא לומר שדיננו דין דהיה לו לומר התם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כו' אלא מקום שאמרו דיניהם דין אמרו משום שלא תנעול דלת, מקום שאמרו דנין אותו בבבל אמרו משום דשליחותייהו קא עבדינן להתיר בית דין לדון ולבעלי דינין להזקק לבא לפניהם, ועשוי דגיטין הודאות והלוואות הוא דכיון דשכיחא כו' כן נ"ל זה כפתור ופרח עכ"ל. הרמב"ן מסביר שמצויות שתי הלכות בדין מומחין ולא הדיוטות - א) פסול הדיוטות אך בגופם הם כשרים להוצאות והלוואות; בגופם לגזילות וחבלות; ב) איסור לדון לפני הדיוטות בכל הדינים אפילו בדיני הודאות והלוואות במקום שיש סמוכין. אליבא דהרמב"ן עשוי דגיטין כהודאות והלוואות הוא ומעיקרא דדינא כשרים הדיוטות בגופם להודאות והלוואות וכן לעשוי גיטין. עכ"ז במקום שיש סמוכים אסור להדיוט לעשות אגיטין. ומסתבר שהוא דין של כבוד עבור הדיינים המומחין. אמנם בבבל ובזה"ז כשאין לנו סמוכין, שליחותייהו קא עבדינן - כלומר שמותר להדיוטות לדון בהודאות הלואות ובעשוי גיטין כי אין בכך פגיעה בכבודן של הסמוכין.¹ ופשוט ששליחותייהו קא עבדינן אינו שליחות ממש אלא קבלת רשות לדון, וכפי שהטעים הרמב"ן, שהרי כתבו התוס' בגיטין (פח ב ד"ה במילתא וכו') דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ואיפה מצינו שליח אחרי מיתת המשלח, ע"כ שרק קבלת רשות דקמאי יש כאן ולא שליחות ממש. שליחותייהו קא עבדינן מעניק רשות להדיוטות להורות מן התורה.

footnotes: ¹ כוונת רבינו זצ"ל אינה ברורה - האם ר"ל שהמומחין נתנו רשות בפירוש או"ד דמכיון דאין מומחין בבבל ממילא יש רשות מאחר דאינה פגיעה בכבודן. וממה דבעינן שכיח ואית ביה חסרון כיס משמע שהיתה רשות מפורשת ושנתנו רשות להדיוטות דוקא בדברים האלו. אך יתכן שאם אינו שכיח כו' יש פגיעה בכבוד המומחין מאחר שאין צורך כ"כ בהדיוטות. מאידך כששכיח כו' הרשות חלה מאליה.

דמיון לכך נמצא בנוגע לקידוש החדש ע"פ הרמב"ן, שכתב בסה"מ (מצוה קנ"ג) וז"ל בזמן שהיה להם ב"ד הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשים החדש והמעברים השנים לא בית דין אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר עמהם כו' שבזמן בית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב כו' לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותן כו' שהיה להם רשות מכל ישראל והסכמה של כולם, לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה, אבל כיון שגלו ובטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו בסנהדרי קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לעבר ולקדש אפילו בחו"ל כו' ואם אין בא"י ב"ד של ג' סמוכין ולא בח"ל כו' באמת שיתבטלו המועדות כו' עכ"ל. הרמב"ן קובע שמעיקרא דדינא שלשה סמוכין יכולים לקדש את החודש, אלא כשבי"ד הגדול יושב במקומו בבהמ"ק אין רשות לב"ד של שלשה לקדש את החדש, ומשחרב ביהמ"ק שלשה סמוכין מקדשין את החודש מדאורייתא. והוא מיוסד בדין כבוד בי"ד הגדול המחדש איסור לקדש את החודש כשיושב בי"ד הגדול במקומו. לרמב"ן דיני ממונות דומים - שכשיש ג' סמוכים ליכא רשות לבי"ד של הדיוטות לדון בדיני ממונות, ובלי רשות אין דיניהם דין. ברם בהעדר סמיכה - כגון בבבל או בזה"ז - ניתנה לכל בי"ד של ג' הדיוטות לדון, ודיניהם דין מדאורייתא.

וזה הטעם שמקבלים גרים בזה"ז כי למרות שמדאורייתא צריכים סמוכים אין זה דין בעצם הכשר הגירות, אלא דין בקבלת הרשות להושיב בי"ד של גיור. במקום שיש סמוכים כבודם מעכב ג' הדיוטות מלשבת בבי"ד ולגייר. ואילו בזה"ז שאין לנו סמוכים יש רשות להדיוטות להוות בי"ד של גירות. שני התירוצים שבתוס' וברמב"ן מסכימים לאותו יסוד שהפסול של הדיוטות הוא משום פגיעה בכבודן של הסמוכים, לכן ליכא רשות להדיוטות להוות בי"ד של גירות. ובדליכא סמוכים רשאים הדיוטות לשבת בבי"ד של גירות. המחלוקת בין התירוצים הוא אם המקור לרשות ההדיוטות לגייר במקום שאין סמוכים הוא מגזיה"כ לדורותיכם או מדין שליחותייהו קא עבדינן.

לפי מהלך הרמב"ן נראה שבקנס לא שייך דין שליחותייהו כו'. קנס שונה מגירות. הבי"ד של קנס יושב בדין כדי לעשות את חיוב הקנס - וכמבואר בשיעורים שחיוב הקנס תוצאת גמר הדין והבי"ד הוא המחייב של הקנס. ואילו עיקר הישיבה של הבי"ד בגירות היא להורות הוראה שהגירות כשרה, ובכך מקיים הבי"ד את מעשה הגירות. לכן בנוגע לזה"ז חלוק דין הבי"ד של הדיוטות בגירות מדינו בנוגע לחיוב קנס, כי מאחר שעיקר הדין של הבי"ד בגירות הוא להורות הוראה ולקיים את הגירות דין הסמוכים בגירות חלות דין של רשות הוא וכדנ"ל ברמב"ן לענין הודאות והלוואות. במקום שיש סמוכים להם לבדם ניתנת הרשות להורות ולקיים את הגירות ולא להדיוטות. לכן במקום שיש סמוכים בי"ד של הדיוטות פסול לגירות. מאידך כשאין סמוכים - כגון בזה"ז - אף להדיוטות ניתנת רשות להורות בדיני גירות. וזהו עיקר הדין דשליחותייהו קא עבדינן - שרשות להורות ניתנת להדיוטות, ומאחר שהותר להם להורות דיניהם דין, בדומה לביאור הרמב"ן בנוגע לעשוי אגיטין וב"ד של ג' בקידה"ח. בקנס לעומת זה הסמיכה מכשירה את הגברא של הדיין - שכן רק סמוך יש לו השררה וסמכות לחייב את הנידון בקנס. אבל ההדיוט פסול בגופו לדון דיני קנסות ואינו ראוי בעצם להשררה ולסמכות לחייב קנסות. שליחותייהו כו' אליבא דהרמב"ן מועילה רק לנתינת הרשות אך לא להכשיר גברא שפסול בגופו לדון דיני קנסות. ולפיכך רש"י ותוס' לפנינו (דף יד:) אמרו שאין דנין קנסות בבי"ד של הדיוטות כלל כקביעת הגמרא לקמן (פד:) "בקנסא לא עבדינן שליחותייהון" כי שליחותייהו לא מועילה להכשיר דיין הדיוט לקנס.¹

footnotes: ¹ מהסוגיא לקמן (פד:) לכאורה משמע שלא אמרי' שליחותייהו קא עבדינן בקנס משום שאין בו חסרון כיס. ולפי הביאור דרבינו זצ"ל אין זה סתם טעם בעלמא אלא מאחר שאין הפסד ממון לניזק וחיוב הקנס נעשה ע"י הב"ד לא דמי לנזק דעלמא שהפסד הממון מחייב את מזיק בשעת מעשה הנזק ואין חיובו תלוי בבי"ד, והוא פירוש מחודש בגמרא, ודו"ק היטב בסוגיא שם, ודברי רבינו מאירים לעינים.

ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' א"ב הל"ו) וז"ל וצריך לטבול בפני שלשה עכ"ל משמע שלבי"ד של גירות אין צריכים דיינים סמוכים. וצ"ע, שהרי הרמב"ם פסק בפ"ה מהל' סנהדרין (הל"ח) שאף הודאות והלוואות צריכים סמוכים בא"י, אלא שאפשר להדיוטות לדון בהודאות והלוואות בזה"ז משום דשליחותייהו קא עבדינן, ומ"ש גירות דכשרה לכתחילה בהדיוטות אפילו בא"י ובזמן שיש סמוכים. יתכן שסברתו היא שבי"ד של גירות אינו בי"ד המורה אך מקיים את מעשה הגירות. חלות סמיכה נוגעת רק לעניני הוראה,¹ והואיל ובי"ד של גירות אינו מורה הוראה אין חבריו צריכים להיות סמוכים. ונראה דהצד שסובר שמן התורה חייב בי"ד של גירות להיות סמוכים בדיעה שהבי"ד מורה שהגיור כהלכה. א"נ שאע"פ שאין הבי"ד מורה אלא רק מקיים את הגירות בכל זאת חייב הבי"ד המגייר להיות ראוי להוראה, ורק אז יכול לקיים את הגירות.

footnotes: ¹ רבינו זצ"ל הסביר באריכות בשיעוריו למס' סנהדרין כי עיקר חלות של סמיכה היא להסמיך את המוסמך בשם "רבי" ולהוותו חכם מחכמי המסורה. ובכן הוראתו נחשבת לחלות הוראה במשפטי התורה ואינה הודעת דין בעלמא. לכן לרמב"ם זקן ממרא צ"ל סמוך שתהיה המראתו מעשה הוראה.