תוס' ד"ה נובר כו'. לתוס' יש צרורות בשן לשלם חצי נזק. מאידך רש"י לקמן (דף יח: ד"ה דדחיק) כתב שאין צרורות לשן וז"ל לאו תולדה דשן נינהו דשן הזיקא דגופה הוא והני צרורות נינהו כו' עכ"ל. ולכן פי' רש"י כאן (בד"ה צרורות כי אורחייהו) וז"ל וכן חזיר הנובר ומתיז צרורות בחוטמו הוי נמי כצרורות דרגל דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות עכ"ל.

עוד נראה כי בחזיר הנובר באשפה והזיק הרי החזיר הזיק טרם שנהנה שכן היה מחפש אוכל באשפה כדי ליהנות. י"ל שלתוס' גם חיפוש הנאה נחשב לשן, ואילו אליבא דרש"י אין זה בכלל שן כי לא נהנה עדיין בשעת הנזק. ולכן הוי רגל - ולא שן.¹

footnotes: ¹ עיין לעיל (דף ג.) בגליון הש"ס ד"ה נתחככה כו' בפירוש ר"ח שם בטינפה פירות להנאתה ברשב"א (דף ב:) ובסוגיא לקמן (דף מח:) חזא ירוקא.

גמ'. כחו כגופו דמי. באדם המזיק פשיטא לן שכחו כגופו דמי (עיין לעיל ג ב) כי לא גרע אדם המזיק מאדם הרוצח וברוצח מפורש בתורה או השליך עליו כל כלי וכו' (במדבר לה: כ"ב) שכחו כגופו דמי וחייב מיתה. אמנם הגמרא כאן מסיקה שכחו כגופו דמי אפילו בנוגע לבהמה למרות שבתורה ליכא בזה פסוק מפורש. ועיין לקמן (מד:) שאין כופר בצרורות, וכ' רש"י (ד"ה ואכתי) וז"ל ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש עכ"ל, ועולה השאלה למה לא נחייב כופר בצרורות כמו שמחייבים תשלומי נזק דעלמא, וצ"ע.¹

footnotes: ¹ ואולי י"ל משום שאין בתורה תשלומין של חצי כופר כי אין כפרה לחצאין ועוד כי כופר אמר רחמנא ולא חצי כופר ומאחר שצרורות משלמת רק חצי כופר אין לחייב צרורות בכופר כלל. ויתכן שקושית רבינו היא למה לא נחייבו כופר שלם שהרי בכופר ליכא "הלכתא גמירי לה" לנכות מחצה מן התשלומין. עי' באור שמח הל' נזקי ממון פ"ב הל' ו' ובנחלת דוד כאן.

גמ'. ענין בתר מעיקרא או בתר תבר מנא אזלינא. עיין בגמרא כאן ולקמן (דף כ"ו ב) בבעה"מ ובמלחמות ה' לסוף פרקין.

רש"י לסוגיין ביאר דינו של רבה שמי שזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל שהשני פטור וז"ל וחייב הזורק אלמא בתר מעיקרא אזלינן הואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי עכ"ל, כלומר שרבה סובר בתר מעיקרא אזלינן והזורק חייב ולכן השני ששברו במקל פטור. ותמה בעה"מ בפי' הרי"ף דפוס ווילנא (דף יא:) על פסקי הרי"ף כי מצד אחד הביא את דינו של רבה שהשובר פטור ומשמע שפסק בתר מעיקרא אזלינן. ומאידך כתב הרי"ף את הדין של תרנגול שחטט בחבל שחייב נ"ש ומפרש והוא דקא אזיל מיניה מיניה, אלמא שפסק בתר תבר מנא אזלינן דאי פסק בתר מעיקרא אזלינן היה בעל התרנגול חייב נ"ש אפילו בדלא אזיל מיניה מיניה.

והשיב הרמב"ן במלחמות ה' שהרי"ף פסק בתר תבר מנא אזלינן ולכן מצריך דאזיל מיניה מיניה. ופסק כרבה כי גם רבה סובר בתר תבר מנא אזלינן, ולפיכך אין רבה מחייב את הראשון שזרק את הכלי מראש הגג - שלא כרש"י הנוקט שלדעת רבה הראשון חייב משום שבתר מעיקרא אזלינן. בניגוד לרש"י מפרש הרמב"ן שבין הראשון בין השני פטורים. הראשון פטור כי בתר תבר מנא אזלינן, ואף השני פטור לפי שאין לכלי שווי דמים בעת ששברו שכן סופו להשבר.

שתי קושיות הקשה הרמב"ן על רש"י ועל המפרשים כמותו: א) אפילו אם אזלינן בתר תבר מנא מהראוי שהשני יהיה פטור מאחר שאין לכלי דמים כששברו, כי מי יתן אפילו פרוטה בעד כלי שוודאי עומד להשבר; ב) בזורק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף מבואר בסוגיין (דף כו:) שהראשון פטור וחלוקים התנאים רק בנוגע לשני אם חייב או לא. ה"ה במי שזרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו חלוקים התנאים לענין חיוב כופר של בעל השור ואילו הראשון שזרקו לכ"ע פטור (דף כז.), ואם בתר מעיקרא אזלינן נחייב את הראשון והשני יפטר. וכן לענין הכופר הקשה הרמב"ן ז"ל ואי אמרת דבתר מעיקרא אזלינן האי נמי כמת דמי והיאך משלם כופר אפילו לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק הרי גברא קטילא לגמרי קטל וכו' דכתיב והמית פרט לזה שכבר מת דהא לענין צרורות בתר מעיקרא אזלת לגמרי וכשבור חשוב ליה כו' עכ"ל.

ונראה שהמחלוקת של רש"י וסיעתו עם הרמב"ן הוא בזה: אליבא דהרמב"ן כל אחד מהמזיקים מתחייב בפני עצמו. ואם בתר מעיקרא אזלינן מתחייב הזורק משעת מעשה הזריקה בחיוב שלם. ובכן אם מת הזורק טרם נשבר הכלי מ"מ חייב לשלם נזק שלם כי משעת הזריקה נשתעבד עבור הנזק. וכן למ"ד בתר תבר מנא אזלינן השעה המחייבת לבדה היא שעת השבירה לבסוף. בהתאם לכך סובר הרמב"ן שאפילו למ"ד בתר תבר מנא אזלינן, השובר פטור כי בשעת השבירה אין הכלי שוה פרוטה.

מאידך רש"י וסייעתו סוברים כי שתי השעות - שעת הזריקה ושעת השבירה - מחייבות שהרי ע"י הזריקה והשבירה נשבר הכלי, אלא שבסוגיין נידון על איזה שעה קובעת את המזיק המחוייב אם בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא אזלינן והיא נוגעת לשני המזיקים. אם בתר מעיקרא אזלינן מפקיע הראשון את חיוב השני והוא חייב אף בעד מעשה שבירת השני. מאידך אם בתר תבר מנא אזלינן, מפקיע השני את חיוב הראשון שזרק והשני חייב במקומו לא רק משום שבירת הכלי לבסוף אלא גם בעד הזריקה הראשונה של הזורק כי מעשה הראשון הצטרף לשני. ובכן הגם שבשעת שבירת הכלי לא היתה לכלי שוויות עכ"ז למ"ד בתר תבר מנא משלם השני שכן השני משלם אף משום מעשה הזריקה של הזורק ובשעת זריקת הכלי היו לו דמים. בכך מתיישבת הקושיא הראשונה של הרמב"ן על רש"י.

וכן נראה שלדעת רש"י למ"ד בתר מעיקרא אזלינן אם הזורק את הכלי ימות טרם נשבר הכלי הזורק פטור כי בלי הצטרפות של השבירה לבסוף לעצם המחייב הזורק פטור, כי מאחר שהזורק מת א"א לצרף אליו את השבירה ולחייבו.

לכאורה שיטת רש"י מתקבלת על הדעת שהרי בשעת הזריקה - למרות שהכלי איבד מיד את כל שוויו - עכ"ז הנזק לא ניכר בגופו של הכלי, וכבר הובא בשיעורים¹ שהגר"ח זצ"ל קבע כי עיקר המחייב של נזק הוא השינוי הנראה בגופו של הכלי. ואילו כאן לא נעשה בעת הזריקה שום שינוי בגוף הכלי. וגרוע הוא מהיזק שאינו ניכר שהרי בהיזק שאינו ניכר חל שם איסור בחפצא שיכול להחשב לשינוי בחפצא, ברם בזרק כלי לא חל שום שינוי ואיסור בכלי עצמו אך בהיכי תמצי איבד הכלי את שוויותו משעת הזריקה, והריהו כמו המערב יין חבירו ביין נסך שפטור אליבא דחד מ"ד מפני שלא החיל שם איסור על היין ולא שינה את גופו. מאידך אליבא דהרמב"ן אנו מוכרחים לומר שמאחר שהכלי עומד להשבר הרי נחשב הוא משעת הזריקה כאילו כבר שבור וכאילו חל השינוי בחפצא של הכלי מיד, ולכן חייב הזורק משעת הזריקה שלא כרש"י ובעה"מ.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (דף ד:) ברש"י ד"ה ומנסך.

בנוגע לקושיא השניה של הרמב"ן נראה שרש"י ובעה"מ הבחינו בין חיוב מזיק לבין רציחה. בנזקין יתכן שבתר מעיקרא אזלינן והזורק מתחייב מחמת הזריקה ומפקיע את החיוב של זה ששבר את הכלי לבסוף כי משעת הזריקה סופו של הכלי להשבר וכשבור דמי. מאידך בנוגע לרציחה לכ"ע הראשון פטור כל זמן שהתינוק חי במציאות כי אע"פ שזרקו הרי התינוק כחי לכל דיני התורה - כגון ליבום לערכין וכו'. ומשו"ה ברציחה לכ"ע לא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר לבסוף. הרוצח הוא זה שהרג את התינוק במציאות לבסוף והוא מתחייב ברציחה ולא הזורק. ואין לדמות את רציחה לנזק. ושיטת הרמב"ן שהתינוק נחשב כמת משעת הזריקה תמוהה מאד, וצע"ג בה.