תוס' ד"ה דאפיך מיפך. קושית התוס' תמוהה שהרי המזיק של קרן חלוק מהמזיק של רגל דקרן משלם ח"נ ורגל נ"ש וא"א לנו לומר שדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס מחייב כל קרן נ"ש.

ודומה שמצויים שני אופני קרן: א) קרן שכוונתו להזיק; ב) קרן משונה. עצם החפצא של המזיק דקרן שכוונתו להזיק שונה מהחפצא של מזיק דרגל, ופשיטא שאין לחייבו יותר מח"נ כדין קרן שבתורה אפילו יפשע בנוגע לרגל. ובכן נראה שלא הקשו התוס' כלל מקרן שכוונתו להזיק. מאידך יש אופן בקרן שאין כוונתו להזיק אלא שהוא משונה. בקושייתם סברו התוס' שבעצם החפצא של המזיק קרן זה שוה לרגל אלא שהתורה הקילה שישלם רק ח"נ והוא פטור בדיני שמירה לפי שלא פשע כשיעור שפשע ברגל דעלמא. דוקא מאופן זה הקשו התוס' שבהתאם לדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס היה לנו לומר שישלם נ"ש, ועל זה השיבו שאף קרן משונה שאין כוונתו להזיק שונה בחפצא ובחלות שמו מרגל ואין אומרים דין תחילתו בפשיעה וכו' בנוגע לשני מזיקים ששונים בחפצא ובחלות שמם.¹

footnotes: ¹ ועיין בהגהת אשר"י ובתוס' רבינו פרץ.

תוס' ד"ה אשו משום חציו. ז"ל לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו עכ"ל. דבריהם צע"ג שכן גמרא מפורשת היא (לקמן כג א) שבכלו לו חציו לא אמרי' אשו משום חציו, ובלא הבעיר האש בעצמו אלא פשע באש הרי כלו לו חציו.¹

footnotes: ¹ עי' בס' דרכי דוד להרה"ג ר' מרדכי דוד לוין.

יעויין בנמ"י שהקשה אליבא דמ"ד אשו משום חציו, אדם המדליק נר בערב שבת למה לא יתחייב אח"כ משום חילול שבת כאילו הבעיר את האש בשבת. ותירץ וז"ל שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל כו' דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב עכ"ל. תורף דבריו: למ"ד אשו משום חציו חלים המעשה והחיוב בשעת מעשה הראשון ולא אח"כ. משו"ה מותר להדליק נר בע"ש כי לא נחשב לעושה מעשה בשבת עצמה. יסוד נמ"י מתקבל על הדעת כשעשה מעשה הדלקת האש בראשונה, כי במעשה ההדלקה כאילו עשה את הכל, אך לא כ"כ מסתבר כשפשע בשמירת האש, ומשמע שלנ"י בפשיעה לא אמרי' אשו משום חציו, והוא לכאורה שלא כתוס' שלפנינו. ואמנם התוס' תמוהים וכפי שהקשינו מהסוגיא דלקמן.

והנה לקמן בשיעורים למסקנת הסוגיא נתבאר שנחלקו רש"י והרמב"ם בהבנת הדעה דאשו משום חציו. אליבא דרש"י אש נחשבת למעשה אדם בנוגע לכל התורה כולה, אפילו בנוגע לחיוב רוצח. מאידך להרמב"ם לכ"ע אין אשו משום חציו בכל התורה כולה ולכן פטור ברוצח. דין אשו משום חציו חל רק בנוגע למזיק אש, כי במזיק דאש חל אף חומרא לשלם בעד הנזקין כאדם המזיק. ובכן באש משלמים ד' דברים כי חיובי אדם המזיק נוספים על גבי חיוב מזיק דאש. מאידך באש פטורים על טמון אפילו למ"ד אשו משום חציו כי חסר המחייב של המזיק דאש, ובלי המחייב דמזיק אש אינם חלים דין אשו משום חציו וחיובי אדם המזיק.

ובכן יתכן שהתוס' כאן מתכוונים לשתי הלכות אלו. כשהבעיר את האש ועשה מעשה הבערה נחשבת אשו לחציו ולמעשה אדם ממש בכל התורה כולה (כרש"י). ואם לא הבעיר את האש אך פשע בה חל דין אדם המזיק רק בנוגע לתשלומי נזק וד' דברים ולא לשאר דיני התורה, כי אינו אלא חומרא בחיוב אש המזיק (כרמב"ם). אך הדבר עדיין צריך עיון רב, וצע"ג.

תוס' ד"ה אשו משום ממונו. לדעת רש"י ר"ל הסובר אשו משום ממונו פוטר בהדליק באש שאינו שלו. ויוצא שעשיית האש אליבא דר"ל אינה קובעתו לבעל המזיק שלא כבור שחפירת הבור ברה"ר משוותו לבעל המזיק אע"פ שאין הבור שלו בדיני ממונות. וצ"ל שחל דין מיוחד בבור שמי שעושהו נעשה לבעל הבור, ואילו בשאר המזיקים של שור ואש רק קניני ממון קובעים אותו לבעל המזיק אך לא עשיית המזיק. התוס' הקשו עליו מכמה מקורות בדברי התנאים המוכיחים שאפילו יזיק עם אש שאינה שלו חייב, ועולה דלכ"ע אף עשיית האש קובעתו לבעל המזיק, ושיטת רש"י צ"ע.

תוס' ד"ה ר"י מ"ט וכו'. הנה לפי התירוץ השני שבתוס' מובנת הגמרא "ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא", כלומר שאין באש חפצא של מזיק, וכפי שביארנו הרבה פעמים בשיעורינו שבעל המזיק מתחייב דוקא כשהוא בעלים על דבר שיש לו שם מזיק בחפצא. ואילו אש אליבא דר"י אינה חפצא של מזיק מאחר דלית ביה ממשא, ולכן א"א לחייבו מדין אשו משום ממונו.

אך צ"ע כי לפי התירוץ הראשון שבתוס' שגם לפי הה"א סובר ר"י אשו חייב משום חציו ואף משום ממונו, ויוצא שלמרות שאין בה ממשא מחייבת אש עכ"פ משום ממונו, והוא לכאורה בניגוד לתשובת הגמרא.

ונראה שלדעת התוס' ביאור התשובה שבגמ' הוא שר"י סובר שא"א לחייב אש משום ממונו בלבד כי אש עצמה אינה חפצא של מזיק. אולם מאחר שאשו משום חציו ועשיית האש מחייבת משום חציו, נחשבת אש לחפצא של מזיק ולפיכך מחייב אף משום ממונו, ודו"ק.

תוס' ד"ה ממונו. ז"ל ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק אית ביה ממשות עכ"ל. נראה שר"ל ששונה בור כי תחילת עשייתו לנזק ואינו חפצא דמזיק שהולך ומזיק אלא הוא מחייב מדין תקלה בעלמא תיכף ומיד בשעת עשייתו, ולפיכך מחייב אף דלית ביה ממשא כי אינו דומה כלל לשאר אבות נזקין.

בא"ד א"נ בור נמי חשיב אית ביה ממשא דע"י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע כו' עכ"ל. ר"ל אע"פ שהמחייב לשלם הוא ההבל מ"מ החפצא של בור המזיק הוא כותלי הבור. ומה שמצריך ר"י ממשא היינו בנוגע לחפצא של המזיק ולא למחייב של התשלומין.

תוס' ד"ה לאו ממונו כו'. ז"ל פשוט ליה לגמרא משום איזה דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר עכ"ל. דברי התוס' טעונים הסבר שכן אם נחייב שור העושה אש יהיו הבעלים חייבים מדין אש ולא מדין שור, ומתוס' משמע שהיינו מחייבים אותם מטעם שור.

ונראה שיש נ"מ בין בור לבין אש כי בור אינו מזיק בקום ועשה ואילו אש דרכה לילך ולהזיק. לכן בשור שעשה אש ניתן לחייב את הבעלים מדין אש או מדין שור כי השור והאש שניהם מזיקים בקום ועשה ודומים זה לזה. מאידך בשור שכרה בור א"א לחייבו מדין שור כי שור מזיק דוקא בקום ועשה ואילו הבור הזיק בשב ואל תעשה ומדין תקלה. משו"ה ניתן לחייב שור שכרה בור מדין בור בלבד, ולשם כך די בגזיה"כ איש בור ולא שור בור. אולם בשור שהדליק אש ניתן לחייבו בין מדין אש בין מדין שור כי שניהם מזיקים בקום ועשה וניתן לחייבו או מדין זה או מדין זה. ולכן מניחים התוס' שמצויה איזו דרשה הממעטת אותו מחיוב אש ועוד ממה שיש ג' אבות בשור ולא יותר חזינן שאין בזה אף החיוב של שור, ודו"ק.

תוס' ד"ה ואי במסכסכת כו'. אליבא דתוס' כשבעל חי משתתף עם אש להזיק שניהם חייבים. בדומה לכך מבואר לקמן (דף נג:) בשור ואדם שדחפו לבור שלענין נזקין כולם חייבים.

אמנם דבריהם מנוגדי' למה שקבע הרמב"ם בפרק ב מהל' נזקי ממון (הלי"ז - י"ח) וז"ל כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק כו' בד"א בששמר בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש. אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וזה לשונו: בעל האש נמי חייב עכ"ל. לפי הרמב"ם בכלב שנטל חררה כשבעל הגחלת פשע וחייב בעל הכלב פטור. ויוצא שלדעת הרמב"ם כשהכלב והאש משתתפים בנזק בין כלב ובין אש בעל האש חייב ובעל הכלב פטור. וכנראה שכך גירסתו לקמן (דף כג.) "וליחייב בעל גחלת" כלומר לבדו, ולא כגירסתנו "וליחייב נמי בעל גחלת". לפי"ז הרמב"ם יפרש את קושיית הגמרא שלנו "ואי במסכסכת אמאי חייב" שמהנכון שבעל הגמל יהיה חייב ובעל הנר פטור כי אליבא דרמב"ם א"א לחייב את שניהם בניגוד לתוס' המחייבים את שניהם.¹

footnotes: ¹ עי' במ"מ בכס"מ ובלח"מ על הרמב"ם שם. ועי' בשיטה מקובצת בשם תוס' שאנץ להלן (דף כג.) ועי' בשט"מ כאן בשם הר"ר ישעיה.

אך עלינו להבין למה הגמרא שלנו רוצה לחייב את בעל הגמל ולפטור את בעל האש ואילו הגמרא לקמן מחייבת את בעל הגחלת ופוטרת את בעל הכלב.

ויתכן שהרמב"ם סובר שמעיקרא דדינא כשיש שותפות בין אש ובין בעל חי בנזק בעל האש חייב ובעל חי פטור וכגמרא לקמן. אך בגמרא דידן בעל האש היה אנוס כי בנוגע למסכסכת לא פשע כלל ולכן בעל האש פטור ודוקא בעל הגמל חייב.¹

footnotes: ¹ צ"ע למה לא נחייב את בעל האש מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ואולי י"ל דחיוב הכלב מפקיע את חיוב האש מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

ובהסבר שיטת הרמב"ם שעיקר החיוב חל על האש ולא על הכלב יתכן שלדעתו מאחר שאש חייב כשכח אחר מעורב בו מצטרף הכח האחר לאש והופך ע"פ דין להיות כחו של האש. לכן כשהכח האחר הוא כח של בעל חי מאחר שנחשב לכחו של האש האש מפקיעה את החיוב של הבעל חי, ובעל האש לבדו חייב.

ברם בס' שיטה מקובצת מובא בשם הר"ר ישעיה שהוא מחלק בין שתי הגמרות - שבמסכסכת בעל הגמל לבדו חייב ובכלב בעל הגחלת לבדו חייב ומציע ב' הסברים. בהסבר הראשון כתב וז"ל דלקמן יש לפטור בעל הכלב דאינו בצד כלבו לשמרו אבל הכא בעל הגמל הולך לצד בהמתו ויש לנו לחייבו עכ"ל. ההבחנה הזאת מובנת לאור מה שהנחנו בשיעורים הקודמים שמצויים ב' מחייבים בבעל המזיק: א) שהמזיק הוא ממונו וכדמצינו בשור; ב) שהוא עשה את המזיק וכדמצינו במי שכרה בור ברה"ר. ובכן י"ל שבמזיק שור אם הבעלים לא עמדו בצד המזיק בשעת הנזק, כבציור של כלב, עליהם לשלם לפי שלא שמרו את ממונם שהזיק. מאידך אם הבעלים עמדו בצד המזיק, כמו בציור של הגמל, חייבים הם מדין עשיית המזיק וכאילו עשו בעצמם את המזיק שהזיק (בדומה לכריית בור). באש תמיד יש המחייב של עשיית המזיק - שכן אנו סוברים אשו משום חציו וכאילו עשה את המעשה נזק בידים (וכן מבואר בשיטה כאן דקיי"ל כמ"ד אשו משום חציו). לפיכך בכלב, כשהבעלים אינם עומדים בצד המזיק, שלהם חיובם משום ממונם שהזיק. ואילו האש מחייבת את הבעלים שלה משום עשיית הנזק (ומדין חציו). המחייב של עשיית המזיק שבאש מפקיע את המחייב של ממון של הבעל חי. אמנם בציור של הגמל בסוגייתנו כשהבעלים עומדים על יד המזיק בשעת הנזק חייבים הם מדין עשיית המזיק כמו בעל האש, אלא שזיקתם לנזק קרובה מבעל האש שלא עשה מעשה עשיית הנזק בשעת הנזק עצמה אלא לפני כן, ולכן בעל הגמל חייב ולא בעל האש.

אמנם הר"י דחה חילוק זה והסיק וז"ל ולר' נראה לחלק דהכא גבי כלב הואיל ואין ההיזק בכחו ממש אלא ע"י הרוח המוליך האש בכל הגדיש וגם אין בעליו עמו יש לנו לפוטרו ואע"ג דרוח מצויה חייב רחמנא כמו חציו ה"מ בשכל הפשיעה על ידו דליכא מאן דלשלם אלא הוא ואין לנו להפסיד הניזק אבל הכא דפשע בעל הגחלת נשליך עליו כל התשלומין ולא דמי לתרנגול שעשה כל ההיזק בכחו וה"נ גבי גמל יש לנו לחייב בעל הגמל שעומד בצד בהמתו ומכח בהמתו נעשה כל ההיזק כיון דבמסכסכת אוקימנא לה עכ"ל. דבריו טעונים ביאור.

ונראה שבמסכסכת הגמל הזיק בגופו ולכן אין לצרף את מעשיו וכחו לבעל האש כי הגמל עשה נזק בגופו ומעשה הגמל מתייחס לגמל עצמו ולבעליו ולא לאש ופקע דין כח אחר מעורב בו של אש. לעומת זאת כשמצוי צירוף בין הכלב לרוח - הגמרא דלהלן בנוגע לכלב וגחלת - יש כח אחר מעורב בו מחמת דין חציו, ובידינו לייחס את כח הרוח לכלב או לאש. ובכן כשאין בעל הכלב שם מייחסים את כח הרוח לבעל האש משום שבעל האש חייב משום עשיית המזיק ואילו בעל הכלב חייב משום ממונו בלבד. אולם אם יימצא שם בעל הכלב הרי הוא משתתף בעשיית המזיק בשעת הנזק ומעשיו מפקיעים את מעשיו של בעל האש כי מעשיו של בעל הכלב נעשו בשעת מעשה הנזק עצמה שלא כמעשה דבעל האש שנעשה שלא בשעת מעשה הנזק עצמה, ודו"ק.