Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 39b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. ממנעי ולא עבדי. יש לחקור אם אפוטרופוס חייב בנזקין מדין שומר נזקין דעלמא או מדין מיוחד. ומסתבר שאפוטרופוס אינו חייב מדין שומר דעלמא שהרי שומר נזקין דעלמא בעצמו חייב ונכנס תחת הבעלים (ועיין בשיעורים לקמן לדף נו:). ואילו אפוטרופוס אינו נכנס תחת הקטן אלא שמקיים את קיום השמירה עבור הקטן והקטן הוא המחוייב בנזקין. סמוכין לכך יש ממה שאפוטרופוס אינו משלם כופר (דף מ.). והגמרא מבארת משום דיתמי לאו בני כפרה נינהו. הרי שהאפוטרופוס חייב משום חיוב היתומים. ואילו שומר נזקין דעלמא משלם כופר (דף מה.) משום שנכנס תחת הבעלים ובעצמו חייב.
ונראה שאפוטרופוס אינו דומה לשומר דעלמא לפי שלא נמסר לו המזיק מבעלים בני חיובא. יסוד החיוב של שומר דעלמא ושל גנב בנזקין הוא כפי מה שהסבירו התוס' בפרק הכונס (דף נו: ד"ה פשיטא) וז"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשמרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשמרה דלענין נזקין אקרי בעלים כל מי שבידו לשומרה כו' עכ"ל. יסוד החיוב דשומר, וכן של גזלן, הוא משום שבלעדיהם היה השור שמור אצל בעליו והיו הבעלים חייבים בנזקיו. ועכשיו שהמזיק נמצא ברשות השומר או של הגזלן ואין הבעלים יכולים לשומרו, לכן השומר והגזלן נעשים בעלי המזיק במקום הבעלים וחייבים תחתיהם ובמקומם.¹ בד"א כשהבעלים בני חיובא, ואילו אפוטרופוס שומר דקטן שאינו בר חיובא, ולכן אפוטרופוס אינו חייב בעצמו במקום הקטן, אלא מתקנה מיוחדת האפוטרופוס מקיים את חובת השמירה עבור הקטן והקטן בעצמו חייב.
footnotes: ¹ 27) הה"א בתוס' שם רצתה להבחין בין שומר לבין גזלן, אך אליבא דמסקנת התוס' משמע ששניהם חייבים משום אותה הסברא.
והנה בש"מ כתב בשם תוס' שאנץ ז"ל י"מ דהכא דוקא מימנעי לפי שמחייבין אותו לפרוע שלא כדין מדחוזרין ונפרעין לכי גדלי עכ"ל. הרי שלדעתו האפוטרופוס אינו חייב לשלם מעיקרא דדינא ודינו שונה משומר דעלמא וכנ"ל. אך מלשון רש"י יוצא להפך שכן כתב ז"ל מעליית אפוטרופוס שלא שמרהו כראוי, וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי דאי לא ממנעי ולא עבדי עכ"ל. לרש"י האפוטרופוס חייב לשלם מעיקרא דדינא, והיתומים משלמים ע"פ תקנה מיוחדת כדי שלא ימאן אדם מלשמש כאפוטרופוס. ואליבא דרש"י עלינו לבאר מדוע יחשב האפוטרופוס לעיקר בעל המזיק להתחייב בנזקין, והרי לא היתה לו מסירה מבעלים המחוייבים כשומר דעלמא.
ויתכן שהחכמים הפקיעו את ממון היתומים שבשור המזיק מטעם הפקר ב"ד הפקר והקנו את השור לאפוטרופוס. ודומה למה שמסבירים הראשונים (עיין ברמב"ן למס' גיטין דף נב.) שאפוטרופוס יכול להפריש תרומות ומעשרות מפירות היתומים, שבי"ד הקנו לו את הפירות של היתומים כדי שיוכל להפריש מתנות כהונה. והנה בהפרשת תו"מ מתקבל שהאפוטרופוס קונה את הפירות כי זכות גמורה ליתומים שיפריש תו"מ ולפיכך הקנו לו בי"ד את הפירות לטובת היתומים. אך מכך אין הכרח שבי"ד הקנו לו ממש את נכסי היתומים להיות כשלו לכל התורה כולה (עיי"ש ברמב"ן). בכל זאת יתכן שלרש"י המחייבו כבעל מזיק אכן הקנו לו את השור להיות ממש שלו לכהת"כ.
א"נ רש"י סובר שבי"ד מינה את האפוטרופוס שיהיה השומר של שור המזיק ומינוי של בי"ד שוה למסירה מבעלים המחוייבים עבור שורם המזיק. האפוטרופוס דומה ממש לשומר נזקין דעלמא המחוייב בעצמו בנזקי המזיק. והנה הבאנו סמוכין ממה שאפוטרופוס פטור מכופר שאינו חייב כשומר נזקין דעלמא ושעיקר החיוב חל על היתומים, ומכיון דיתמי לאו בני כפרה נינהו ופטורים מכופר גם הוא פטור. ועלינו ליישב אליבא דרש"י שהאפוטרופוס עצמו חייב כשומר למה פטור מכופר.
ואמנם בשיטה מקובצת הביא קושיא זו בשם הרא"ה וז"ל ותימה דמשמע דאפוטרופסים נמי פטורים, ואמאי כיון דמנטר ליה ופשע ביה וכיון דכופרא כפרה אמאי לא בעי כפרה דהא לקמן אמרי' גבי שומר דמחייבו לשלומי כופרא, ואי משום טעמא דמימנעי ליהדרו ולישתלמו מיתמי, ואפשר דכיון דיתמי לאו בני כפרה נינהו כלל לא רמינן עלייהו תשלומין דכופר כלל, ואפוטרופוס ליכא למימר דמשלם דכיון דמשתלם לעולם מימנעו ולא עבדי כו' וכיון דכן דלא אפשר דיתומים משלמי ליה כלל ולא אפשר נמי לאפוטרופוס דלישלם דמימנעי, אפשר דרבנן עבדינהו אפוטרופין לענין נזקי ממון ולא לענין מיתה כלל עכ"ל. הרא"ה מסביר שמטעם "ממנעי ולא עבדי" פטרו רבנן את האפוטרופוס מלשלם כופר, אבל מעיקר הדין הוא חייב גם בכופר. כ"ז הולם את שיטת רש"י שהאפוטרופוס כשומר נזקין דעלמא שהוא עצמו חייב לשלם בעד נזקין שכן נכנס תחת הבעלים.
גמ'. ר' יוסי בר חנינא. אליבא דרש"י נראה שלריב"ח מעיקר הדין האפוטרופוס חייב והיתומים פטורים, ולפי' האפוטרופוס משלם "וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי, דאי לא ממנעי ולא עבדי". ואליבא דהתוס' שאנץ נראה שלמרות שמעיקר הדין היתומים חייבים עכ"ז אין גובים מהם בעת קטנותם דלאו בני גבייה נינהו. ובכך חלוקים ר' יוסי בר חנינא ור' יוחנן, לר' יוחנן גובין מקטנים מלוה הכתובה בתורה כמו נזק שחל בלי דעת המתחייב, ואילו אליבא דר' יוסי בר' חנינא אין גובין מהן כלל כולל מלוה הכתובה בתורה.
גמ'. רשות משנה. אם אפוטרופוס מהווה עיקר הבעלים המתחייבים בנזק השור מובנת המחלוקת אם רשות משנה או לא שהרי השור עבר מרשות האפוטרופוס לרשות היתומים. והיינו אליבא דרש"י כנ"ל. אך לפי שיטת תוס' שאנץ שלמרות מינוי אפוטרופוס, היתומים הם עיקר הבעלים המחוייבים בנזק הסוגיא טעונה הסבר, שהרי לא היה שינוי רשות כלל כי בתחילה היו היתומים עיקר הבעלים של המזיק וגם משהגדילו הויים הם הבעלים של המזיק.
ונראה שמצויים שני דיני בעלים בשור - הבעלים לענין חיוב תשלומין והבעלים לענין העדאה וקיום דין "והועד בבעליו". לתוס' שאנץ היתומים הם הבעלים העיקריים לענין חיוב התשלומין דמזיק, אך מודה שהאפוטרופוס עיקר הבעלים לענין דין "והועד בבעליו" בהעדאת השור. העדים העידו באפוטרופוס בפני בי"ד ולענין העדאה בבי"ד הו"ל האפוטרופוס הבעלים. משום כך חל דין רשות משנה כשיגדלו היתומים ויצא השור מרשות האפוטרופוס לרשות היתומים.
גמ'. הרי הוא בתמימותו דלא מחסרינן ליה כו'. יל"ע, מאחר שאינו משלם ח"נ מגופו כ"ז שהוא תם, היאך מתייעד ומ"ש משור שנגח עכו"ם ג' פעמים ושור של הפקר שנגח ג' פעמים שאינם מועדים משום שלא נגחו נגיחות של חיוב (עי' בתוס' דף כד: ד"ה במכירין), וגם פה לא נגח השור נגיחות של חיוב, כי אין גובין ח"נ מתם מגופו כל זמן שהוא ברשות אפוטרופוס.
וי"ל בשני אופנים:
א) יתכן שהנגיחות של שור יתומין הן נגיחות של חיוב שכן היתומים חייבים לשמור אך אינם בני קיום שמירה. ואילו בעכו"ם והפקר אין חובת שמירה כלל ולפיכך ליכא נגיחות של חיוב.
ב) אולם עדיין לא הונח לנו לפירוש שני ברש"י הנ"ל שח"נ הוא קנס וחיובי קנס אינם חלים כלל בקטנים לפי שאינם חייבים בעונשים. וי"ל שנגיחות פטור אינן קובעות העדאה ר"ל הנגיחות לא יבואו לידי חיוב לעולם כגון נגיחות עכו"ם והפקר, ואילו כאן הנגיחות חלות להעיד את השור כדי שיתחייב נ"ש לאח"ז ברשות האפוטרופוס, ולפי' שפיר יכולים להעיד את השור, ודו"ק.