תוס' ד"ה לאו. ז"ל וי"ל וכו' עכ"ל. לדין שמא יקניטנו רבו וכו' יתכן להציע שני פירושים:

א) א"א לשמור את העבד במציאות ולכן הבעלים פטורים; ב) א"נ מאחר שחייב העבד עצמו לשמור את גופו שלא יזיק והוא מדין אדם המזיק אין מחייבים אף את בעליו בשמירתו. מזיק שניתן לחייבו בין מדין אדם המזיק ובין מדין ממון המזיק מטילים עליו חלות דין אדם המזיק ולא חלות דין ממון המזיק.

ונראה שבשני הפירושים חלוקים המקשן ורב אשי. דעת המקשן כפירוש הראשון שבמציאות לא ניתן לשמור עבד מאחר שכוונתו להזיק, וסד"א שא"א לשמור גם שור שכוונתו להזיק, ואילו רב אשי סבר כפירוש האחרון שהפטור חל רק בעבד לפי שהעבד עצמו חייב מדין אדם המזיק וזה מפקיע את החיוב של ממון המזיק מבעליו. אך בשור שסברה זו אינה קיימת הבעלים חייבים. ונראה שכך כוונת התוס', דו"ק היטב בלשונם.

וניתן לחקר, אליבא דטעם "שמא יקניטנו רבו" מה הדין באדון שיראה את עבדו שהוא הולך להזיק ויכול האדון למונעו מכך האם חייב למונעו מטעם בעל המזיק, כי אע"פ שהאדון פטור מלשלם מ"מ יתכן שחלים עליו איסורי בעל המזיק.¹ ונראה שעל פי ההו"א שכוונתו להזיק פוטרת מדין אנוס עולה שכאשר אינו אנוס בודאי מוטלת עליו חובת שמירה וחייב למונעו מלהזיק. אמנם לפי המסקנא שפטור מטעמא רבה וכו' - וכדנ"ל שדין אדם המזיק שחל על עצמו של העבד פוטר את אדוניו מלהיות חייב מדין ממון המזיק - יש להסתפק אם העבד מופקע לגמרי משמירה משום שבר דעת הוא ויש לו חיוב שמירה על עצמו ואין איסורי מזיק וחיובי שמירה חלים כלל על בעליו, או"ד בכל זאת חייב לשומרו מלהזיק ואין כאן אלא פטור תשלומין בלבד, וצ"ע.²

footnotes: ¹ כגון אזהרת ולא תשים דמים בביתך וכדומה. ² לפי מש"כ בתחילת השיעורים אליבא דחד לשון שאין אדם חפצא דמזיק יוצא שאין חובת שמירה חלה ואפי' איסור איננו מאחר שאין לאדם חלות שם מזיק, וחיובי ואיסורי שמירה חלים דוקא בחפצא שיש לו שם מזיק ולא באדם. וע"ע בחידושי מרן רי"ז הלוי להל' נזקי ממון.

ב. כתב הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה (הל"ט) וז"ל העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשומרן שאם יכעיסנו רבו ילך וידליק גדיש וכו' עכ"ל. יש להקשות הרי "ואינו יכול לשומרן" היא סברת המקשן שבמציאות א"א לשומרן ולפי' הבעלים פטורים. ואילו דברי הרמב"ם "אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהן דעת" משמע קצת כרב אשי כי בגלל חיוב אדם המזיק שחל על העבד לא חל החיוב של ממון המזיק על הבעלים, וצ"ע ביישוב הסתירה.¹

footnotes: ¹ עי' באבן האזל פ"א מהל' נזקי ממון הל' א' אות ט"ו.

עוד יש להעיר על הרמב"ם שמדבריו עולה שהבעלים פטורים על גניבת עבד דוקא משום דין שמא יקניטנו וכו', ולכאורה חיוב ממון המזיק חל רק בנזקין בגוף החפצא בדומה לקרן, שן, ורגל, אבל בגניבה ליכא דין ממון המזיק. וביאר הגר"ח זצ"ל שגם גניבה מחייבת מטעם מזיק, ולכן בעבד שגניבתו מהווה נזק הבעלים היו חייבים אילולא טעמא דשמא יקניטנו וכו'.¹

footnotes: ¹ עיין בחידושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם (דף צד:). ולכאורה צ"ע מיסוד הגר"ח המובא למעלה שחיוב מזיק הוא בגלל השחתת החפצא דניזק והפסד צורה, וכי איזה הפסד צורה יש בגניבה. אך עיין בשיעורים לקמן לפרק הכונס (דף נו.) בענין היזק שאינו ניכר שאמר רבינו שכשיש נטילת ממון מרשות הבעלים יש חלות דין נזק בלי הפסד צורה. וזהו יסוד הדין דגניבה מהווה נזק. ומסתבר דכ"ז נכון באדם שנטל ממון בעליו בגניבה והוציאו מרשות הבעלים לרשות עצמו דהו"ל גנב ומזיק. ואילו בשור ליכא דיני גניבה ולא שייך בשור נזק דגניבה. שור חייב דוקא באופן שהשחית את גופו של החפצא הניזק. עיין בתוס' לקמן (דף כג.) ד"ה תפשוט כו'.

וכתב רש"י (ד"ה אפ"ה פטורין) ז"ל כדאמרי' בפ' החובל (דף פז.) העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין עכ"ל. מוכח אליבא דרש"י ולפי סוגייתנו שאלמלא טעם "שמא יקניטנו" היה האדון חייב לשלם עבור חבלת עבדו.¹ וצ"ע הרי ביארנו בראשית השיעור בשם הגר"ח זצ"ל שחבלה שונה מנזק שכן תשלומי חבלה חלים מדין עונשין² ולא כמזיק דהוי חיוב ממון בעלמא, וא"כ היאך שייך לחייב את האדון מחמת עונשי עבדו.

footnotes: ¹ ברם יעויין בתוס' ד"ה מידי כו' המפרשים שסוגיתנו דנה אודות המשנה במס' ידים (פ"ד משנה ז') דמיירי בעבד ואמה שהזיקו ממון בדומה לשור המזיק ולא שחבלו. ולפי זה מובן שהאדון יתחייב מדין בעל המזיק אלולי טעמא דשמא יקניטנו. ² עיקר הראיה לכך היא משיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' חובל הל' ו') שתשלומי נזק של החובל הם קנס.

ואמר הגר"מ הלוי זצ"ל שצ"ל שחיובי חבלה אינם חלים באופן ישיר על האדון אלא חלים לכתחילה על העבד והאדון מתחייב לשלם בשביל עבדו. קנין ממון שיש לרב בעבדו מחייבו לשלם כל חיובי ממונו כולל תשלומי חבלה המהווים עונשין. ויוצא שאם אנס עבד נערה או שהיה שומר ופשע בשמירתו בדין הוא שחייב האדון לשלם את חיובי התשלומין שחלים על העבד. בכך מוסברת שיטת רש"י המחייבת אדון בעד חבלת עבדו לולא טעמא רבה של "שמא יקניטנו".

ולפי"ז מבואר אף פסק הרמב"ם הנ"ל בעבד שגנב שלולא טעמא דשמא יקניטנו היה האדון חייב לשלם כי חיובי הממון של העבד מחייבים את אדונו לשלם. ואין צורך לומר כגר"ח זצ"ל שגנב הוי מזיק, ודו"ק.

ג. למעלה (דף ב. ד"ה ד' אבות נזיקין וכו' והמבעה) הובאה הגהת אשר"י (פרק החובל אות ט') שע"פ פירש"י לקמן (דף צח: בד"ה ואכפיה רפרם לרב אשי) קטן שהזיק בקטנותו חייב לשלם כשהגדיל. ברם תוס' לקמן (דף לט. ד"ה אין מעמידין וכו') כתבו וז"ל וגם אין לומר משום דאיהו גופיה כי מזיק פטור דפגיעתו רעה ממונו לא כ"ש וכו' עכ"ל. יוצא שחולקים תוס' על רש"י והגהת אשר"י ולדעתם קטן שהזיק פטור לעולם אף כשיגדיל. אמנם בהגהת אשר"י (שם) כ' וז"ל וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט:) דקאמר ר' יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו עכ"ל. הגה"א מסיק ממה שבית דין מעמידין אפוטרופוס על שורו של קטן שלא יזיק כש"כ שיעמידו אפוטרופוס על גופו של הקטן שלא יזיק.

אך התוס' חולקים על הגה"א ולשיטתם אין מעמידין אפוטרופוס על גופו של הקטן לשומרו מלהזיק ולפיכך קטן שהזיק פטור. ונראה שהתוס' סוברים כביאור הראשון בפטור אדון העבד שא"א לשמור אדם מלהזיק. לפיכך אין בי"ד מעמידין אפוטרופוס לשמור את גופו של קטן משום שאין אדם יכול לשמור אדם אחר, וקטן מופקע כמו עבד. ואילו הגה"א סובר שמעמידין אפוטרופוס על גופו של קטן כי לפי דעתו אדם נתפס תחת שמירת אדם אחר וניתן לאפוטרופוס לשמור את גופו של הקטן. אולם הבעלים של העבד פטורים מפני שהעבד עצמו חייב בשמירת גופו ובכן התחייב מדין אדם המזיק, וחיוב אדם המזיק של העבד עצמו מפקיע את חיוב ממונו מבעליו.¹

footnotes: ¹ לפי מה שכתבנו בהערה 42) שאין חיוב שמירה באדם מאחר שאין בו דין מזיק אולי ניתן לחלק בין גדול לקטן. כי בגדול מאחר שהוא בן - דעת אין לו שם מזיק ואילו קטן שאינו בן - דעת נקרא בשם מזיק. וזאת שיטת הגה"א. מאידך תוס' סוברים שאף קטן מופקע מחלות שם מזיק. אלא שיש לעיין בדין אפוטרופוס האם הוא דין שמירת נזיקין וזקוק לחפצא של מזיק או"ד שתקנה בעלמא הוא וחל אף בלי חפצא של מזיק. ויתכן שזהו הביאור בהג"א.

אף חלוקים הגה"א והתוס' ביסוד המחייב של אדם המזיק. אליבא דהגה"א הוא מעשה המזיק, ולפיכך אף קטן שהזיק חייב שכן מעשיו נקראים בשם מעשה מזיק. ואילו לתוס' המחייב הוא אי - שמירת גופו וקטן פטור לפי שאינו בר שמירה. ועיין בשיעורים לתחילת המסכת.

תוס' ד"ה כראי אדם וכו'. ז"ל ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה עכ"ל. ביאור תירוץ הריב"א: אפשר להסביר דין קלבד"מ במזיד שהעונש הקל נכלל בעונש החמור ובקיום עונש המיתה כלול גם תשלומי הכופר. אמנם לתנא דבי חזקיה שאף שוגג פטור מכופר - במקום שאין קיום עונש מיתה - מוכרח שבאדם רוצח חל קלבד"מ כפטור כופר,¹ ולענין זה אדם קל משור המחויב בכופר. שיטת הריב"א היא שיש מחייב דכופר באדם רוצח אך קלבד"מ חל לפוטרו.²

footnotes: ¹ וכך לשון הדרשה בכתובות (דף לה) מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חילקת בו בין שוגג למזיד כו' לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד כו' לפטרו ממון עכ"ל. ² עי' בחזון איש סי' ג' סק"א.

בא"ד ואור"י וכו' דלא מפטר משום קלבד"מ וכו' ומעליו פטרי ליה וכו' ותנא דבי חזקיה דפוטר אפילו שוגג היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה וכו' עכ"ל. וכ' המהרש"א וז"ל פי' ממון אחר בהדי מיתה וכו' עכ"ל, ר"ל שלא חל דין קלבד"מ במחייב א' וכמו כאן שהרציחה מחייבת בין עונש מיתה ובין כופר. דין קלבד"מ חל בשני מחייבים כגון בזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו (כתובות לא א) שהמחייב של שבת פוטר את חיוב הממון של מזיק.¹ הריב"א חולק על ר"י וסובר שקלבד"מ חל אף במחייב אחד.

footnotes: ¹ וכן כתב המהר"ם. ואילו בשט"מ (לדף מג:) הביא בשם תוס' הר"פ שבחיוב תשלומי כופר לא אמרינן קלב"מ. ועי' להלן.

וכבר תמהו על פירוש המהרש"א שהרי בנוגע לדין "אין אדם לוקה ומשלם" שגם הוא משום קלבד"מ הקשה הגמרא (מכות ד ב) ממוציא שם רע שלוקה ומשלם, ומה ענין מוציא שם רע לקלבד"מ והלא במוציא ש"ר מחייב אחד מחייב בין המלקות בין הממון ובכן אליבא דמהרש"א לא נתפס בפטור קלבד"מ.¹

footnotes: ¹ עי' באור שמח פ"א מהל' מעילה הל' א'.

ונראה בכוונת התוס' אליבא דמהרש"א שמיתת הרוצח מהווה כפרה - עיין בסנה' (דף מג:) תהא מיתתי כפרה וכן עי' שם (דף מז.) כיון דאיקטל הו"ל כפרה - והמיתה והכופר ברוצח מצטרפים לקיום וחלות א' של כפרה. משום כך לא חל דין קלבד"מ כי קלבד"מ שייך רק כשיש שני עונשים וחיובים נפרדים. מאידך במוציא ש"ר שפיר שייך קלבד"מ כי מלקות וממון מהווים שני חיובים נפרדים, ואע"פ שנתחייבו בגלל מעשה אחד עכ"ז אין מצטרפים לחלות כפרה אחת כמו מיתה וכופר שמצטרפים לכפרה אחת.

ואמנם התוס' בפסחים (כט א ד"ה מאן וכו') כתבו וז"ל ואור"י בתשלומי תרומה מחמת כפרה הם וכו' וכיון דכפרה הוא אין כרת פוטרו משום קלבד"מ עכ"ל (וכן איתא בתוס' כתובות לא ב ד"ה זר שאכל תרומה), וקרוב לומר שגם כוונת התוס' שלפנינו היא שהואיל וכופר כפרה לא חל בו פטור קלבד"מ.¹ ועיין לקמן (דף מ.) בסוגית כופרא כפרה וכופרא ממונא ואכמ"ל.

footnotes: ¹ עי' בש"מ בשם תוס' הר"פ.

עיין ברש"י לקמן (דף י. ד"ה מה שאין כאן באש) בנוגע לדין שבאש פטור מכופר וז"ל אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקלבד"מ עכ"ל. רש"י סובר כריב"א שדין קלבד"מ חל לפטור מכופר.¹

footnotes: ¹ כבר ציין הגרעק"א בגליון הש"ס לפרש"י זה ועי' בקצות החשן סי' ת"י סק"ד.

וצ"ע במה שרש"י ביאר דאש פטור מכופר משום דקלבד"מ, התינח אליבא דמ"ד אשו משום חציו שחייב מיתה. אבל למ"ד אשו משום ממונו כשלא הצית בגופו של הנרצח שאינו חייב מיתה (עי' לקמן דף כב:) או אפילו אליבא דמ"ד אשו משום חציו אך שכלו לו חציו (עיין לקמן דף כג.) שחייב משום ממונו, הרי אינו חייב מיתה ולא חל דין קלבד"מ, והיה בדין שיתחייב בכופר, וקשה שהרי בגמרא מבוארת שבכל אופן אש פטור מכופר. ועוד עלינו להתבונן בדברי רש"י לקמן (ט ב ד"ה מה שא"כ בבור) וז"ל שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרי' שור ולא אדם עכ"ל, הרי לימוד שור ולא אדם פוטר בור במיתת אדם מדמים ולא מכופר, ובגמרא שם מדובר בכופר ואומרת שהשור חמור מהבור ששור משלם כופר ולא בור, ולמה הביא רש"י את הלימוד הפוטר מדמי אדם.¹

footnotes: ¹ כן הקשה תלמיד רבנו פרץ הובאו דבריו בשיטה מקובצת ועי' במהר"ם (דף ט:) ד"ה מה שאין כן בבור ובמרומי שדה.

ונראה שתשלומי כופר באים לכפר על מעשה רציחה, ובכן פירש רש"י שבעל הבור פטור מכופר לפי שאין במיתה ע"י בור מעשה רציחה. חדא שהבור לא עשה שום מעשה שכן הנהרג הוא שהלך ונפל לתוכו. ועוד שאין הבור בעל חיים וליכא מעשה כלל. ולכן פשוט לרש"י שא"א להטיל על המיתה חלות שם רציחה ואף לא לחייב בכופר. הוא הדין למ"ד אשו משום ממונו או כשכלו לו חציו ולא הצית האש בגופו של הנהרג אין בהריגת הנהרג מעשה רצח וחלות שם רציחה, ומשום כך אין חיוב כופר. ולכן פרש"י שהגמרא כשהשוותה חומרות שור לבור ר"ל שבור פטור אפילו מדמים, כי אילו היה בור חייב בדמים היה דומה קצת לשור המחוייב בכופר ולא היה כל כך חומר בשור.

בד"א בבור ובאש המחוייבים משום ממונו. אמנם למ"ד אשו משום חציו יש מעשה רציחה וחלות דין רציחה והו"א שיתחייב בכופר קמ"ל שפטור מטעם קלבד"מ. רק בשור שהמית חידשה התורה שייחשב למעשה ולחלות שם רציחה ושיחול בו דין כמיתת הבעלים כך מיתת השור (לקמן דף מה.), ובכן מחייב כופר.

בא"ד וכאן אין שייך להזכיר תנא דבי חזקיה כו' עכ"ל. צ"ע לפי מה שביארנו אליבא דהמהרש"א שלא שייך קלבד"מ בכופר משום שהוא והמיתה הם כפרה אחת א"כ בשוגג שאינו חל דין מיתה וליכא כאן כפרה אחת צ"ל פטור מדין תנא דבי חזקיה.

ונראה שניתן לחקר בדין תנא דבי חזקיה האם ביאורו שמעשה העבירה המחייב מיתה במזיד אלים ופוטר שוגג מתשלומין או"ד יסודו הוא "שלא תחלק שוגג ממזיד" דהיינו שאין להחמיר בשוגג שישלם ממון אם לא היה משלם אותו במזיד. נ"מ לקושיתנו. אם הפטור דתנא דבי חזקיה הוא משום שמעשה העבירה פוטר, בדין הוא שיפטר שוגג מכופר, שהרי מעשה העבירה חמור שמחייב מיתה במזיד. והסברא של כפרה ארוכה אחת אינה שייכת בשוגג. מאידך אם הפטור מיוסד בסברת "לא תחלק שוגג ממזיד" אז בדין הוא שישלם כופר בשוגג מאחר שמשלמו במזיד. וכנראה שלצד זה התכוונו תוס'.

והנה אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד "דחיישינן שמא הרוח בלבלתו". והוא פטור מיוחד מגלות בהורג בשוגג ולא ממיתה בהורג במזיד.¹ ויש לעיין במקרה שהרגו בשוגג והיה חשש שהרוח בלבלתו ובאותו מעשה הזיק ממון, האם נאמר שפטור מדין תנא דבי חזקיה או לא. שאם הרוח בלבלתו, כלומר והוא לא הרגו, מהראוי שיתחייב ממון שהרי לא הרגו והעבירה אינה חמורה כ"כ. אך זה נכון לפי הצד הראשון בביאור דין תנא דבי חזקיה שמעשה עבירה שהוא חמור פוטר. ברם אם נתפוס כצד השני שהוא דין שלא תחלק שוגג ממזיד גם באופן זה מהראוי שיפטר - כשם שאם היה הורגו במזיד היה פטור מממון אף כשהרגו בשוגג צ"ל פטור ממון.²

footnotes: ¹ עי' גיטין (דף ע:) ורמב"ם פ"ה מהל' רוצח ה"ב ובהשגת הראב"ד ובכסף משנה שם. ² יש מקום לחלק שהרי עצם הדין מבחין בין שוגג למזיד כי בשוגג חוששים שמא הרוח בלבלת ובמזיד לא. רק אם בעצם דיניהם שוים שוגג ומזיד תופסת סברא שלא תחלק בדין תשלומין. וע"ע בשיעורים לקמן (דף כו.) תוס' ד"ה ויהא אדם.