גמ'. איבעי לך עבורי חדא חדא. יעויין בב"מ (צג:) שרב פפא מחייב לשומר פקדון משום דאיבעי לך עבורי חדא חדא. וכתבו התוס' (ד"ה איבעי כו') שלר"פ ש"ש בלבד חייב ולא ש"ח לפי שר"פ סובר כרבא בסוגייתנו שמזיק פטור, דאילו לרב כהנא שמחייב מזיק פשיעה הוא ואף ש"ח חייב.

אחרת העלה הרמב"ן בחידושיו לב"מ (צג: ד"ה איבעי וכו') וז"ל ואיכא למימר ודאי פשיעה היא שכיון שדרכן להיות דוחפות זו את זו והעבירן כאחת אין כאן שמירה לא מעולה ולא פחותה, הלכך בשן ורגל חייב שאין כאן שמירה כלל, ומיהו ש"ח פטור שלא קבל עליו לטרוח כ"כ אלא שיהא שומרן ומעבירן כמו שעושה בשלו. הילכך אע"פ שאין שמירה כלל פטור שע"מ כן קבל כו' עכ"ל. הרמב"ן חידש ששונה דין שמירת נזקין משמירת גופו. שמירת נזקין תלויה במציאות דהיינו אם אפשר לבעלים למנוע את הנזק או לא, ואם לא מנעו אותו פשעו וחייבים. בשמירת גופו לעומת זאת קיימת הלכה דנטרי כדנטרי אינשי דהיינו שהשומר אינו חייב לטרוח ולשמור יותר ממה שדרך העולם לשמור בשלהם. יסוד החילוק הוא ששומר פקדון התחייב מעצמו לשמור ודעתו היתה להתחייב רק כדנטרי אינשי ולא יותר. ואילו שומר נזקין נתחייב לשמור בעל כרחו ומשום שהוא בעל המזיק חייבתו התורה בשמירת נזקין. חיוב זה שחל מן שמים תלוי ביכולתו למנוע הנזק ולא במה שהוא דרך העולם לשמור.

התוס' חולקים על הרמב"ן והם משווים את הדין של שמירת נזקין לדין של שמירת גופו. בשתיהן פטור אם נטר כדנטרי אינשי. מסתבר שלתוס' בכה"ג אינו פושע כלל, והלכה זו חלה איפוא בנוגע לשמירה בכל התורה כולה - בין בשמירת גופו ובין בשמירת נזקין. ואילו הרמב"ן סובר שהדין דנטר כדנטרי אינשי אינו מפקיע פשיעה אלא שחל כפטור תשלומין. והפטור הזה מלשלם חל בשמירת גופו בלבד התלויה בדעת המתחייב, ולא בשמירת נזקין מקום שחייבה התורה את הבעלים בעל כרחם בשמירה ובתשלומי נזק.

גמ'. ור' יוחנן אמר אפי' מערוגה לערוגה ואפי' כל היום כו'. צ"ע לדעת ר' יוחנן, מאחר שיכולים הבעלים למנוע אותה מלהזיק את הערוגה השניה למה פטורים מתשלומי נזק, והרי פשעו בשמירתם.

ועי' ברא"ש (סי' ז') שהבחין בין שן ורגל לשאר המזיקים. בשאר המזיקים דנים על הנזק עצמו אם בא בגלל פשיעה או מחמת אונס. ואילו בשן ורגל קובעת גזיה"כ "ובער בשדה אחר", שהכניסה לרשות הניזק מחייבת, ואם היו הבעלים אנוסים בשעת הכניסה פטורים, אע"פ שלא היו אנוסים בשעת הנזק עצמו. וז"ל הרא"ש: ומיירי בדאפשר לרועה למיטרח בתרה ולאפוקה כו' ואפ"ה פוטר ר"כ באכילת אותה ערוגה כולה דכיון שהנפילה היתה באונס לא קרינן ביה ושלח ובער עד דעביד כעין ושלח כעין ובער, דהא דכתיב ושלח ובער מקמי דתיעול לשדה חבירו כתיב, והערוגה כיון דעיילא ביה באונס נפילה כי אכלה נמי אינה משלמת אלא מה שנהנית. ואע"ג דידע דקיימא התם ויכול לאפוקי דבעינן ושלח ובער וליכא, אבל יצאה מערוגה זו ונכנסה לערוגה אחרת ומצי לאפוקה קרינא ביה ובער ושלח. ור' יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפי' כל היום עד שתצא ותחזור לדעת, דכולה גינה דנפלה ביה באונס כחדא ערוגה דמיא ולא קרינא ביה ובער בשדה אחר עכ"ל.

התוס' הסבירו (בד"ה ל"ש כו') את דעת רב כהנא שחייב מערוגה לערוגה וז"ל דכיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב להעלותה מאותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחר עכ"ל. אליבא דר"כ כל ערוגה וערוגה חשובה כשדה אחר, ומערוגה לערוגה יש כניסה חדשה לשדה אחר, והואיל ובכניסה החדשה הזאת ליכא אונס לכן חייב. ואילו ר"י סובר שכל הערוגות נחשבות לשדה אחד ומכיון שהכניסה לשדה זה באונס היתה פטור על הנזק שעשתה בכל השדה גם מערוגה לערוגה. ויתכן שר"י מגדיר שדה לפי מידת השמירה ומאחר שהבעלים שומרים כל הערוגות יחד כולן מהוות שדה אחד. ור"כ מגדיר שדה א' כפי צורת הגידולים ומבחינת צורת הגידולים כל ערוגה וערוגה היא שדה אחר.

והנה הרא"ש בתחילת המסכת (פ"ק אות א') כתב שלשיטת הרי"ף שהפטור דשן ורגל ברה"ר הוא משום דאורחיה, אם דרסה הבהמה ברה"ר על עץ ארוך המונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ושבר העץ כלים ברה"י פטור שכן הזיקה בדרך הילוכה ברה"ר. ונראה שר"ל דבכה"ג חסרה כניסה לרה"י שלא ברשות והכניסה לרה"י היא המחייבת שן ורגל. אמנם לעיל (דף יט.) במהלכת ברה"ר והתיזה צרורות והזיקה ברה"י דנה הגמ' אם חייבת או פטורה ומסקנת הסוגיא שחייבת. ועלינו לבאר כיצד מתיישב דין זה עם פסק הרא"ש בעץ ארוך. ונראה ליישב כי הצרורות מהווה כניסה שלא ברשות לרשות הניזק, אולם בעץ ארוך שכבר היה מונח הדבר המזיק ברשות הניזק ולכן אין דריסת הבהמה עליו נחשבת כאילו נכנסה לשדה אחר, ולפיכך פטור, ודו"ק היטב.