תוס' ד"ה סיפא. וז"ל קנס של אונס ופתוי אין יכול להוריש כו' משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו וכו'. מתוס' משמע שהחיוב של אונס ומפתה חל לכתחילה לבת אלא שהאב גובה ממנה. ומשו"ה כשמת האב הבת בעצמה גובה את הקנס. ונראה שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד וכדלהלן.

עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' נערה בתולה הלי"ג) הפוסק דטענת הבת באונס מחייבת שבועת מודה במקצת. וז"ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה עכ"ל. ועיין בראב"ד שהשיג וז"ל אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה עכ"ל. ובכן נראה דאליבא דהרמב"ם החיובים של אונס ומפתה חלים לכתחילה לבת אלא שהאב גובה אותם מדין שבח נעורים. ולפיכך הבת נחשבת לבעלת דבר ויכולה לטעון בבי"ד. מאידך להראב"ד החיובים של אונס ומפתה חלים ישיר לאב ולפיכך הבת אינה בעלת דבר לטעון¹.

footnotes: ¹ עיין בחדושי הגר"ח הלוי זצ"ל על הרמב"ם בהל' נערה בתולה וברשימות שיעורים לשבועות ונדרים ח"ב (דף קנח - קנט) וברשימות לב"ק ח"א לעיל (דף רל"ז).

אמנם יתכן שאף הראב"ד מודה שהחיובים של אונס ומפתה חלים לכתחילה לבת והאב זוכה במעשה הגבייה, ומ"מ סובר שאין הבת בעלת דבר לטעון, כי סובר שטענת בעל דבר שייך רק כשבמציאות יש הפסד ונגיעת ממון לטוען. ומכיון דהאב זוכה בגביית הקנס אין לבת נגיעות של הפסד ממון כדי לטעון בדין.

ועיין שם בסוף הראב"ד וז"ל ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין עכ"ל. ומספיקו נראה שסובר שהחיובים הם לבת, אלא שהאב גובה במציאות. ומשו"ה יתכן שאין האב בעל דבר לטעון, כי הטענה של מודה במקצת צריכה להיות טענה ממי שהחיובים שלו, ואילו האב שזוכה בתשלומין במקום שהחיובים עצמם הם לבת, אינו בעל דבר לטעון.

ולפי"ז במכירת שטרות שביארנו כמה פעמים¹ שעצם החיוב של החוב נשאר למוכר, אלא שהלוקח זוכה בזכות גביית התשלומין, הבעל - דבר לטעון בטענת מודה במקצת תלוי בנידון הנ"ל.

footnotes: ¹ כגון לעיל (דף סז.) בענין יאוש ושינוי רשות אות א' וברשימות שיעורים לשבועות חלק שני (דף רמ"ד) בביאור הראב"ד (פ"ו מהל' מכירה הלי"ב). ועיין נמי ברא"ש (כתובות פ"ט אות י') בשם הר"ת.

כאמור, הרמב"ם פוסק שהבת תובעת ומחייבת שבועת מודה במקצת, וקשה הרי במשנה (למס' שבועות דף לו:) איתא שהאב הוא התובע המחייב שבועת הפקדון. ותירץ הגר"מ הלוי זצ"ל שדין מודה במקצת תלוי במי שמחייב את החיובים וזוהי הבת. מאידך כפירת שבועת הפקדון המהווה חלות דין גזילה תלוי' אך ורק במי שזוכה בממון ושמפסיד ממון מחמת הכפירה וזהו האב.

בא"ד. ועוד נראה לר"י כו' חייב אתה ליתן לו כו' צא תן לו וכו' עכ"ל. הר"י מחלק בין דין ירושת קנס לבניו שמוריש את הקנס לבניו אחרי שהורו בי"ד "חייב אתה ליתן לו" לבין דין חמשה חצאי בקר שנפטר מדו"ה עד שיפסקו הדיינים "צא תן לו". ונראה שהביאור הוא שיש שני מיני גמר דין בקנס: א) גמר דין ראשון הגומר את חיובי הממון של קנס, דהיינו "חייב אתה ליתן לו"; ב) גמר דין שני לענין גביית הקנס דהיינו "צא תן לו". אחרי "חייב אתה ליתן לו" הממון של קנס נגמר ומורישו לבניו. מאידך הפטור של חמשה חצאי בקר מונע בי"ד מלגבות קנס של ה' חצאי בקר. ומסתבר שמעשה גביית ב"ד דהיינו הוראת "צא תן לו" גומרת את ממון הקנס לענין גבייה. כלומר ב"חייב אתה ליתן לו" חיוב הממון של קנס נגמר לכל מילי חוץ מלענין גביית ב"ד. לענין גביית בית דין הקנס עדיין אינו ממון גמור. וב"צא תן לו" נעשה הקנס לממון גמור גם לענין גבייה.

בא"ד. ור"י הלבן מפרש וכו' עכ"ל. שיטת ר"י הלבן שהאב אינו מחייב לעולם משום שעיקרו היה קנס, ואע"פ שיורש מבתו לאחר שנעשה ממון בבי"ד.

והנה הרמב"ם סובר (הל' שבועות פ"ט ה"ו) שתביעת שליח דעלמא מחייבת בשבועת העדות וז"ל אין העדים חייבין בשבה"ע עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו עכ"ל. מאידך לענין שבועת הפקדון הצריך הרשאה וז"ל (שם פ"ז ה"ו) אחד הנשבע לבעל הממון בעצמו או לשלוחו הבא בהרשאתו עכ"ל. וביאור שיטתו ששבוה"ע תלויה בתביעה בלבד ולזה מועילה שליחות פשוטה. מאידך שבוה"פ אע"פ דל"צ תביעה (עיין במס' שבועות דף לב.), מ"מ צריכה כפירה בפני בעל הממון, וכמבואר בלשון הרמב"ם, ולכן צריכים הרשאה כי המורשה הוי בעל הממון. ודין זה נלמד מגזיה"כ "וכחש בעמיתו" שדוקא הכחשה בפני גברא שהוא בעל ממון מחייב שבוה"פ¹.

footnotes: ¹ ורבינו זצ"ל הסביר בשיעורים לשבועות (דף לא. ד"ה שילח ביד עבדו) שהוא משום דרק הכחשה ושבועה בפני הבעלים מהווה גזילה וכדמבואר בספר הגר"ח זצ"ל (פט"ז מאישות הל"ה) שחיוב שבוה"פ תלוי בחלות דין גזילה.

ולפי"ז נראה שהר"י הלבן סובר שהמיעוט של עיקרו קנס אינו שהכחשת ממון כזה אינה מחייבת, אלא הוי דין בגברא, שהכחשה בפני בעל קנס אינה מחייבת קרבן שבועה. האב מופקע בתורת גברא מלהיות המחייב דשבוה"פ מכיון דכלפיו הוי עיקרו קנס שהרי אצלו היה חיוב קנס בחיי הבת, ואע"פ שהבת מתה אחרי ההעמדה בדין וירש ממנה ממון גמור מ"מ האב מופקע מלחייב שבוה"פ. ואילו כשמוריש אותו לבניו אחרי ההעמדה בדין הרי כלפיהם מעולם לא היה חלות חיוב קנס כי ירשו חיוב ממון, וכלפיהם הוי דבר שעיקרו ממון ולכן ליורשים יש חיוב שבוה"פ.

עי' בכתובות (דף מב.) שממון שעיקרו קנס נמעט מ"וכחש בעמיתו כו' בתשומת יד וכו' מה אלו מיוחדין שהן ממון כו' יצאו אלו שהן קנס". ויש להעיר למה הגמרא הזכירה את התחלת הפסוק "וכחש בעמיתו" דהא הו"ל לגמ' להזכיר רק את סוף הפסוק "בתשומת יד וכו'" שהוא מקור הדרשה. ולפי הר"י הלבן מובן שר"ל שהמיעוט דעיקרו קנס הוי דין שחל ב"וכחש בעמיתו" כלומר שגברא זה אינו מחייב, כיון שתחילת החיוב כלפיו היה חיוב קנס, ושיטת ר"י הלבן היא דמה"ט האב לעולם אינו מחייב שבוה"פ משום שמופקע כגברא מדין "וכחש בעמיתו".