משנה. החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים. יש לעיין בחיוב תשלומי חבלה - האם התשלומין חלין בתורת עונש על שעבר על האיסור דחבלה, או"ד דחלין בתורת חיוב ממון דעלמא כמו חיובי מלוה ומקח וממכר אבל לא משום חלות עונש.

ונראה שיש להביא כמה מקורות לצדדי החקירה הזו:

א) כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' חובל הל"ו) ז"ל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבושת ובריפוי על פי עצמו כו' (ובהל"ז) ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו שהשבת והריפוי ממון הוא ולא קנס שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו, והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהנחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת והודאתו בבית דין הוא שביישה אותו. נמצאת למד שאין הפרש בבושת בין בושת המגיע לו אם חבל בו בפני אחרים ובין בושת המגיע לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו. לפיכך משלם אדם בושת על פי עצמו עכ"ל. הרמב"ם הבחין בין שבת וריפוי המהוים חיובי ממון לבין נזק צער ובושת המהוים חיובי קנס. וכתב דלפיכך המודה בשבת ובריפוי חייב לשלם, ואילו המודה בנזק ובצער פטור מלשלם. (והמודה בבושת חייב מטעם אחר כיון דביישו בפני בי"ד). ובביאור החילוק הזה נ"ל דבשבת ובריפוי המחייב הוא הפסד הממון של הנחבל, ולפיכך תשלומי ממון הם כשאר תשלומי נזקי ממון דעלמא. ואילו בנזק צער ובושת, החובל אינו משלם בשביל הפסד הממון, אלא נענש בעונש ממון כיון דעבר אאיסור דחבלה, ומשו"ה אינם תשלומי ממון אלא תשלומי קנס.

והנה בחבלה דעלמא החובל עובר בלאו ד"לא יוסיף" (כתובות דף לג.). ובגמרא (לקמן דף פה:) איתא דבדהדקיה באינדרונא (ל' רש"י: שסגרו במסגר) חייב בשבת, וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' חובל הל"ג) וז"ל אסרו בחדר נותן לו דמי שבת עכ"ל. והרי כאן לא עבר באיסור ד"לא יוסיף" שהרי לא הכהו כלל ואעפ"כ משלם שבת. ומוכח שחיוב השבת אינו מדין עונש עבור האיסור ד"לא יוסיף" אלא חיוב נזק דעלמא שמחוייב לשלם עבור חסרון הכיס והפסד הנחבל שחל משום שביטלו ממלאכתו.

ב) כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הל"י) וז"ל כל הנישום כעבד אין גובין אותו דייני חוצה לארץ. לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבושת שהוא חייב בהן דייני חוצה לארץ. אבל שבת וריפוי גובין מפני שיש בהם חסרון כיס וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת וריפוי בבבל עכ"ל. והנה כתב הרמב"ם שגובין שבת וריפוי בבבל משום שיש בהם חסרון כיס. ותמהו כל המפרשים שהרי גם בנזק יש חסרון כיס וכפשטות הסוגיא (לקמן פד ב). וכנראה שהרמב"ם אזיל לשיטתו ששבת וריפוי הם תשלומי ממון ואילו נזק צער ובושת חלים בתורת קנס. ומש"כ הרמב"ם "חסרון כיס" ר"ל שהמחייב בשבת וריפוי הוא הפסד הניזק, וחיוב ממון כזה דנים בבבל. ואילו תשלומי נזק צער ובושת קנסות הם שאינו משלם משום הפסד הממון של הנחבל אלא מדין עונש, ואין עונשין בבבל. ולפיכך אין דנים דיני נזק צער ובושת בבבל.

ג) לקמן במשנה (דף פז.) איתא שקטן שחבל באחרים פטור. וכתב בהגהות אשר"י (רא"ש פ"ח אות ט') וז"ל מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל, וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים (דף צח:) כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא עכ"ל. אך הרמב"ם פסק (פ"ד מהל' חובל הל"כ) שקטן שחבל פטור מלשלם, ומשמע אפילו משהגדיל. ואמר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם פליג על הגה"א ומחלק בין מזיק לחובל. וס"ל להרמב"ם שהדין דקטן חייב לשלם לכשיגדיל חל דוקא בנזקי ממון, שהם חיובי ממון דעלמא עבור מעשה הנזק. ואף קטן שהזיק חייב לשלם מחמת המעשה שעשה. מאידך קטן שחבל פטור לגמרי, כי חיוב החובל הוא מדין עונש מחמת האיסור, וקטן אינו בר עונשים¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לקמן (דף פז.) ד"ה חש"ו פגיעתן רעה.

ד) הרמב"ם כתב (פ"ה מהל' טוען ונטען הל"ב) וז"ל וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם וכו' שטענו שחפר שתי מערות והוא אמר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אמר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל עכ"ל. לדעת הרמב"ם דמי קרקע כקרקע דמיין ופטור משבועה דאורייתא. והשיג עליו הראב"ד וז"ל נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל.

הראב"ד השיג על הרמב"ם מדין המודה במקצת חבלה שחייב לישבע (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' נערה בתולה הלי"ג). והקשה דהרי אדם הוקש לקרקעות ובדין הוא אליבא דהרמב"ם שלא ישבע המודה במקצת חבלה מדין דמי קרקע כקרקע דמי. ותירץ הגר"ח זצ"ל¹ דהחיוב דחבלה שונה מהחיוב בנזקי ממון. כי בשאר נזקי ממון עיקר המחייב הוא לתקן ולהחזיר את החפץ שהזיק לניזק במצבו הראשון, ועקב חיוב זה חייב בתשלומין. נמצא שהתשלומין הם חליפי החפצא שהזיק. ולכן פסק הרמב"ם בנזקי ממון שדמי קרקע כקרקע דמיין כי משלמים דמי היזק הקרקע כחליפי הקרקע הניזקת. ואילו בחבלה, עיקר החיוב אינו לתקן את גוף הנחבל כי אם לשלם לו דמים, ולפיכך, דמי חבלת האדם אינם כאדם, ומחייבים שבועת מודה במקצת אע"פ שהאדם עצמו כקרקע דמי.

footnotes: ¹ עיין בספרו על הרמב"ם.

ובביאור החילוק הזה שחיוב נזק הוא משום תיקון החפצא והדמים הם תחת החפצא וחיוב חבלה אינו אלא דמים, ביאר הגר"ח זצ"ל שעיקר המחייב במזיק הוא הפסד החפצא. וממילא התשלומין הם דמים תחת החפצא וחסרון הכיס של הניזק. ואע"פ שהמזיק עובר על כמה איסורי תורה מ"מ אינו משלם מחמת האיסורים האלה, והתשלומין הם דמים בעלמא ולא חלות דין עונש. ואילו בחבלה עיקר המחייב הוא מעשה העבירה, והדמים הם עונש ולא באים למלא את חסרון הכיס של הנחבל אלא להעניש את החובל, ולפיכך להרמב"ם לא אמרינן דדמי אדם הנחבל כקרקע דמיין¹.

footnotes: ¹ כתב הרמב"ם (פ"א מהל' חו"מ ה"ג) וז"ל זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש בו כופר עכ"ל. מבואר מהרמב"ם שהדמים הם כופר בעד העבירה ולא דמי האבר עצמו כבנזקין דעלמא וכהגר"ח זצ"ל.

ה) לקמן (דף פו: - פז א) איתא דאליבא דר' יהודה סומא שבייש פטור מלשלם כמו שפטור מעונשים אחרים שבתורה וכמו שפטור מגלות וממיתה (עיין שם בדף פז. בתוס' ד"ה וכן). ולכאורה ר' יהודה מודה שסומא שהזיק ממון חייב לשלם. מוכרח שחיוב הבושת שאני, דחיוב עונש הוא ולר"י סומא פטור מעונשים. ואילו חיוב המזיק ממון אינו חלות עונש אלא חיוב ממון דעלמא וגם סומא חייב בו.

ו) כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל ומזיק (הלי"ג) ז"ל סימא את עינו ולא אמדוהו קטע את ידו ולא אמדוהו וקטע את רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו לכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו. אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד. ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו עכ"ל. ועיי"ש בראב"ד שהשיג עליו. ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים, דהיאך שייך שיתפוס הניזק דמי כל אבר ואבר וגם את דמי כולו. הרי יוצא שמשלם החובל יותר מדמי כולו (ועיין שם במגיד משנה ובאחרים). אלא דמבואר מכאן שדמי הנזק דחבלה אינם תשלומי הפסד וחסרון כיס דהנחבל אלא תשלומי עונש עבור מעשה החטא דחבלה. וכל מעשה חבלת אבר ואבר מחייב עונש בפני עצמו, ולכן אפשר דאה"נ שישלם אפילו יותר מדמי כולו.

ז) בגמרא (כתובות דף לב:) איתא דאפילו אליבא דמ"ד דכל היכא דאיכא מלקות וממון מילקא לקי ממונא לא משלם, מ"מ החובל בחבירו משלם ולא לקי, דבפירוש ריבתה תורה החובל בחבירו לתשלומין. ומשמע דהתשלומין הם עונש הבא במקום מלקות ומה"ט הוא דמשלם ולא לקי¹.

footnotes: ¹ עיי"ש (דף לב:) שמדמה הגמ' חידוש זה בחבלה לדין עדים זוממין. ועיין ברמב"ן וריטב"א למס' מכות (דף ד.) שכתבו דהא דע"ז משלמין ממון משום כאשר זמם ואינם לוקים משום לא תענה הוא משום דכאשר זמם הוא ענשו של הלאו. ולפי"ז שפיר מובן דתשלומי החובל הם ג"כ בתורת עונש. אך עי' ברמב"ם (פ"ד מחו"מ ה"ט) שפסק דאף החובל ביו"כ משלם ואינו לוקה, דבפירוש רבתה תורה החובל לתשלומין. ומבואר דאינו דין רק במלקות דחבלה בלבד דהממון הוי במקומן, אלא דין בכלל שממון דחבלה פוטר ממלקות, וא"כ אין ראייה שהוא עונש.

ח) עיין ברש"י (על משנה דידן דף פג: ד"ה וכמה) שכתב ששמין הנזק כפי שומת עבד עברי. מאידך הרא"ש לפרקין (סי' א') כתב ששמין אותו כעבד כנעני. ויתכן שבזה פליגי - אליבא דרש"י תשלומי נזק הם משום חסרון כיס והפסד הנחבל. ולפיכך דנים אותו כעבד עברי שזהו סכום הפסדו כיון שהוא היה יכול למכור את עצמו כעבד עברי. מאידך להרא"ש עצם חסרון הכיס אינו המחייב אותו לשלם אלא העבירה היא המחייבת והדמים הם עונש. ולפיכך אפשר לשום אותו כעבד כנעני, שהוא דין שומת חבלה, אע"פ שלא בא לנחבל אותו סכום הפסד.

והנה מהרמב"ם הנ"ל (בהל' סנהדרין) משמע שאין חיוב נזק משום חסרון כיס, וא"כ מסתבר שיפרש כרא"ש. וכתב הרמב"ם סתם בפ"א מהל' חובל (הל"ב) וז"ל נזק כיצד שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כו' עכ"ל, ונראה דר"ל כעבד כנעני הנמכר בשוק כי התשלומין אינם עבור הפסד הנחבל אלא עונש משום חבלת היד והרגל.

משנה. חייב עליו משום חמשה דברים. במשנה ובסוגיא מבואר דהחובל משלם ממון, ולא אמרי' עין תחת עין ממש - אלא ממון. וכתב הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ וז"ל שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו שנא' עין תחת עין ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת כו' פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא וזה אין בו מחלוקת אבל כשיאמר האחד כך קבלתי אין לדבר עליו עכ"ל. בביאור שיטת הרמב"ם בפירושים המקובלים ממשה נראה, שבשאר פסוקי התורה שייכי הכללים של שבעים פנים לתורה ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כלומר שהפסוקים ניתנים לפירושים שונים, ע"פ פשט רמז דרש וסוד. משא"כ הפסוקים עם הפירושים המקובלים מפי משה רבינו, שאפשר לפרשם רק ע"פ הפירוש המקובל מפי משה רבינו, ולא בדרך אחרת כלל. למשל, בפסוק "עין תחת עין", הפירוש המקובל ממשה רבינו קובע שפשט הפסוק הוא דוקא לשלם ממון ולא להפיל עין תחת עין ממש. וממילא, אסור לפרש את הפסוק דר"ל עין תחת עין ממש, כי הפשט היחידי בפסוק הוא לשלם ממון, ומי שמפרש עין תחת עין ממש הוי מגלה פנים בתורה שלא כהלכה¹. ונמצא שחיוב החובל לשלם ממון אינו מדיני התורה שבעל פה בלבד אלא גם דין הוא בתורה שבכתב, כי זהו פשוטו של מקרא. דומה לכך מצינו בנוגע לפסוקים אחרים שהביא הרמב"ם (שם בפיה"מ) כגון "פרי עץ הדר" שאין לו פשט אחר אלא אתרוג בלבד, ואין לנו רשות לפרש את הפסוק בדרך אחרת כלל. ונראה שזה גם ביאור המאמר² "שיר השירים קדש קדשים", כלומר שאסור לפרש שיר השירים לפי פשוטו של מקרא כלל, כי הפירוש המקובל מפקיע את פשטות המקרא. וממילא בשיר השירים איכא הלכה שאין בו פשט אלא כפי הבנת הרמז הדרש והסוד. המקרא יוצא מידי פשוטו והדרש הופך להיות הפשט³.

footnotes: ¹ עיין באגרות הגרי"ד הלוי (פ"א מהל' ממרים הל"ב - ג') ובשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל (דף רמ"א). ² ילקוט שמעוני (ריש שיר השירים סי' תתק"פ). ³ ואמר רבינו זצ"ל ששני הפירושים העקריים בשיר השירים הם ששה"ש מדבר ביחס שבין הקב"ה לבין עם ישראל או ביחס שבין הקב"ה לבין האדם הפרטי.

והנה הרמב"ם כתב שבפסוקים המפורשים ע"פ הפירושים המקובלים ממשה רבינו אין מחלוקת כלל. ונראה בביאור הדברים, שאין פירושי הפסוקים האלו ניתנים לדרכי לימוד תורה שבעל פה דעלמא אלא כפי הפירוש המקובל בלבד. ולפיכך לא שייך בהם מחלוקת. כי מחלוקת חלה רק בדיוני תורה שבעל פה, ואילו בתורה שבכתב עצמה לא שייך שתהיה מחלוקת. ולימוד הפסוקים האלה שיש בם פירושים המקובלים ממשה אינו לימוד תורה שבעל פה רגילה אלא לימוד תורה שבכתב, ולכן לא שייך בהם מחלוקת.

משנה. צער כו' ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה. עיין לעיל בתוס' (דף כו:) ד"ה האי וז"ל וא"ת דהכא משמע דצער שלא במקום נזק פשוט טפי כו' ובפרק החובל משמע איפכא דאמר צער שלא במקום נזק דמשלם מאן תנא וי"ל דשלא במקום נזק דלקמן היינו במקום שלא עשה רושם כדקתני כוואו על צפרניו וצער שלא במקום נזק דהכא היינו על בשרו שניכר רישומו ולא אפחתיה מכספיה כו' עכ"ל. ונראה דר"ל שכשרישומו ניכר יש חפצא של חבלה ואילו כשאין רישומו ניכר אין חפצא של חבלה אלא צער בעלמא. ולכן כשרישומו ניכר פשיטא דמשלם, שהרי ציערו ע"י חבלה. ואילו כשאין רישומו ניכר, חולקים רבי ובן עזאי, דלרבי פטור ולבן עזאי חייב. ויתכן דפליגי בעצם המחייב של צער - לרבי המחייב הוא חובל ולפיכך חייב בצער דוקא כשרישומו ניכר. ואילו לב"ע המחייב דצער הוא מחייב בפני עצמו גם בלי חבלה, דומיא לשבת שמחייב בלי חבלה, כגון כשהסגירו בביתו ולא נתן לו לצאת למלאכתו (לקמן פה: דהדקיה באינדרונא).

גמ'. מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. יתכן שאם ילפינן אדם משור אז חיוב תשלומי נזק באדם הוא דומה לנזק בשור דמשלם עבור חסרון כיס, שלא כנ"ל ברמב"ם שנזק דחבלה חיוב קנס ועונש הוא.

גמ'. דנין אדם מאדם כו' לא תקחו כופר כו'. נ"ל דהחיוב דחובל הוא עונש וקנס ולכן א"א ללמדו מבהמה אלא מאדם רוצח.

בדין כופר שאתה לוקח לראשי אברים עיין ברמב"ם שכ' בפ"א מהל' חובל (הל"ג) וז"ל זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר ולא תקחו כפר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר אבל לחסרון אברים או לחבלות יש בו כופר עכ"ל. ר"ל שאין חיוב להחסירו אבר אלא שהיה ראוי לכך לולא חידוש התורה להקל עליו שישלם ממון. אמנם אין חיוב להחסירו אבר כלל.

מאידך בנוגע לכופר בשור שהמית את האדם כתב הרמב"ם בפ"י מהל' נזקי ממון (הל"ד) ז"ל זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג מתכפר לו עכ"ל. הרי פסק שהבעלים חייבים מיתה בידי שמים ממש אלא שניצלים ע"י תשלומי כופר. מאידך מפרשי התורה אחרים¹ מפרשים גם בשור שהמית אדם שהיה ראוי שיתחייב מיתה אך אינו חייב מיתה כלל כי התורה חסתה עליו וחייבתו מעיקרו רק בממון ולא במיתה וכפירוש הרמב"ם בעין תחת עין.

footnotes: ¹ עיין בפ' משפטים ברמב"ן וגם באבן עזרא.

אך עיין בסוף הסוגיא (דף פד.) שהגמרא מביאה את דעת ר"א דאמר עין תחת עין ממש ואינו ר"ל דמחסרים את עין החובל אלא ששמין את הכופר במזיק ולא בניזק. ונראה דאליבא דר"א איכא חיוב להחסיר את עין המזיק אלא שבתשלומי כופר מתכפר. וממילא אליביה, חבלה דומה לשור הממית, שהכופר מכפר ופוטרו מחיובו ואינן תשלומין בעלמא. אך לדידן שמשלם דמי הנחבל אין חיוב כלל להחסיר את עין החובל, והתשלומין הם עיקר חיוב החובל.