תוס' ד"ה פירא דפירא כו'. ז"ל ולד בהמת מלוג דמשלם כפל לאשה כו' משום דלא תקינו ליה רבנן פירא דפירא עכ"ל. פירש דאע"פ שלבעל יש זכות לאכול את הוולד מדין פירות נכסי מלוג, מ"מ כל זמן שלא אכלו, גוף הוולד קנוי לאשה, ולפיכך הגנב חייב לשלם לה את הכפל דהו"ל פירא דפירא דלא תקינו ליה רבנן, ומ"מ משלם את הקרן לבעל שיש לו זכות בוולד ונמצא שחסרון הכיס וההפסד שלו.

ומסתבר דבפירות העץ שהם נכסי מלוג העומדים רק לאכילה הקנו לו הרבנן את עצם גוף הפירות משעת גידולן ואם נגנבו הכפל הוי של הבעל. משא"כ בוולדות בהמת נכסי מלוג שאינם עומדים דוקא לאכילה כי אולי יגדלו להוליד עוד וולדות וכו', לפיכך בהם נתנו לו רבנן רק זכות האכילה, ואילו גופיהם לאשה, ולפיכך הכפל הוי שלה.

התוס' מחלקין בין פירות דאתו מגופה דהוו שלו לבין פירות דאתו מעלמא דהוו לאשה. מאידך עיין ברי"ף למס' כתובות (דף פט. דף לח. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) המחלק אחרת וז"ל שאני הכא דקא שקיל ליה לפירא גופיה ומשו"ה לא שקיל ליה לכפל דהו"ל פירא דפירא אבל היכא דזבין ליה לפירי וזבין בהו ארעא אי לא שקיל לפירא אישתכח דלא שקיל לא פירא ולא פירא דפירא הילכך שקיל להו פירא דפירא דבמקום פירא קיימי עכ"ל. והר"ן הוסיף ז"ל חד פירא תקינו ליה אבל תרי גוונא פירי לא תקינו ליה כלומר דמה שיוצא מגוף הדבר כפירות או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה ידי העבד ושכר הבתים שהוא דבר המצוי תקנו לו אבל לא תקנו לו דבר שאינו מצוי ככפילא כו' עכ"ל. הרי"ף והר"ן סוברים שאין גוף הפירות קנויים לבעל אלא שיש לו זכות אכילה בהם, ומשו"ה בנוגע לפירא דפירא אין לו טענת פירותי השביחו וגם בגוף הפירות עצמן אמרי' חד פירא תקינו ליה ולא תרי גוונא פירא.

גמ'. הכא לא מגרש לה כו'. ר"ל שאע"פ שמכרה כתובתה לאחר מ"מ עצם החוב דהכתובה עדיין שייך לה משום שהבעל עדיין חייב לשלם לה את עיקר חוב הכתובה אלא שהלוקח יגבה את התשלומין. כי זהו יסוד הדין דמכירת שטר חוב, שלא נמכר עיקר החוב אלא זכות הגבייה בלבד. והראייה כי המוכר שטר חוב לחבירו וחוזר המוכר ומחלו מחול (כתובות דף פו ורמב"ם פ"ו ממכירה הל' י"ב), וחזינן כי עיקר החוב לא נמכר אלא זכות הגבייה, ולפיכך מחילת המוכר הוי' מחילה, ומשו"ה לאשה יש כתובה. וכן הוא הביאור בדברי הר"י שבתוס' (ד"ה כל כו') ז"ל ותירץ ר"י דכיון שאין הכתובה בשם האשה הרי הוא כאילו משהה אשתו בלא כתובה עכ"ל, כלומר ששם אין החיוב שייך לאשה אלא לאדם אחר, ולכן אין כאן חלות שם כתובה והו"ל אשה בלי כתובה, ואע"פ שבמציאות לא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ באופן זה אינו מקיים את תקנת הכתובה דצ"ל חוב לאשה עצמה ולא למישהו אחר.

תוס' ד"ה טעמא. ז"ל וי"ל דכ"ש אי תנאו קיים ולית לה דהויא בעילתו בעילת זנות כו' עכ"ל. נראה שהכתובה גומרת את חלות היתר הנשואין. והראייה מלשון הרמב"ם (בפרטי המצוות בריש הל' אישות) וז"ל לישא אשה בכתובה וקידושין עכ"ל, כלומר בכלל המצוה הוא לקדש אשה וגם לישאנה בכתובה, כי הכתובה גומרת את היתר הנשואין. ואם התנאי קיים ואין לה כתובה הנשואין לא נגמרו ואסורה לבעלה כזונה, כי היתר האישות תלוי בגמר הנשואין, דהיינו הכתובה.

מאידך אם התנאי בטל ויש חיוב כתובה אעפ"כ אסור לבעול אותה משום דלא סמכה דעתה. ונראה דבהאי גוונא אין החסרון בעצם חלות והיתר האישות אלא דאיכא איסור ביאה מיוחד מטעם צניעות. דאשכחן כעין זה באיסור לבעול את אשתו כשדעתו לגרשה וגם דאסור לזקן לישא ילדה מצד חסרון צניעות. וה"ה הכא דבדלא סמכה דעתה אסור לבעול אותה משום צניעות ומקרי' ביאת זנות.

לפי"ז במחלה הכתובה אחרי הנשואין, שהנשואין חלו בשלימות ובהיתר גמור, האיסור לבעול אותה משמחלה אינו איסור ביאת זנות בלי אישות אלא איסור ביאת זנות דצניעות.

גמ'. ומילי לא משתעבדי. צ"ע בסלק"ד דהש"ס, למה נקרא חוב הכתובה "מילי" ומדוע לא ישתעבד לפריעת החבלה. ונראה שהוא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, שעדיין לא נגמר המחייב של הכתובה עד שעת הגירושין או שעת מיתת הבעל. ושאני כתובה ממלוה לזמן דעלמא כי במלוה לזמן החיוב נגמר מיד והגבייה תלויה בזמן. דאע"פ שהחיוב חל מיד משעת ההלוואה אין גובים עד שיגיע הזמן לפרוע. ואילו בכתובה עצם החיוב לא נגמר עד שעת הגירושין או המיתה, ולפיכך נקרא חוב הכתובה "מילי". וסד"א שאינה מחוייבת למכור את הכתובה כדי לפרוע את החבלה, כי החוב אינו נגמר ורק חוב גמור משתעבד לנחבל, ודין שעבודא דר' נתן אינו חל בכתובה המהווה חוב שאינו גמור.

וע"ז הקשה הגמרא דמ"מ חייבת למכור כדי לשלם את חיוב החבלה. ויתכן שהוא מצד שעבוד הגוף שלה לשלם ואע"פ ששעבודי הנכסים לא חלין על הכתובה כי אינו חוב גמור.

ונראה לפמשנ"ת דשאני מכירת כתובה משאר מכירות חובות דעלמא. דבשאר חובות יש לומר שאפילו עצם החוב ניתן למכירה. אך בכתובה שהחוב אינו גמור א"א למכור את גוף החוב. האשה יכולה למכור רק את הזכות לגבות את הכתובה, אבל לא את עיקר החוב. ולכן דמי מכירת הכתובה נקראו בשם "טובת הנאה" ולא סתם "דמי החוב" כי אינה מוכרת את עצם החוב אלא את זכות הגבייה בלבד. ולפי"ז אף שיטת הר"י (בתוס' ד"ה כל) מבוארת שקנין מעמד שלשתן אינו מועיל בכתובה משום דעדיין לא ניתנה לגבות מחיים, כלומר דקנין מעמד שלשתן מועיל רק במלוה תוך זמנו וכדומה שהחוב הוא שלם אלא שלא הגיע זמן הפרעון. מאידך עצם חיוב הכתובה מחיים אינו חוב גמור ומשו"ה לא מועיל בה קנין מעמיד שלשתן.

תוס' ד"ה כל כו'. ז"ל וי"ל ה"מ בתחילת הסוגיא אבל לפי המסקנא דהתם דמפליג ר' יהודה בין כתבה ליה התקבלתי ובין לא כתבה ליה התקבלתי ה"ה לר"מ עכ"ל. נראה בביאור החילוק בין מחילה לבין התקבלתי דמחילה מסלקת את החוב ואילו בהתקבלתי יש פרעון. האשה אינה יכולה למחול את עצם חוב הכתובה אך בכ"ז יכולה לקבל פרעון הכתובה ואח"כ מותר לו להשהותה אצלו. ואילו אם מחלה בלי פרעון חיוב הכתובה חוזר וניעור מיד, וחייב לתת לה כתובה חדשה. ומסתבר שהמחילה אינה חלה כלל.

וילע"ק היאך מועלת התקבלתי דהאשה אחרי שכבר מכרה את הכתובה ועיקר הפרעון שייך לקונה ולא לה. ונראה דדין התקבלתי הוא דין פרעון חדש. ואע"פ שפרעון ממש בדמים שייך לקונה ולא לאשה, אך חלות הפרעון דהתקבלתי שייך לבעל החוב עצמו, והאשה היא בעלת החוב, דאע"פ שמכרה את זכות הפרעון לא מכרה את החוב עצמו וכנ"ל.

בא"ד. ולמאי דרגיל ר"ת לפרש דאין חייבת לשלם לר"מ אלא מה שקבלה א"ש טפי עכ"ל. עיין בשיעורים לעיל (דף סב.) תוס' ד"ה יצאו שטרות, דפליגי ר"ת ועוד ראשונים. לר"ת המוחל שט"ח משלם נזק בעד שווי השטר שנחשב לחפצא של ממון. ואילו לעוד ראשונים המוחל שט"ח משלם בעד כל החוב כיון שהלוקח לא יגבנו לבסוף. ובפשטות ככה ס"ל לר"ת בכל מחילות חובות. אמנם יעויין בנמוק"י לסוגיין שכ' וז"ל מיהו דוקא בכתובה אומר משום דבשעת המקח לא היה דבר ברור שתבא לידי גבייה אבל בשטר שעומד בבירור לגבות חייב מדינא דגרמי לגמרי עכ"ל. לפי"ד הנמוק"י מודה ר"ת בשאר חובות שיש להם שעבוד גמור דהמוחל חייב לשלם ללוקח בשביל הפסד כל החוב שנגרם לו כשאינו יכול לגבות אותו. ושאני כתובה שאינה ניתנת לגבות מחיים והחוב אינו גמור ולפי' כשמחלה את הכתובה אינה משלמת את הפסד החוב אלא רק בשביל שווי השטר.

בא"ד. ותזבין כתובתה במעמד שלשתן דאז אין יכולה למחול כו' עכ"ל. פליגי עוד ראשונים על דברי התוס' וס"ל שיכול למחול¹. ונראה דפליגי ביסוד הדין דמעמד שלשתן. אליבא דשאר הראשונים אינו אלא קנין חוב בעלמא. וכמו שבכל מכירת חוב המוכר יכול למחול ה"ה במעמד שלשתן דהוי מעשה קנין בעלמא של החוב הראשון. ואילו אליבא דהר"י ור"ת נחשב החוב הראשון כפרוע ע"י קנין מעמד שלשתן והמלוה הסתלק לגמרי, וחל חוב חדש בין הלוה והקונה, ולכן המלוה הראשון אינו יכול למחול אותו².

footnotes: ¹ עיין בחו"מ (קכ"ו, א') בש"ך אות י' ובקצה"ח אות ה'. ² עיין לעיל בשיעורים דף רנ"ז - רנ"ט.

בא"ד. ותירץ ר"י דמעמד שלשתן אין מועיל בכתובה בעודה תחת בעלה כיון דעדיין לא ניתנה לגבות עכ"ל. בביאור דיון התוס' נראה דיש לתלותו בחקירה הנ"ל דאם מעמד שלשתן הוי קנין בעלמא יועיל גם בכתובה, מאידך אם החלות של מעמד שלשתן הוא בתורת פרעון של החוב הראשון לא יועיל בכתובה דמכיון דאינה עומדת לגבות מחיים אינה עומדת לפרעון.

א"נ י"ל שהדיון הוא בגדר הדין של חוב הכתובה בתוך זמנו. אם חוב הכתובה חל משעת הנישואין אלא שזמן הגירושין והמיתה הוא תנאי בגבייתה אז כתובה שוה לשאר חובות בתוך זמנם ומועיל בה קנין מעמד שלשתן. מאידך ס"ל להר"י דשאני כתובה מחוב דעלמא בתוך זמנו. קנין מעמד שלשתן מועיל רק במלוה תוך זמנו שהחוב הוא שלם אלא שלא הגיע זמן הפרעון ולכן ראוי למעמד שלשתן. מאידך עצם חוב הכתובה מחיים אינו חוב גמור ומשו"ה לא מועיל בו קנין מעמד שלשתן.

בא"ד. ותירץ ר"י דכיון שאין הכתובה בשם האשה הרי הוא כאילו משהה אשתו בלא כתובה אע"פ שאין קלה בעיניו להוציאה עכ"ל. מאידך אם מכרה כתובתה בעלה עדיין משועבד בשעבוד הגוף לשלם לה כתובתה כי מכרה רק את שעבוד הנכסים וזכות הגבייה ולא את שעבוד הגוף, ולפיכך הוי' אשה שיש לה עוד כתובה. עיין לעיל בשיעורים (דף פט. ד"ה הכא לא).

בא"ד. ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים עכ"ל. ונראה דה"ה שאינה מחוייבת ללוות מאחרים כדי לשלם לניזק. רק במצוות אחדות חייבו חז"ל את הגברא ללוות ממון מאחרים כדי לקיימן כגון בד' כוסות בהדלקת נר חנוכה ובעונג שבת (עיין בפוסקים ואכמ"ל). ואילו במצות פריעת חוב אין הלוה חייב לחזור על הפתחים וללוות כסף מאחרים כדי לשלם את חובו הראשון. ואע"פ שיש לו שעבוד הגוף לשלם את החוב מ"מ עד כדי כך אינו מחויב לעשות.