Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 8b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. אמר אביי ראובן שמכר שדה כו'. לפי שיטת הראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף ר"פ הניזקין) שהלוקח משלם מדין ערב, הסבר הגמרא "אי מפקת מיניה עלי הדר" ו"לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עלי" לכאורה מיותר שכן אף בלי זה חשוב הלוה לבעל דבר מאחר שהלוקח משלם עבורו מדין ערב. ומשמע שאין הלוקח ערב אלא שמשלם מדין שעבוד נכסים דעלמא ולכן זקוקה הגמרא לטעמים אחרים כדי להחשיב את הלוה לבע"ד.
ואמר אביו של מו"ר זצ"ל הגאון ר' משה זצ"ל שיש לעיין בציור אחר כשא' יעץ לחבירו לקנות שדה ואח"כ התעורר עליה דין תורה אם המייעץ נחשב לבעל דין משום ש"לא ניחא לי דתהוי ליה תרעומת עלי". ואמר שלע"ד אינו בעל דין, ורק בסוגייתנו שלפי הראב"ד הלוקח הוא ערב של הלוה ומשלם את החוב עבורו נחשב הלוה לבעל דין כי התשלומין הם תשלומין עבורו. אמנם סוגיין נתקשה: הרי כדי להיות בעל דין לא די בשם בעל דין בעלמא שחל על הלוה משום שהלוקח משלם כערב בעבורו. אך זקוקים שתהיה נ"מ ממש למעשה כדי שיהיה לו דין בעל דין. לשם כך מסבירה הגמרא שבמה שהלוה אינו רוצה שתהיה עליו תרעומת יש נגיעה מספיקה כדי שהלוה ייחשב לבעל דין. ובזה חלוקים שתי הלשונות שבגמרא: ללישנא קמא צריך שתהיה לבעל דין נגיעת ממון ואליבא דלישנא בתרא אף נגיעת תרעומת בלבד דיה לשוותו לבעל דין.
ועיין בתוס' במס' ב"ב (דף מג. ד"ה מפני שמעמידה וכו') שמביאים שתי דיעות אם הנגיעה שלא תהא תרעומת עלי פוסלת אותו לעדות כשם שהיא עושה אותו לבעל דין כדי שיוכל לטעון בפני בי"ד.
תוס' ד"ה דינא וכו'. ז"ל דטענינן ליה ללוקח וכן ליתומים בין פרוע ובין מזוייף וכו' עכ"ל. התוס' כאן ובעוד מקומות¹ דנים אם טענינן מזוייף או רק פרוע ומכריעים שטוענין אף מזוייף. ועלינו לבאר את דיונם.
footnotes: ¹ עי' בתוס' למס' גיטין (דף ב.) ד"ה ואם כו'.
ונראה שאף שטוענים ב"ד עבור היתומים טענת פרוע אין טוענים טענת מזויף כי היא מכחשת לעדים החתומים בשטר שביד המלוה ודין שעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד. ושונה היא טענת פרוע שהרי עדי השטר אינם מעידים שלא פרע אך ראייה יש שלא פרע כי "שטרך בידי מאי בעי". ולפיכך טוענים בי"ד פרוע.
והנה שיטת הרמב"ם בפ"ז מהל' גירושין (הל"ב) שערעור הבעל מבטל גט מדאורייתא. חזינן שמדין תורה יש לבעל הגט דין ערעור מיוחד להחשיב את חתימות הגט כמזויפות ולבטל את הדין של עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד. אמנם הבעל בגיטין אינו בעל דין בהלכות דיני ממונות ואין לו הנאמנות של בעל דין לבוא ולטעון טענות בפני בי"ד.¹ אך נקרא בשם בעל השטר כי הגט נעשה ע"י צוויו ויש לו מכך זכות מיוחדת מהלכות שטרות לערער מזוייף ולבטל את הגט מדאורייתא. וה"ה בכל שטרות שחל דין מיוחד של ערעור בעל השטר לערער שהשטר מזוייף. ובכן יעלה על דעתנו שאין הבי"ד מערערים שהשטר מזוייף כי בי"ד טוענים טענות דבעלי דברים בלבד אך לא הערעור המיוחד של בעל השטר. וע"ז קבעו התוס' שאף ערעור של בעל השטר נתפס בדין טענינן של בי"ד.
footnotes: ¹ עיין לעיל (דף ח.) בענין שטרות אות א' ומש"כ במרדכי למס' קידושין (סי' תק"ע) בשם ר' אביגדור.
בא"ד אילעא וטוביה וכו' עכ"ל. עיין במס' מכות (ז.) ובבעה"מ ומלחמות ה' שחלוקים הראשונים בפירוש הסוגיא. ומצויות שלש שיטות: א) רש"י ובעה"מ פירשו שהעידו שלוה; ב) הראב"ד פי' שהעידו שלא פרע; ג) הרמב"ן פי' שהעידו שפרע.
על פירוש בעה"מ הקשה הרמב"ן כי שתי עדויות שונות הן לגמרי - אחת שראובן לוה, ושנית שלוי ערב בעדו. ועל פי' הראב"ד הקשה נאמר פלגינן דיבורא שיהיו נאמנים לחייב את הלוה אך לא לחייב את הערב.
והנה באשר לקושית פלגינן דיבורא, י"ל שלדעת הראב"ד לא נאמר פלגינן דיבורא אלא כשיש שתי חלויות של עדות כגון בפלוני רבעני לרצוני שחיוב הרובע אינו תלוי בנרבע או להיפך ובכן פלגינן דיבורא לשתי עדיות ומקבלין עדות אחת ולא השניה. בערב ולוה לעומת זאת נחשב הכל לחלות עדות אחת שכן חיוב הערב תלוי בחיוב הלוה; וכשזה חייב זה חייב וכשזה פטור זה פטור. בכה"ג אין אומרים פלגינן דיבורא (בשם הגר"ח זצ"ל). אמנם הרא"ש שם הביא בשם הראב"ד תירוץ אחר דלא אמרי' פלגינן דיבורא אלא בעדות על עצמו שאינה עדות כלל אבל לא בפסולי עדות דעלמא. ולכן בנידוננו שמדובר לא בעדות על עצמו אלא בפסולי קורבה אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ושיטת הרמב"ן היא שמדובר בשהעידו שפרע, ואם נאמר פלגינן דיבורא נמצא שהלוה פטור שהרי לגביו הם נאמנים כרחוקים והערב לבדו יהיה חייב שכן לגביו הם קרובים ופסולים להעיד. ולא יתכן שיהיה הערב חייב במקום שהלוה פטור. ומוכרחים לומר שגם הערב יהיה פטור עקב עדות הקרובים לו, ולפיכך אינם נאמנים אף לגבי הלוה.
לכאורה התוס' שלפנינו מפרשים כראב"ד שעדי בע"ח מעידין שלא פרע ואליבא דביאור הגר"ח זצ"ל סוברים שלא נאמר פלגינן דיבורא בעדות אחת אלא בשתי עדויות. ואילו הרמב"ן סובר שאפילו בעדות אחת פלגינן דיבורא, ופלגינן הנאמנות דהעדות בין גברא לגברא, דנאמנים ללוה ולא לערב.