תוס' ד"ה הקדש כו'. בדין הקדש מפקיע מידי שעבוד רבו שיטות הראשונים.

א) עיין בתוס' למס' גיטין (דף מ: ד"ה הקדש). אליבא דרש"י קדושת הגוף מפקיעה מידי שעבוד ואילו קדושת דמים אינה מפקיעה מידי שעבוד. והקשה עליו ר"ת דמאי שנא - אם הדבר שהוא משועבד אינו ברשותו, ואינו יכול להקדישו כדין כל דבר שאינו ברשותו (לעיל דף סח:), א"כ בדין הוא שאינו יכול להקדיש בין קדוה"ג בין קדו"ד, ואם הוא נחשב לברשותו בדין הוא שיכול להקדישו לכל דבר. ואמר הר"י שההבדל ביניהם הוא שקדו"ד פקעה בפדיון וגביית חוב כפדיון דמי, ואילו קדוה"ג לא פקעה בפדיון וה"ה שאינה יוצאת לחולין בגבייה. מאידך ס"ל לר"ת דלא דמי גביית חוב לפדיון הקדש דאפשר לחלל קדושת דמים דוקא ע"י פדיון אבל לא ע"י גביית חוב.

ובביאור המחלוקת בין הר"י ור"ת נראה לפרש שהר"י סובר שפדיון הקדש חל מדין קנין וכשם שפדיון כסף מועיל לחלל חפץ הקדוש בקדו"ד משום דהוי קנין מהקדש ה"ה שמועלת גביית חוב דהוי נמי קנין מהקדש. אמנם דוקא בקדושת דמים דפקעה ע"י קנין דעלמא מועלת גבייה להפקיע קדושה אבל לא בקדושת הגוף שאינה יוצאת לחולין בקנין. מאידך ס"ל לר"ת שפדיון הקדש אינו חל מדין קנין, אלא דהוי חלות דין מתיר ומחלל בפני עצמו, דהקדושה מתחלפת מזה לזה, ועקב כך החפץ הראשון שהיה קדוש מתחלל והותר. וממילא כיון דגביית חוב אינה מחליפה חפצא בחפצא דהקדש, ולכן אינה מועלת להפקיע ולהתיר הקדש. ומשו"ה ס"ל לר"ת שבין בקדושת הגוף ובין בקדושת דמים אין החפצא יוצא לחולין בגביית חוב, וכיון שא"א לגבות את השעבוד מהקדש משו"ה ההקדש מפקיע את השעבוד.

עוד אפשר לבאר את שיטת ר"ת עפ"י יסודו של הראב"ד בתחילת פרק הניזקין (כד: בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) "שהלקוחות כמו ערבים הם" כלומר ששעבוד נכסים נגבה מלוקח מדין ערב. בד"א בלוקח שהוא הדיוט שהתחייב כערב לשלם את החוב. אבל לא ניתן להטיל על הקדש דין ערבות והתחייבות לשלם את שעבוד החוב שעל הנכסים, ולפיכך לא שייך לגבות נכסים משועבדים מהקדש, וחלות ההקדש מפקיעה את השעבוד.

ב) אך כתב רש"י במס' ערכין (דף כג: ד"ה ל"ל) וז"ל תשקול אשה ובע"ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל. ומשמע מדבריו דלא ס"ל כדעת הר"י. לפרש"י הנכסים הם דברים שאינם שלו ואין הלוה יכול להקדישם בקדושת דמים. וא"כ הדרא קושית הר"ת לדוכתה, מ"ש קדושת דמים מקדושת הגוף, הרי בשתיהן הדין הוא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואינו ברשותו.

ויל"פ דס"ל לרש"י לחלק בין קדו"ד שביסודה הוי' חלות קנין לבין קדוה"ג המהווה ביסודה חלות איסור¹. וסובר עוד שפדיון הקדש חל כמתיר מדין חליפי חפץ בחפץ² וליתא למתיר בגבייה מכיון דאין בה חליפין. ולפיכך א"א לגבות שעבוד מהקדש, ואם יחול ההקדש ממילא יפקע השעבוד מהנכסים. ומשו"ה יש ביד המלוה, שיש לו את הזכות לגבות את השעבוד, גם זכות לאשוויי הנכסים המשועבדים כדבר שאינו שלו וברשותו של הלוה, ולעכב על הלוה מלהקדישם בקדו"ד. שהרי אם יחול ההקדש ההקדש יפקיע את שעבודו, כיון דא"א לגבות משועבדים מהקדש. ולפיכך יכול הבע"ח לעכב את הלוה לכתחילה מלהקדיש. אך כ"ז בקדו"ד שחלה מדין קנין, דהתם איכא זכות מיוחדת למלוה בנכסים לעכב את הלוה מלהקדיש. מאידך קדוה"ג חלה מדין איסור ולא מדין קנין, ובחלות איסור אין למלוה זכות לעכב את ההקדש, אע"פ שהוא בעל זכות השעבוד. ומשו"ה הקדש הלוה חל אע"פ שע"י ההקדש יפקע השעבוד.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף יב:) בענין קדשים קלים ממון בעלים, לעיל בשיעורים לפרק מרובה (דף עו.) תוס' ד"ה והשתא תורא דראובן וברשימות שיעורים למס' נדרים חלק א' (דף קע"א - קע"ב). ² ופדיון בעל מום דמהני בקדוה"ג אינו חל מדין קנין אלא מדין מתיר (הגר"מ הלוי זצ"ל), עיין ברשימות שיעורים לשבועות ח"א (דף כב:), ואכמ"ל. ברם צ"ע שהרי רש"י למס' קידושין (דף כו. ד"ה דבר תורה) כ' שמעות קונות דבר תורה משום שהקדש נפדה בכסף וכדכתיב ונתן הכסף וקם לו. ולפי"ז ס"ל לרש"י שפדיון מהקדש מועיל מדין קנין דעלמא. וע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה דף ר"ד - ר"ה.

עוד יל"פ, והכי מסתברא טפי, דס"ל לרש"י דבהקדש דקדו"ד יתכן מעיקרא שיגבה הבע"ח ממנו, דהא קדו"ד אינו אלא קנין ממון להקדש, ופדיון קדו"ד נמי חל מדין קנין, וה"ה נמי גבייה דג"כ חלה מדין קנין. וס"ל לרש"י דהקדש שניתן להפקיעו ע"י גבייה אינו הקדש ואינו חל מעיקרו, ולכן כשיש שעבוד אין קדו"ד חלה כלל. מאידך קדוה"ג אינה ניתנת לגבייה ולהפקעה כי בעצם הוי' חלות דין של איסור, ולפיכך קדוה"ג חלה וממילא פקע השעבוד¹.

footnotes: ¹ ואמר מרן הרב זצ"ל שהפירוש השני מצא חן בעיניו יותר מהפירוש שהראשון, ולשונם של התוס' הולמו יותר. והוא יותר נכון גם לפי דברי רש"י הנ"ל בקידושין (דף כו.).

ג) בספר הישר לר"ת (סי' קי"ג) כתב וז"ל וטעמא משום איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכל מטלטלין ברשות המקדיש איתנהו כו' אבל במקרקעי אין הקדש מפקיע כו' משום דמקרקעי כמאן דגביא מלוה דמיא, דלא דמיא לביתו דמקדיש כו' וכן גבי שעבוד מלוה נהי דלא מצי מקדיש מלוה לוה נמי לא מצי מקדיש דדמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולים להקדיש כו' עכ"ל. דעת ר"ת היא שהקדש מפקיע מידי שעבוד מטלטלין ולא מידי שעבוד קרקעות. דשעבוד קרקעות חל מדין קנין להמלוה ולכן אין להלוה בעלות ורשות להקדישן¹. ואילו שעבוד מטלטלין הוי זכות גבייה בעלמא למלוה ולא קנין, ולכן ברשות הלוה להקדישם.

footnotes: ¹ ובפשטות ס"ל לר"ת דה"ה במכר שאין הלוה יכול למוכרם וכ"כ רש"י בפסחים (דף ל: ד"ה כ"ע כו').

ד) כתבו התוס' בערכין (דף כג: ד"ה משום) ז"ל וספק ביד מורי אם הלוה אין לו כי אם מטלטלין דהיינו קדושת דמים והקדישן הלוה אם יחול הקדש אם לא, דודאי אם מכרן המכר מכר ולא יתפוס המלוה מיד הלוקח לפי שאין שיעבוד המלוה על המטלטלין, אבל הקדש ספק הוא אם יחול עליהן כו' ונראה דמתני' מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין ממטלטלי וקאמר דלא יחול ההקדש ואין צריכין פדיון אלא משום דר' אבוהו עכ"ל. ספיקת התוס' וההבדל בין הקדש לבין מכר צריכים ביאור.

ויש לבאר את דברי התוס' לפי"ד הראשונים (עיין בחו"מ ריש סי' ק"ד) דס"ל שגם במטלטלין שבידי הלוה אמרינן דבעל חוב מאוחר מה שגבה אינו גבוי. דכיון שנשתעבדו המטלטלין בראשונה לבע"ח הראשון א"א לשעבדם לשני, ואע"ג שאפשר למוכרם א"א לשעבדם. וי"ל דמתחילה כשחלה קדו"ד הרי היא חלה כחלות התחייבות והשתעבדות החפצא להקדש, אבל אח"כ הופכת היא לקנין ממש וחלות קדושה בחפצא. וכיון דא"א לשעבד מטלטלין שהם כבר משועבדים לבע"ח א"א גם להקדישם בקדושת דמים, דא"א לשעבדם פעם שנית. וכיון דתחילת חלות ההקדש של קדושת דמים הוי' השתעבדות החפצא להקדש ההקדש אינו חל כלל. אבל היינו דוקא לגבי קדושת דמים. ואילו קדושת הגוף חלה מדין התפסת שם קודש בהחפצא ואינה תוצאת חלות שעבוד, ומשו"ה קדושת הגוף חלה אף במטלטלין המשועבדים ואילו קדושת דמים אינה חלה.

ה) אשכחן להרמב"ם בפ"ז מהל' ערכין (הלי"ד - ט"ז) דעה אחרת בזה וז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו. הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני. וכיצד פודין קרקע זה כו' מכריזין עליהם ששים יום בבקר ובערב כמו שביארנו. ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמר הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבעל חוב את חובו כו' עכ"ל. ס"ל להרמב"ם שאין הקדש מפקיע את עצם חלות השעבוד, אלא שמעשה גבייה אינו שייך לגבי הקדש. ולאחר הפדיון גובים את המשועבדים מידי הפודה.

ונראה שיש שתי אפשריות אמאי אין גובין מהקדש: א) איכא למימר שגובין רק כשיש חיוב ושעבוד הגוף על זה שגובין ממנו (עיין בהשגת הראב"ד על הרי"ף לריש פ' הנזקין), והקדש אינו בר חיוב ושעבוד הגוף; ב) עוד יל"פ דא"א להפקיע חלות הקדש בלי המתיר דפדיון כשמחליף חפצא בחפצא. ונקט הרמב"ם כסברא השניה, שבעיקר הקדש חייב ומשועבד לשלם את החוב אלא שהפקעת הקדש זקוקה לפדיון. ומאחר שהקדש חייב לשלם את השעבוד חייב בית דין לסדר פדיון כל שהוא ואפילו בדינר כדי שהנכסים יצאו לחולין ויהיה החוב פרוע אח"כ מהנכסים שברשות הפודה. ונראה שההיתר לפדות את ההקדש פחות משוויו בסכום כל שהוא הוא מטעם השעבוד המוטל על הקדש עצמו. דדוקא באופן זה יסכים הפודה לפדותו, ורק עי"ז יגבה החוב. ומסתבר שהפדיון הוי חלק של גביית בי"ד, דעל ידי הפדיון יוצאים הנכסים לחולין ואח"כ גובין מהפודה. ונמצא דהגבייה מתחילה עם הפדיון ונגמרת עם פריעת החוב. אלא דלפי"ז צע"ק במשל של הרמב"ם דשני לקוחות שכתב לראשון דין ודברים אין לי עמך כו'. שהרי התם אין גבייה כלל מהראשון ואילו בציור דהקדש הגבייה מתחילה מהקדש אלא שנגמרת אח"כ מידי הפודה, וצ"ע.

תוס' ד"ה ר"מ אומר כו'. ז"ל ואע"ג דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של האשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהא בדין יום או יומים מאחר דקנין הפירות כקנין הגוף דמי עכ"ל. נראה דפשיטא דאפילו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי מ"מ בעל קנין הפירות אינו יכול למכור את קנין הגוף ששייך לאדם אחר. וה"ה שאינו יכול לשחרר את העבד בשן ועין כי הבעלות של שחרור שוה לבעלות של מכירה ומי שאינו יכול להקנות אינו יכול לשחרר. וכ"ז בנוגע לאיש שיש לו ק"פ שאינו יכול למכור או לשחרר את קנין הגוף של האשה. אך אם קנין פירות כקנין הגוף דמי יש לבעל הפירות חלות שם אדון, ויכול לרדות בעבדו לעשות מלאכתו מדין אדון, ונקרא העבד "תחתיו", ולפיכך חל בו דין יום או יומים. ואילו למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינו נקרא בשם אדון ואין העבד נקרא "תחתיו", ומה שעובד לו אין זה מדין עבד שעובד בשביל אדונו אלא מדין זכות עבודה בעלמא כמו מי שהשכיר עבד דפלוני דפשיטא שאין השוכר נקרא אדון העבד ואינו בדין יום או יומים¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף פח:) תוס' ד"ה הכי אות ג'.

מאידך אליבא דמ"ד קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי יש להאשה בעלות גמורה למכור ולשחרר את קנין הגוף ולפיכך משחררת בשן ועין. ומאחר שקנין הגוף נשתחרר על ידה ממילא נפקע קנין הפירות דהבעל ג"כ. כי יש לו להבעל את קנין הפירות רק בעבד אבל לא באדם משוחרר.

גמ'. רבי אליעזר אומר. בגמרא איתא דאליבא דר"א איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום. ועיין ברש"י (ד"ה לא עשו) שכ' ז"ל ולא דמי לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה עכ"ל. וביאור דבריו הוא שבשותפות רגילה יש לכל א' וא' בעלות גמורה בחצי השדה שלו שאינו שייך לשותפו. מאידך בקנין הגוף לא' וקנין פירות לשני כל השדה שייך לשניהם, לא' בנוגע לקנין הגוף ולשני בנוגע לקנין הפירות, ומשו"ה חסרה להם בעלות גמורה, דאינו מיוחד לא לזה ולא לזה. ועיין בתוס' (ד"ה איש ואשה) דלר"א כל הדינים שווים - יום ויומים שחרור ומכירה - שכשיש לאחד קנין הגוף ולשני קנין הפירות חסרה לשניהם בעלות המספיקה. וכוונת הש"ס דנקט דלר"א עבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי איברים היא שיש קנין הגוף לזה וקנין הפירות לזה. וכן חצי עבד וחצי בן חורין ר"ל בעבד שנתן כל דמיו ואינו מעוכב אלא גט שחרור.

ברם הרמב"ם הביא את הגמרא כפשוטה (פ"ה מהל' עבדים הלט"ו) וז"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין ועבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי איברים לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו עכ"ל. וצ"ע שפסק שעבד כנעני אפילו בשותפות רגילה אינו יוצא בשן ועין, וקשה מ"ש ממכירה ששותפים יכולים למכור את עבדם. ועוד קשה שהרמב"ם פסק (פכ"ב מהל' אישות הלט"ז) שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דלא כר' אליעזר ושהאיש והאשה שמכרו שניהם בנכסי מלוג ממכרן ממכר. וא"כ קשה מדוע יכולים למכור ואעפ"כ אינם יכולים לשחרר בשן ועין כמו שפסק בפ"ה מהל' עבדים (הלט"ז) וז"ל ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי אברים לא אם הפיל הבעל שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא אם הפילה אותן האשה מפני שאינן מיוחדין לה עכ"ל.

ונראה שהרמב"ם סובר דגזיה"כ דעבדו המיוחד לו חלה רק בנוגע לשחרור בשן ועין ולא במכירה דעלמא שלא כסוגיין¹. ונראה שנימוקו דמשו"ה בעל קנין הגוף יכול למכור את קנין הגוף, דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וכשמוכר את הגוף אינו סותר את קנין הפירות של בעל קנין הפירות. מאידך גזיה"כ דעבדו המיוחד לו קובעת שבעל קנין הגוף אינו יכול לשחרר את עבדו בשן ועין כי עם שחרור הגוף בהכרח שיבוטל גם את קנין הפירות של חבירו, כי אי אפשר שיחול קנין פירות דעבד בבן חורין. ולכן בעל קנין הפירות מעכב את יציאת השן והעין דבעל קנין הגוף. וה"ה להיפך שאינו יוצא בשן ועין ע"י בעל קנין הפירות שאם כן קנין הגוף יפקע. ואין לומר שהשיחרור יחול לחצאין לענין קנין הפירות בלבד ולא לענין קנין הגוף כי השיחרור דשן ועין חל רק לשחרר את כל העבד ולא חציו בלבד. והביאור בזה הוא משום שהפלת שן ועין יוצרת חלות שיחרור מן התורה שחלה משמים בלי דעת משחרר, ולכן חל לשחרר רק את כולו בלבד ולא את חציו. ומה"ט פסק הרמב"ם שאף בשני שותפין אין דין של יציאה בשן ועין. והטעם הוא משום שהשיחרור דשן ועין אינו יכול לחול לחצאין ולשחרר רק את חצי העבד של השותף הא' בלבד. וגם א"א שישחרר את כל העבד כי השותף השני שהוא הבעלים על החצי השני מעכב, ואין כח לבעל חצי עבד לשחרר את חצי העבד שאינו שלו.

footnotes: ¹ עיין בלחם משנה פ"ה מהל' עבדים הלט"ו שהסביר שהרמב"ם פסק כלישנא קמא במס' ב"ב. וכן כתב הבית שמואל והגר"א (א"ע סי' ד' ס"ק נ"ה בב"ש).

ובכך מבוארת אף שיטת הרמב"ם בחצי עבד וחצי בן חורין שאינו יוצא בשן ועין משום שאינו נקרא עבד המיוחד לו. דכמו לגבי שני שותפין אין היציאה והשיחרור דשן ועין חלה לחצאין, ה"ה בחצי עבד. דמכיון דאינו אלא חצי עבד, אין היציאה דשן ועין חלה בו. כי יציאת שן ועין חלה רק בעבד גמור כדי לשחרר את כולו ולא לשחרר חצי עבד בלבד. ואע"פ שבחצי עבד וחצי בן חורין אין כאן בעלים אחרים המעכבים את השיחרור כמו שיש בשני שותפין כנ"ל, מ"מ יסוד גזיה"כ של עבד המיוחד לו הוא שאין יציאת שן ועין חלה לשחרר חצי עבד. דמשום הכי אין שותף א' המפיל את שן עבדו יכול לקבוע שחצי עבדו ישתחרר מן שמים, וה"ה בחצי עבד וחצי בן חורין אין שחרור דשן ועין חל לחצי עבד.

גמ'. כר' אליעזר. שיטת תוס' רי"ד. וז"ל שאם קנו שדה או בהמה בשותפות יכול האי למכור חלקו כו' מפני שיכולין לחלק שדה ביניהן כו' ולא אמר ר"א דבר זה אלא בדבר שהוא לשני ב"א ואין בו דין חלוקה כגון נכסי מלוג שהגוף לאשה ופירות לבעל ואין בהם דין חלוקה שלא תוכל לחלק ולומר זה יהא חלק האשה וזה יהא חלק האיש הלכך ס"ל שאף שניהם אינן יכולין למכור עד שיתייחדו כל הנכסים לא' מהן עכ"ל. ר"ל דבשותפות דעלמא יש לכל א' וא' את החלק שלו והם שותפין רק בכמות, ומשו"ה כל א' וא' הוא בעל גמור על חלקו ויכול למוכרו. מאידך בקנין פירות וקנין הגוף כל א' וא' מפקיע ופוגם את הבעלות של השני שיש לו בכל החפצא, שהרי שותפים הם גם באיכות ולא רק בכמות בלבד ולפי' א"א להם למכור את חלקם כלל.

בא"ד. וכן נמי עבד של שני שותפין אינו בר חלוקה שהעבד יש עליו שני קנינים, קנין דמים וקנין איסור. קנין דמים שמלאכת ידיו לרבו וקנין איסור שאסור בבת חורין. וקנין דמים שלו יש בו דין חלוקה שעובד את זה יום א' ואת זה יום א'. אבל קנין האיסור שיש לשניהן עליו אין בו דין חלוקה. וכיון שאין בו דין חלוקה אין יוצאין בשן ועין לא לזה ולא לזה וגם לא לשניהם כו' ובודאי שאם רוצים שניהם למכרו או הא' למכור רשאים מפני שקנין שבו יש בו דין חלוקה וקנין האיסור נמשך אחר קנין הדמים כו' וכיון שקנין האיסור נמשך אחר קנין הדמים משו"ה עבד של שני שותפין יכול הא' למכור חלקו לחבירו או ליתן לו במתנה וכן נמי יכול לשחרר את חלקו שמה לי להקנותו לחבירו מה לי להקנותו לעצמו של עבד כו' אבל כשיוצא בשן ועין אע"פ שאינו מקבל דמים עליו ואינו נותנו הוא במתנה גזירת מלך הוא להפקיע קנין איסור מעליו, ומתוך שקנין האיסור פקע מעליו פקע נמי קנין דמים שכיון שהוא בן חורין אסור לשעבדו, וכיון ששן ועין באין להפקיע קנין האיסור ס"ל לר"א שאם העבד מיוחד לרב א' שקנין האיסור מיוחד לו לבדו אז הוא נפקע, אבל אם הוא של שני שותפין כיון שקנין האיסור אינו מיוחד לא' ואינו דבר שיש בו חלוקה אינו נפקע לעולם עד שיתייחד לאחד כו' עכ"ל. ר"ל דאיכא נ"מ בין חלות השותפות בעבד בנוגע לקנין הממון ובין בנוגע לקנין האיסור. דבנוגע לקנין הממון השותפות היא בכמות, כי לכל א' וא' יש לו קנין גמור בחלקו. מאידך בנוגע לקנין האיסור הקנין שיש לכל א' וא' לבדו אינו קנין גמור בחצי העבד שהרי הם שותפים ביחד בכל קנין האיסור שבעבד, והשותפות היא באיכות קנין האיסור בכל העבד. ולפיכך שונה דין הקנאת העבד מדין היציאה בשן ועין. דהקנאת העבד תלויה בקנין הממון בלבד ולא בקנין האיסור, והאיסור נגרר אחרי הקנאת הממון. ולפיכך כל א' וא' מהשותפים יכול להקנות את חלקו או לשחררו, שאף שיחרור מדעת הבעלים חל מדין הקנאת ממון. והכי מוכח מהא דאפשר לשחררו אף ע"י קניני ממון דעלמא כגון בפדיון כסף, ומוכח ששיחרור מדעת חל מעיקרא מדין הקנאת ממון. מאידך היציאה ושיחרור דשן ועין חל להפקיע את קנין האיסור שבעבד, והממון נגרר אחר דין האיסור שבו. ומשו"ה בשני שותפים, שקנין האיסור של כל א' וא' חסר וחלש ואין כאן בעלים שלמים ונפרדים, אין העבד יוצא בשן ועין.