תוס' ד"ה וחייבו. ז"ל ושכר ברכת המזון ארבע ברכות מ' זהובים, ומעשה באחד שקראו ש"ץ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו כו' ואין נראה לר"י כו' ועוד פטרו ר"ת משום שיענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך כו' עכ"ל. וקשה שגם בברהמ"ז יענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך, וא"כ למה חייב לשלם מ' זהובים ומ"ש ברהמ"ז מקה"ת.

וי"ל דבברהמ"ז השומע עונה אמן כדי לצאת בברהמ"ז, והו"ל אמן שיש בו קבלת דברים וחל בו דין שומע כעונה, ומשו"ה השומע אינו גדול יותר מהמברך כי השומע ענה אמן כדי לצאת בברכה. מאידך בקה"ת אין חלות דין שומע כעונה ובכן ברכות העולה נאמרות רק בשביל העולה בלבד ולא בשביל אלו השומעים את הקריאה בציבור¹ וכשעונה השומע אמן יש בו חלות דין של האמנת דברים בלי קבלת דברים ומה"ט הוא דהעונה אמן גדול יותר מן המברך².

footnotes: ¹ עיין במחלוקת בין בעה"מ ורמב"ן בסוגיית אנן יד עניים אנן (ריש פ"ד ב"ק דף יח. דפי הרי"ף דפוס ווילנא) ובשיעורים לעיל (דף ע. ד"ה שיטת הרמב"ם בהרשאה בגזילה). ² עיין בבעה"מ דלכאורה יש לו שיטה אחרת מהסבר רבינו זצ"ל ברש"י. אכן רבינו זצ"ל אמר שיש לדחוק גם פירושו בדברי בעה"מ, עיי"ש. אמנם קצוה"ח (סי' שנ"א ס"ק ב') הסביר את רש"י כפי משמעות בעה"מ. ועיין ביד רמ"ה (סנה' דף ע"ב ד"ה מתיר) ומשמע ממנו כפירוש רבינו זצ"ל.

א"נ י"ל שבברהמ"ז בעל הבית הוי הבעלים על הברכות וברשותו לכבד את מי שרוצה בזימון. לפיכך החוטף את הברכות חייב לשלם ולא איכפת לן באמן של העונה שגדול מהמברך דסוכ"ס חטף מצוה מבעליו. מאידך בקה"ת ליכא בעלים על העלייה לתורה וברכותיה ובכן מאחר שהעונה אמן גדול יותר מהמברך פטור מלשלם, ודו"ק¹.

footnotes: ¹ עיין בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ז מהל' חובל הל"ד ובפ"א מהל' גניבה הלט"ו).