תוס' ד"ה הא. ז"ל מ"מ גובה מן היתומים משום דכרעיה דאבוהון נינהו עכ"ל. נראה דר"ל שנוסף לשעבוד הנכסים חלה חובת גברא על היתומים לשלם את חוב אביהם. ובמקום שחלה חובת גברא בע"ח גובה את השבח. ונראה שזהו יסוד ההבדל בין מכר לבין מתנה, שבמכר חלה חובת גברא על הלוקח לשלם כי התחייב לשלם מחמת אחריות המוכר ומשו"ה בע"ח גובה את השבח, ואילו במתנה ליכא התחייבות הגברא ועקב כך בע"ח אינו גובה את השבח. יתומים דומים ללוקח מפני שיתומים כרעיה דאבוהון נינהו וחובת גברא חלה עליהם, ומשו"ה משלמים שבח. ועיין ברמב"ם (פכ"א מהל' מלוה הל"ד) שחולק עם תוס' וסובר שאין גובין שבח מיתומים.

בא"ד. אלא ודאי בעשאוהו אפותיקי איירי וגרע כחו של בעל חוב טפי במה שעשה לו הלוה אפותיקי דהויא כאחת משדותיו דמשלם יציאה למי שמשביח ואילו לא עשאו אפותיקי היה גובה הכל מן היתומים בלא פריעת יציאה כמו מלקוחות כו' עכ"ל. ר"ל דבאפותיקי נוטל את השדה מדין קנין ועקב כך חייב לשלם את ההוצאות ליתומים וללוקח מדין יורד לתוך שדה חבירו. ואילו כשלא עשאוהו אפותיקי הבע"ח גובה מדין שעבוד נכסים וחלות גביית משועבדים פוטרתו מלשלם ליתומים וללוקח הוצאותיהם ואין להם דין היורד לתוך שדה חבירו והשביחו.

בא"ד. ומיהו יש לחלק דבלקוחות כיון שיש להם על מי לחזור היכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אינו פורע יציאה אפי' עשאה אפותיקי כו' עכ"ל. דבריהם מחוסרים ביאור. ונראה דחלוק לוקח מיתומים, שאע"פ שהיתומים כרעיה דאבוהון ומצוה עליהם לפרוע את חוב אביהם מ"מ אין חיובם מדין שעבוד הגוף כלוה עצמו, אלא שחל עליהם חובת מצות כיבוד אב בעלמא. מאידך בנוגע ללוקח חל עליו שעבוד הגוף כמו שחל על הלוה עצמו. ומשו"ה שאני דין האפותיקי בלוקח מביתומים. בלוקח שמחויב בשעבוד הגוף יש זכות לבע"ח לגבות ממנו אף מדין שעבוד, ולא רק מדין קנין, שהרי יש לאפותיקי גם חלות שעבוד וגם חלות קנין. וכשהבע"ח גובה מהלוקח מדין שעבוד פטור הוא מלשלם ללוקח את הוצאותיו דמכיון שחל שעבוד הגוף על הלוקח יד הבע"ח על העליונה לקבוע ולגבות מדין שעבוד ולא לשלם ההוצאות. משא"כ ביתומים שאינם מחוייבים בשעבוד הגוף כלוה עצמו אלא שחייבים לפרוע משום מצוה בעלמא. ולפיכך יד היתומים על העליונה ואינם חייבים לשלם בתורת גבייה דוקא אלא יכולים לקבוע שמשלמים לבע"ח בתורת קנין ועקב כך לגבות מהבע"ח את הוצאותיהם כדין יורד לתוך שדה חבירו, ודו"ק.