Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 100a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה. היו לו ב' עבדים אחד גדול ואחד קטן הלוקח אומר גדול לקחתי והלא אומר איני יודע זכה בגדול וכו' זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר.
עיין בגמ' דהק' "אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכו' אמר רב בטוענו דמי, דמי עבד גדול דמי עבד קטן". ופרש"י (ד"ה דמי עבד גדול) וז"ל מסרתי לך בידך שתקנהו לי ולא קנית ותובעו הדמים עכ"ל. וכתבו התוס' (ד"ה דמי עבד גדול) וז"ל פ' בקונטרס נתתי לך דמים לקנות עבד גדול, וקשה דלא הו"ל למינקט במתניתין לוקח ומוכר אלא שליח ומשלח, אלא נראה לר"י דמיירי שמכר לו עבד ונתן לו דמים ולא כתב עדיין השטר ואיירי במקום שכותבין השטר עכ"ל. ומבואר דהר"י מפרש דמיירי בנתן דמי עבד ורוצה לחזור בו דעדיין לא נכתב שטר קנין. וצ"ב ביסוד המחלוקת בין רש"י והתוס'.
ונראה דלשיטת הר"י הדמים הם תשלומים עבור העבד ולפיכך שני העבדים מהווים ב' מחייבים שונים של תשלומים. והר"י סובר שחלות חיוב תשלומי ממון קובע את מין הטענה. ולכן בתבע דמי עבד גדול והודה בדמי עבד קטן הוי הודאה ממין הטענה. משא"כ רש"י סובר שהמחייב קובע את מין הטענה ומכיון דבב' עבדים כל אחד ואחד הוי מחייב בפ"ע הו"ל שני מיני טענה. דהר"י סובר דעיקר הטענות הם על הדמים שמשלם. ואילו לרש"י עיקר הטענות חלין על המחייבים והוא אותו יסוד המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (בפ"ה מהל' טוען ונטען ה"ב), דלרמב"ם הטענות חלין על המחייב ואע"פ שתובעו ממון מ"מ דמי קרקע כקרקע דמי דהמחייב הוי הקרקע. משא"כ הראב"ד סובר שהטענות חלין על חיוב התשלומין ומשו"ה ס"ל שדמי קרקע אינם כקרקע ונשבעין, והרמב"ם כשיטת רש"י, והראב"ד ס"ל כהר"י.
גמ'. אימור דאמר סומכוס בשמא ושמא בברי וברי מי אמר אמר רבה בר רב הונא אין אמר סומכות אפילו בברי וברי. יל"ע בביאור המחלוקת שבגמ' האם הדין יחלוקו אליבא דסומכוס נאמר רק בשמא ושמא או אף בברי וברי. ונראה דיש ב' אופנים שב"ד פוסקים את הדין, דב"ד יכולים לפסוק הדין מצד דיני ממונות, וב"ד יכולים לפסוק את הדין מצד צדקת ורשעת בעלי הדברים. ונראה דכשב"ד פוסקים דיחלוקו יש פסק דין בדיני ממונות אך ליכא פסק לגבי צדקת ורשעת בעלי הדברים. ויתכן דזוהי הנפ"מ בין שמא ושמא וברי וברי, דבשמא ושמא ליכא צדיק ורשע בפנינו דהרי שניהם טוענים רק דשמא הן צודקים, ובכה"ג ב"ד פוסקים הדין מצד דיני ממונות בלבד דיחלוקו. משא"כ בברי וברי דא' מהם בודאי רשע דטוען שקר בפנינו, דאזי א"א לב"ד לפסוק את הדין מצד דיני ממונות בלבד, אלא חייבים לברר מי הוא הצדיק ומי הרשע, ומשו"ה אינם יכולים לפסוק בברי וברי דיחלוקו. ומאידך רבה בר רב הונא ס"ל דאף בברי וברי ב"ד יכולים לפסוק הדין בהל' דיני ממונות בלבד ואינם צריכים להתייחס לרשעות וצדקת הבעלי דברים, ומשו"ה ס"ל דאף בברי וברי יחלוקו. והטעם בזה משום דאיכא דררא דממונא דיש ספק לב"ד בלי טענותיהן, ולכן ב"ד יכולים לדון על גופו של ספק הממון כשלעצמו ולא להתייחס לטענות בעלי הדברים לדון מי הוא צודק, ודנים על עצם ספק הממון, ומשו"ה אף בברי וברי הדין הוא דיחלוקו.
תוס' ד"ה וליחזי. וז"ל כיון דאיכא דררא דממונא דיש ספק בדבר בלא טענותיהן וטוען ברי הלוקח אם הוא ברשותו אין להוציא מידו אבל אם היה טוען שמא סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק וכו' אבל מוכר אם הוא מוחזק מועיל אפילו הוא טוען שמא שהיה מוחזק בודאי מתחילה קודם מכירה כשהיתה פרה מעוברת וכו' עכ"ל.
ונראה לבאר דברי התוס' דיש שני דינים בחזקת ממון: א) דין שחזקה מבררת את הספק, ב) דאע"פ שאין החזקה מבררת את הספק אנו נוקטים כמותה ואזלינן בתר החזקה. והנה בחזקת תפיסה במטלטלין דעלמא החזקה מבררת הבעלות דהמוחזק דחזקה שכל מה שתחת יד אדם היא שלו. ואילו בגודרות ליכא חזקה דכל מה שתחת יד אדם היא שלו, וליכא חזקה המבררת. אולם חל בגודרות חלות שם תפיסה בעלמא, וחלות תפיסה בגודרות חל רק כשטוען טענת ברי, דליכא חלות שם תפיסה בטענת שמא. ועוד י"ל דבטענת ברי חלה נאמנות ומשו"ה מועילה תפיסה בעלמא, משא"כ בטענת שמא.
ונראה דאף בחזקת מרא קמא חלין ב' דינים: א) בדליכא דררא דממונא חזקת מרא קמא מבררת שהאמת עם המוחזק וטענתו. ב) בדאיכא דררא דממונא חזקת מרא קמא חלה לקבוע מיהו הבעלים עפ"י דין אע"פ שאינה מבררת. ונראה דחזקת מרא קמא חלה בין בטענת שמא ובין בטענת ברי. ולפי"ז נראה לבאר דברי התוס' דבגודרות כשהתופס טוען טענת שמא אזי אין לו כלום, דתפיסה בעלמא שאינה מבררת חלה רק בטענת ברי ולא בטענת שמא. ומאידך כשהתופס בגודרות טוען טענת ברי אזי חלה חלות שם תפיסה בעלמא וליכא חזקה המבררת. ברם כשיש לבעל דין השני שכנגדו חזקת מרא קמא הדין תלוי דבלי דררא דממונא חזקת מרא קמא מבררת וזוכה כנגד התופס. ואילו כשיש דררא דממונא החזק מרא קמא אינה מבררת אלא דחל חלות דין מוחזק בעלמא בלי בירור, וכשיש תפיסה בעלמא כנגדה התפיסה קובעת את הדין ונותנים ב"ד הגודרות לתופס ולא למרא קמא דתפיסה בעלמא מהני כנגד חזקת מרא קמא בעלמא.
תוס' ד"ה הא וז"ל ולא איירי סומכוס אלא בשאין מוחזק לא זה ולא זה אבל היכא דמוחזק מודה סומכוס וכו' וי"ל התם שהמוחזק נמי טוען שמא אין חזקתו מועלת עכ"ל.
ונראה לבאר דברי התוס' דסומכוס ס"ל דכשהמוחזק שהוא התופס טוען טענת ברי הריהו נאמן, ולפיכך ליכא ספק כלל ולא חל דין ממון המוטל בספק חולקין. אולם כ"ז בתופס דטוען טענת ברי משא"כ בחזקת מרא קמא שאינו תופס אע"פ שטוען טענת ברי מ"מ חלה לידת הספק ואמרינן דממון המוטל בספק חולקין.