Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 103a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. אמר רב נחמן שואל אדם בטובו לעולם אמר רב מרי ברה דבת שמואל והוא דקני מיניה וכו' ומהדר ליה קתיה.
עיין ברש"י בד"ה שואל וז"ל אם ראה אדם כלי לחבירו ואמר השאילני בטובו וא"ל הן שאול לו לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה, דהאי בטובו משמע לן כל זמן שהוא טוב ואפילו מחזירו חוזר ונוטלו כשיצטרך. והוא דקני מיניה דבעלים אבל לא קני מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה עכ"ל. ומבואר דלרש"י שאלה בטובו הוי חלות שאלות הרבה ואע"פ שהחזירו יכול לחזור ולנוטלו כשיצטרך מבלי לעשות מעשה קנין חדש וחלין שאלות הרבה ע"י קנין חליפין אחד. וצ"ע מדוע לא אמרינן דכלתה קנינו וניבעי קנין שאלה מחדש, ומ"ש קנין סודר מקנין משיכה דאי קנה ע"י משיכה והחזירה אמרינן דכלתה קנינו. ונראה לבאר עפי"ד מרן הגר"ח זצ"ל שביאר דשאני קנין חליפין משאר קנינים, דבשאר קנינים הקנין חל מחמת מעשה הקנין משא"כ חלות קנין חליפין דחל מדין הקנאה מדעת, והקנין חל מחמת דעת המקנה והקונה, והסודר אינו אלא סימן דיש להם דעת גמורה לעשות קנין. ונראה דמאחר שקנין חליפין הוי חלות קנין מדעת ואין בה חלות דין מעשה קנין משו"ה מועיל קנין חליפין אחד להחיל הרבה קניני שאלה, דרק בקנין שחל ע"י מעשה קנין אמרינן כלתה קנינו לאחר שנגמר חלות הקנין הראשון.
אמנם מרש"י משמע דרק משום שהחזירו ורוצה שוב לנוטלו בעינן קנין חליפין להחיל שאלה לעולם אף לאחר שהחזירו, ואילו אם לא מחזירו חלה חלות שאלה לעולם ע"י משיכה. אמנם עיין בהגהת הגר"א (אות ב') שכתב שהרמב"ם והרי"ף ס"ל דאף אם לא אהדריה בעינן קנין חליפין להחיל שאלה לעולם, ושיטתם צ"ע. ונראה דס"ל דחלות קנין שאלה לעולם ע"י מעשה קנין משיכה אינו חל, וחלות קנין שאלה לעולם חל רק ע"י קנין חליפין מכיון דהוי חלות קנין מדעת. והביאור בזה דא"א להחיל קנין שאלה לעולם ע"י קנין משיכה בלבד משום דחלות קנין שאלה לעולם הוי קנין הגוף ולא קנין שאלה בעלמא המהוה רק חלות קנין תשמיש ופירות. אך חליפין חל כקנין התחייבות והיכא דקנה קנין שאלה לעולם בחליפין חלה התחייבות על המשאיל להשאיל את החפץ לשואל לעולם, ושפיר חלה התחייבות זו ע"י קנין חליפין, אך לא חלה התחייבות זו ע"י משיכה.
ועיין בנימוקי יוסף (דף ס. בדפי הרי"ף ד"ה אמר רב נחמן שואל אדם בטובו לעולם) שכתב וז"ל פרש"י דמהני האי קנין שאפילו מחזירו חוזר ונוטלו הימנו כשיצטרך אבל אם לא קנו מיניה מכי אהדריה כלתה קניית משיכה ראשונה ויש מן האחרונים ז"ל דכתבו דאין זה מחוור לומר דכלתה קניית משיכה ראשונה דודאי כיון דמשך על דעת שיהא שאול לו לעולם באותה משיכה הוא קנאה לאותה שעה לכל השעות שהוא צריך לו וכו' עכ"ל. ונראה דרש"י וה"יש מהאחרונים ז"ל" נחלקו בדין שאלה לאחר שהחזירה לבעלים ולא קנו מידו, והשואל רק עשה משיכה בלבד, דרש"י סובר דמכי אהדריה בטלה זכות השתמשות דשאלה לגמרי דכלתה קנינו, ורק אם קנו מיניה בקנין סודר דהוי חלות דין קנין מדעת ואינה חלות קנין דחל ע"י מעשה קנין אזי חלה זכות קנין להרבה שאלות. משא"כ ה"יש מהאחרונים" סברי דאע"פ שהחזירה לבעלים לא פקע מיניה זכות קנין שאלה דכשמשך דעתו היתה לקנותה בזכות קניני שאלה לעולם כל זמן שהוא צריך לה. וכשהחזירה לבעלים אזי חל לבעלים ולשואל בגווה זכות השתמשות ביחד. אמנם נראה דאף לשיטת ה"יש מהאחרונים" דס"ל דאפילו לאחר שהחזירה לבעלים יש לשואל זכות קנין שאלה בגווה לנוטלה כשהוא צריך לה, מ"מ חיוב האחריות ודין שמירה מוטלת על הבעלים ואין לשואל אחריות השמירה אחרי שהחזיר את השאלה לבעלים. מאידך רש"י סובר דמשהחזירה פקעה השאלה דא"א שיהיה לשואל קנין שאלה כשהחפצא נמצא ברשות המשאיל וצריך לחול חלות שאלה חדשה כשחוזר ונוטלה, ושייך להחיל חלות שאלה שנייה רק בחליפין דהוי קנין מדעת ולא כלתה קנינו, משא"כ קנין משיכה דכלתה קנינו.¹
footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי בקונטרס חאסלאוויץ אות ז' (עמ' רפ"ה), שביאר שם רבנו זצ"ל את שיטת רש"י באופן אחר - דאם הקנה המשאיל בתחילת השאלה את זכות קנין תשמישי השאלה בהקנאה גמורה כהקנאת גוף לפירות אזי אע"פ שהחזירה לבעלים לא פקעה קנינו ויכול לחזור וליטלה בלי קנין חדש, ודין זה חל אף אם קנה השאלה ע"י משיכה. משא"כ אי קנה רק זכות השתמשות מדין שאלה בעלמא אזי דמשהחזירה פקעה השאלה ובעי קנין חדש. ולפי"ז ביאר שכוונת הגמ' "והוא דקני מיניה", אינו ר"ל דקני ע"י קנין חליפין דהרי מבואר בתוס' (דף יא. ד"ה מקומו) שאין שאלה נקנית בחליפין וא"כ היאך קאמרה הגמ' דמועיל קנין חליפין להחיל שאלה לעולם. ועכצ"ל דר"ל דחל קנין הגוף לפירות ולא זכות וקנין שאלה גרידא, ומשו"ה לא פקעה קנינו משהחזירה. וחלות שאלה לעולם אינו תלוי במעשה הקנין אלא בגדר חלות הקנין שבחפצא.
ועיין עוד בנימוקי יוסף (שם) שהביא דהרנב"ר נסתפק בשאל בטובו דהויא שאלה לעולם האם יכול המשאיל להשתמש בחפץ שהשאיל בזמן שאין השואל משתמש בה או לא דהשואל יכול לעכב אותו מלהשתמש בה. ונראה דמספק"ל האם יש לשואל זכות קדימה בעלמא להשתמש בחפץ או"ד דיש לשואל קנין להשתמש בחפץ דמפקיע זכות ההשתמשות מהמשאיל.
גמ'. אמר רב פפא האי מאן דא"ל לחבריה אולשן האי גורגיתא ונפלה לא בני לה, גרגותא ונפלה בני לה, בי גרגותא כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה עד דמיתרמי ליה וצריך למיקני מיניה. עיין ברש"י ד"ה וצריך למיקני וז"ל מעיקרא ואי לא קנה מיניה דיבורא בעלמא א"ל ומצי למהדר ביה עכ"ל. ומדבריו משמע דעביד קנין המועיל בקרקע דהיינו חזקה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' שאלה ופקדון ה"ט) וז"ל האומר לחבירו השאילני שוקת זו של מים ונהרסה אינו יכול לבנותה אמר לו השאילני שוקת סתם ונהרסה יש לו לבנותה אמר לו השאילני מקום שוקת אם קנו מיד המשאיל הרי השואל הולך ובונה בקרקע המשאיל עד שתבא לידו שוקת שאפשר להשקות ממנה בהמתו או ארצו כמו שהתנה עם המשאיל עכ"ל, ומשמע דס"ל דקנו מידו בקנין סודר, וצ"ב מדוע לא פירש הרמב"ם כרש"י דמיירי דקנו בקנין חזקה. ויתכן לומר דב"אמר לו השאילני מקום שוקת" או "בי גרגותא" מכיון דשואל כל הקרקע עבור מקום הבאר ויש לשואל זכות שיכול לחפור בכל הקרקע עד שמוצא מקום א' לבאר המים אינו מועיל בזה קנין חזקה, דקנין חזקה אינה מועיל אלא לקנות מקום מסוים דוקא ואינו מועיל שיעשה חזקה במקום אחד ויקנה קנין לחפור באר מים במקום אחר, ומשו"ה מצריך הרמב"ם קנין סודר. ועוד נראה לבאר עפ"י מה שפסק הרמב"ם (בפכ"ג מהל' מכירה ה"ו) וז"ל ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס. אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. ומבואר דהקונה קנין פירות בלבד אין לו רשות לשנות צורת הקרקע ולחפור בה בורות ולפיכך י"ל דבשאלה בעלמא ליכא קנין המועיל להרוס ולהשחית את החפץ השאול ומשו"ה בעינן קנין מיוחד דקנין סודר המהוה קנין מדעת להחיל התחייבות וזכות אף לחפור בקרקע בורות אע"פ שמשחית בכך הקרקע.
אי דאמר ליה בית סתם אמאי לא יעשנו שנים. הראשונים נחלקו האם אדם יכול להתחייב לתת לחבירו חפצא שבעין שלא בא לעולם או"ד דרק יכול להתחייב ולשעבד עצמו לשלם ממון אך לא לתת חפצא שבעין (עיין ברמב"ם פ"י מהל' אישות ה"ו וברמב"ם פכ"ב מהל' מכירה ה"א - ה"ב וה"ה, ובשיעורים לפרק הזהב דף מה: ד"ה בענין קנין דחל מדין דעת מקנה אות ב'). ולכאורה צ"ע מסוגיין על שיטת הרמב"ם דס"ל שאינו יכול להתחייב לתת לחבירו חפץ בעין שלא בא לעולם, דבסוגיין המשכיר התחייב לתת לשוכר עוד בית אחר, דלכאורה הו"ל התחייבות לתת חפצא בעין שלא בא לעולם לחבירו והאיך חלה ההתחייבות. וי"ל דשאני שכירות דעיקר ההתחייבות היא לתת לשוכר רשות וזכות השתמשות בביתו אך לא להקנות את גופו של הבית לשוכר, ומשו"ה שפיר מועילה התחייבות, ולא דמי למי שנתחייב להקנות עצם גוף הדבר לאחר זמן דלא מהני לפי כמה הראשונים משום דהוי דבר שלא בא לעולם.