Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 25a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. טעמא דמצא פירות בכלי ומעות בכיס, הא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו תנינא להא דתנו רבנן מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו מקצתן בכלי ומקצתן ע"ג קרקע מקצתן בכיס ומקצתן ע"ג קרקע חייב להכריז, ורימנהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, בא בעל סימן ונטל את שלו זכה הלא בדבר שאין בו סימן. אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי, רב פפא אמר הא והא בצנא ופרי ולא קשיא הא דאישתייר בה מידי הא דלא אישתייר בה מידי, ואיבעית אימא הא והא דלא אישתייר בה מידי ולא קשיא הא דמהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא מהדרי אפיה לגבי פירי, ואב"א הא והא דמהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא, הא דאית ליה אוגנין לצנא הא דלית ליה אוגנין לצנא.
לכאורה היה נראה לבאר דהגמ' מקשה דמהמשנה מבואר דאם מצא כלי ולפניו פירות ובא בעל הכלי ונתן סימן לכלי מחזירים לו את הכלי והפירות של המוצא. ואילו בברייתא איתא דחייב להכריז וינתנו המעות לבעל הכיס. דמהברייתא משמע דמכיון שהפירות מוטלים הם בקרוב לכלי יש ראייה ובירור שבאו מן הכלי. ורב זביד מתרץ דבמשנה מיירי בכובא וכיתנא, ואם היה הכיתנא מאותו הכלי היה קצת ממנו נשאר בתוך הכלי, וממה שאין כיתנא בכלי אלא הוא מוטל לפני הכלי יש הוכחה דלא בא הכיתנא מכלי זה, ומשו"ה הרי אלו שלו. ומבואר לפי"ז דרב זביד סובר ד"קרוב" הוי ראייה ובירור שבאו מן הכלי, אא"כ יש הוכחה כנגדה. ורב פפא מפרש דהא והא בצנא ופירי והא דמחזירין הפירות או המעות לבעל הכלי היינו היכא דאישתייר בכלי, דאזי יש הוכחה שבאו מן הכלי. ומשמע דלרב פפא לא אזלינן בתר "קרוב" לבד, דבעינן עוד מקצת ראייה דהיינו דאישתיירו פירות בכלי. ורב פפא חולק על רב זביד האם אזלינן בתר "קרוב", דלרב זביד אזלינן בתר "קרוב" אא"כ יש ראייה כנגדו. ואילו לרב פפא לא אזלינן בתר "קרוב" לבד. והאב"א סוברת דאזלינן בתר הקרוב אא"כ יש ראייה כנגדה, ואי מהדרי אפיה או דהוי כלי דיש לו אוגנין יש ראייה כנגד הסברא דקרוב. אמנם עיין ברש"י (ד"ה והא דלא אישתייר) וז"ל כיון דסתם צנא יש לו אוגנין כפולים לתוכו אי מתוכו נפל הוה מישתייר ביה דאוגנין מעכבי ליה עכ"ל. ומבואר דרש"י מפרש דלרב פפא נמי אזלינן בתר קרוב והא דסובר דבלא נשתיירו הרי אלו של המוצא הוא משום דבדלא אישתיירו יש הוכחה כנגד הסברא דקרוב, משום דסתם צנא יש לה אוגנין. ולפי רש"י י"ל דרב זביד ורב פפא נחלקו מהו ההוכחה המבטלת הראייה של "קרוב", דרב זביד סובר דרק בכובא וכיתנא ולא נשתייר מידי בכלי אזי יש הוכחה ברורה המבטלת הראייה של "קרוב". ורב פפא סובר דאף אם לא נשתייר בכלי ויש לכלי אוגנין הוי הוכחה נגד הראייה של "קרוב", ואע"פ שאינה אלא הוכחה עפ"י רוב ואומדנא. ולפי רש"י אזלינן במציאה בתר "קרוב", אא"כ יש הוכחה כנגדה.
ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזלה ואבדה הי"ג - הי"ד) וז"ל המוצא ציבורי פירות או פירות בכלי או כלי כמות שהוא חייב להכריז. מצא כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו הפירות, והכלי נוטל ומכריז. שאני אומר הכלי של אחד והפירות של אחר והרי אין בו סימן, ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז. כיצד היה אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו היה פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו. ואם היו לכלי אגנים אע"פ שפניו כלפי הפירות הרי אלו שלו שאילו נשפכו מן הכלי היה נשאר מהן בתוכו מפני האגנים. היו מקצת הפירות בכלי ומקצתן על הארץ חייב להכריז עכ"ל. ויש להסתפק בכוונת הרמב"ם במש"כ "ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז", דמשמע דהרמב"ם סובר דאזלינן בתר "קרוב" אא"כ יש ראייה כנגדה (ופסק כרב זביד), או"ד יל"פ דמש"כ "ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז" היינו דיש נמי ראייה נוספת מלבד "קרוב", דהרי אף במהפכי אפיה דכלי הפירות הן קרוב, ועל כרחך צ"ל דקרוב לבד אינו בירור במציאה, ובעינן ראייה נוספת, דהיינו שפני הכלי הן כלפי הפירות (ופסק כרב פפא). והיכא דאיכא אוגנין לכלי ולא נשתיירו שום פירות בכלי בטלה הראייה הנוספת, ולכן הדין הוא דהפירות של המוצא. ואי נימא דהרמב"ם סובר ד"קרוב" בפ"ע אינה ראייה במציאה י"ל דהטעם בזה הוא משום דאיכא רוב דהפירות מעלמא (דרוב פירות מעלמא הן) כנגד הקרוב. (וכדאיתא בגמ' ב"ב דף כג: דרוב וקרוב, הולכים אחר הרוב עיי"ש). ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזו"א הי"ח) וז"ל גוזל הנמצא קרוב לשובך בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו שאין הגוזל מדדה יתר על חמישים אמה. נמצא בין ב' שובכות הרי הוא של קרוב, מחצה למחצה יחלוקו בד"א בשהיו שני השובכות שוים במנינן אבל אם היו יוני האחד רבים הלך אחר הרוב אע"פ שהוא רחוק עכ"ל. ומשמע דהולכים אחר הקרוב במציאה. אמנם נראה שאין להוכיח מזה דס"ל דאף בפירות שלפני הכלי ומעות שלפני הכיס, דהולכים אחר הקרוב לבד, די"ל דשאני מצא גוזל בתוך נ' אמה דאזלינן בתר "קרוב" משום דמיירי שיש ב' שובכות שיש בשניהם יונים והספק הוא אם הגיע הגוזל משובך זו או מהשניה, דבזה מועיל "קרוב" להכריע את הספק. (דאמרינן כל דפריש מקרוב פריש בדומה לדין כל דפריש מרובא פריש) משא"כ בפירות שלפני הכלי ומעות שלפני הכיס דיש ספק האם הפירות והמעות מעולם היו בכלי ובכיס, דלא מהני "קרוב" להכריע את הספק ולומר שבאו מכלי זה או מכיס זה, דדלמא מעולם לא היו בכלי או בכיס כלל. ויתכן עוד דמש"כ הרמב"ם "ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז. כיצד היה אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו, היה פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו", אינו מדין "קרוב", אלא הוי אומדנא וראייה בעלמא. דהדין של "קרוב" נאמר רק בשובך וגוזלות, דאיקבע גוזלות בשובך ופריש ממנו גוזל אחד דאזי אמרינן ד"קרוב" מכריע את הספק מאיזה שובך פריש. משא"כ בפירות שלפני הכלי ומעות שלפני הכיס שלא הוקבעו הפירות והמעות בכלי או בכיס דדילמא באו הפירות או המעות לכאן בלי הכלי והכיס, ובזה לא אמרינן כלל דיש דין "קרוב" לברר שבאו מן הכלי או מהכיס.
והנה עיין ברמב"ם (פי"ד מהל' גזו"א הי"א) וז"ל המוצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן חייב להכריז. בא בעל הסימן ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו זכה המוצא בדבר שאין בו סימן עכ"ל. וכתב ע"ז המגיד משנה וז"ל ברייתא שם (כה.) ובהלכות. ואתפרש בגמ' שאם יש הוכחה באותו שאין בו סימן שאינו של אותו שיש בו סימן הרי אלו שלו וכו' ויתבאר לפנינו בפרק ט"ו הי"ג - הי"ד עכ"ל. ומבואר דאם מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן ובא ונתן את הסימן דנוטל אף הדבר שאין בו סימן, אא"כ יש הוכחה שאין הדבר שאין בו סימן שייך לדבר שיש בו סימן. ולכאורה מקור דין זה מסוגיין, וצ"ב מדוע הביא הרמב"ם הלכה זו כהלכה נפרדת בפרק י"ד והביא את שאר דיני הברייתא בפרק ט"ו (הי"ג - י"ד), דלכאורה זוהי אותה ההלכה שכתב בפרק ט"ו, והו"ל להביאה ביחד עם שאר דיני הברייתא. ואולי יתכן לומר דבפרק י"ד (הי"א) מיירי דמצא שני ספרים זה בצד זה ויש לא' מהן סימן, ומיירי דאמר את האבידה הסמוכה לזו שנתן בה סימן, ואע"ג דבעלמא לא מהני לומר את האבידה ולא לומר סימניה שאני הכא דאמר את סימני האבידה השנייה הסמוכה לה, דמועיל אמר את האבידה לקבוע את "הקרוב" למברר. משא"כ בפט"ו (הי"ג - הי"ד) פסק הרמב"ם דאם מצא כלי ופירות לפניו אם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז ובעל הכלי נוטל את הפירות אפילו אם לא אמר את האבידה דיש הוכחה מצד הקרוב עצמו שהפירות הן שלו כי יש שייכות בין הכלי ובין הפירות. דבפרק ט"ו מיירי שמצא שני דברים השייכים זה לזה, ואם נתן בעל הכלי סימן בכלי נוטל את הפירות דמראין הדברים שהן שלו משום שהן קרובים לכלי. משא"כ בפרק י"ד מיירי במצא שני דברים שאינם שייכים זה לזה ואין הדברים נראין מצד עצמן שהן שייכים לאדם אחד, אולם מכיון שנמצאו במקום אחד יש ראייה מצד שהן קרובים זה לזה, ואם אמר את הסימן של האבידה שיש בה סימן ואמר נמי את שם האבידה השנייה זוכה בה. דבאופן זה הקרוב ביחד עם אמירת שם האבדה הוי מברר דשני הדברים שייכים לזה האיש, וכאילו נתן בשניהם סימן.¹ ויתכן שמקור הלכה זו היא מאוקימתא דרב זביד דבמצא כובא וכיתנא הרי אלו שלו דאילו היה הכיתנא מהכלי היה נשאר קצת בכלי, ונראה דכובא וכיתנא הן ב' דברים שאינם שייכים אהדדי משא"כ כלי ופירות, והרמב"ם מפרש דרב זביד סובר דאם מצא שני דברים שאינם שייכים אהדדי במקום א' כגון כובא וכיתנא אם אמר את האבידה שאיב"ס נוטלה משום דקירוב מקום הוי בירור². ואילו בפירות וכלי לא צריך לומר אפילו את שם האבידה שאיב"ס, משום ששני הדברים שייכים אהדדי ואם פני הכלי אל הפירות דמראין שהן של אדם אחד אזי בעל הכלי נוטל נמי את הפירות. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם פסק כרב זביד (בפי"ד מהל' גזו"א הי"א), וכרב פפא (בפט"ו מהל' גזו"א הי"ד). ויל"ע בכ"ז.
footnotes: ¹ ואמר רבנו זצ"ל דנ"מ לגבי יונים - דבפט"ו מכיון דהיונה משתייכת לשובך ונמצאת קרוב לשובך חל דין כל דפריש מקרוב פריש. משא"כ בפי"ד דלא חל חל דין כל דפריש אלא דיש קירוב מקום וראייה בעלמא, ועוד דשאני יונה דאפשר דמעלמא קאתיא ואין העובדה שהיונה קרובה לשובך ראייה כלל אלא רק מדין כל דפריש מקרוב פריש משתייכת היונה לשובך. ² עיין לעיל בשיעורים דף כב: בתוס' ד"ה אי ובמש"כ שם בשם מרן הגר"ח זצ"ל בביאור שיטת רש"י דמכריז מקום ואומר הבעל את האבידה.
רש"י ד"ה ופרכינן וז"ל כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונתן סימן זו ע"ג זו מצאתם עכ"ל. עיין בתוס' ד"ה והוא וז"ל אי מנין הוי סימן במה שעשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה וכו' עכ"ל. ועיין בר"ן (מובא בשיטמ"ק) וז"ל וס"ל דהכי מכריז משום דכל שמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיבין האובד ובלבד שישאר לאובד סימן עושין כן הלכך ודאי הכא מנין מכריז שהרי נשאר לאובד סימן לומר כמגדלין היו או זה ע"ג זה היו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי הר"ן יסוד גדול בהל' השבת אבידה (אליבא דרש"י) דהמוצא חייב לקרב את הדבר לאובד ולהקל עליו בנתינת הסימן. ולפיכך באבידה שיש בה שני סימנים כגון מנין ומגדל המוצא מכריז את המנין כדי להקל על האובד, והאובד נותן את הסימן השני של המגדל. דהסימן דמנין הוא סימן יותר מובהק מהסימן דמגדל, וכדי להקל בהשבה המוצא מכריז את הסימן הכי קשה לדעת - דהיינו המנין, והאובד נותן הסימן הקל ביותר - שהיו מונחים בצורת מגדל. ונראה דהתוס' פליגי ע"ז וס"ל דאדרבה על המוצא להחמיר על האובד שלא להחזיר לו האבדה כ"כ בקלות ולכן אינו מכריז שום סימן בכלל ועל האובד לבא ולתת א' משני הסימנים מעצמו בלי שהמוצא יגלה לו שום סימן בהכרזתו.
ונראה דרש"י ותוס' אזלי לשיטתם, דלעיל (בדף כב: ד"ה מכריז מקום) פרש"י דהמוצא מכריז את המקום והאובד אומר את שם האבידה, דבכך המוצא מקל על האובד דאינו צריך לומר הסימן של המקום דהוא הסימן היותר קשה לזכור, אלא נותן את הסימן הקל - שם האבידה. וכמו"כ ס"ל לרש"י כאן דהמוצא מכריז את המנין - הסימן הקשה, והאובד נותן את הסימן הקל - הסימן דמגדל. אולם תוס' (כב ב ד"ה אי דליכא סימן) חולקים על רש"י וסוברים דהמוצא מכריז את האבידה - הסימן הקל - והאובד נותן את סימן המקום - הסימן הקשה. ומבואר דרש"י ותוס' נחלקו האם המוצא מכריז את הסימן הקשה או את הסימן הקל, ופליגי האם המוצא מקל על האובד להכיר את האבידה או מקשה עליו. ולפי"ז יש לעיין אליבא דתוס' כשיש ב' סימנים א' קל וא' קשה והאובד נתן את הסימן הקל האם מחזירין לו את האבידה אם אינו יודע לומר את הסימן הקשה היותר מובהק בחפץ, וצ"ע.¹ ויעויין לקמן (דף כח:) דפליגי רב יהודה ורב נחמן, דלר"י אבידתא מכריז ולר"נ גלימא מכריז, דלר"י חיישינן לרמאי, ולר"נ לא חיישינן. ולכאורה נחלקו בהנ"ל - האם מקילין על האובד בהשבת אבידה או לא, דלר"נ גלימא מכריז להקל על האובד, ואילו לר' יהודה אבידתא מכריז כדי להחמיר על האובד שצריך האובד לתת את הסימן היותר מובהק בחפץ, וצ"ע דלכאורה היא אותה המחלוקת שבין רש"י ותוס' כאן, וצ"ע.
footnotes: ¹ ועוד אמר רבינו זצ"ל דיש לעיין אליבא דרש"י מה הדין באבידה שיש בה ג' סימנים האם מכריז סימן א' או שניים, ומסתבר שמכריז א' שאינו צריך להקל עליו ביותר.