גמ'. אמר רבא אם תמצא לומר סימנים דאורייתא וכו' סימנים וסימנים יניח, סימנים ועדים ינתן לבעל העדים.

ונראה דאע"פ דסימנים מדאורייתא מ"מ עדים עדיפי מסימנים משום דסימנים חלין בצירוף לנאמנות בעל דבר להאמין את טענתו, וכי היכי דמיגו במקום עדים לא אמרינן - דאע"פ שמיגו הוי סברא להאמין טענת הבעל דבר מ"מ כשיש עדים כנגד המיגו אין נאמנות לבעל דבר, ה"נ י"ל בסימנים ועדים. אי נמי י"ל דסימנים חלין מדין בירור, אולם הבירור חל מדין רוב וכשיש עדים כנגד סימנים עדים עדיפי משום דהעדים מקיימין את המיעוט, ומפרשים דהמציאות היא כמו המיעוט. ונמצא דהעדים אינם מכחישים את הסימנים כלל אלא הם מפרשים אותם¹. ועוד י"ל דסימנים מהני רק היכא דיש ספק אבל אם יש עדים שהחפץ שייך לפלוני אין כאן ספק, ואין מועילים הסימנים שהביא השני. ונראה דעדים עדיפי אפילו מסימנים מובהקים משום דאף בסימן המובהק ביותר יש עדיין מיעוט דאינו שלו והעדים מקיימין את המיעוט². אי נמי י"ל שהעדים מבטלים את הספק וממילא אין מקום לסמוך על הסימנים.

footnotes: ¹ ומצינו דעדות חלה לפרש המציאות וכגון עדים שמעידים ששטר מלוה פרוע, דע"י עדותם מפרשים את השטר שאין השטר מעיד שהחוב אינו פרוע מדין שטרך בידי מאי בעי ולא הוי כתרי ותרי משום דהעדים אינם מכחישים את השטר אלא עדותם חלה לפרש את השטר. (רבינו זצ"ל) ² עיין בש"ך חו"מ סימן רס"ז ס"ק ז'.

ועיין ברא"ש (סימן י"ג) וז"ל סימנין ועדים ינתן לבעל עדים ואפילו סימן מובהק דעדים עדיפי טפי כיון שמעידין שממנו נפל ואפילו לא ראו הנפילה אלא שמעידין שהיה שלו מחזיקין ליה בחזקתו ולא אמרינן שמכרו עכ"ל. אליבא דהדיעה הראשונה שברא"ש מיירי בעדי נפילה ולפי עדותם היה לא' חזקת מוחזק ותופס בשעת הנפילה, ומשו"ה נותנין לו האבידה דאע"פ דהשני נתן סימן, הסימנים רק מבררים שהיה לו חזקת מרא קמא לפני הנפילה, אך יתכן שמכרה לראשון שממנו היא נפלה. ומכיון שעפ"י הגדת עדים הראשון הוי מוחזק ותופס בשעת הנפילה הריהו נאמן לומר שהשני מכרה לו כדין כל תופס הטוען לקחתי כנגד חזקת מרא קמא דסימנים. אולם הדיעה השנייה ברא"ש צ"ע, דפירש דמיירי דליכא עדי נפילה אלא דיש עדים שהיה לראשון חזקת מרא קמא בעלמא, וא"כ מדוע עדים עדיפי מסימנים, והרי הסימנים מבררים שהיה לשני נמי חזקת מרא קמא. ונראה דהרא"ש סובר דחזקת מרא קמא שהוחזקה ע"י עדים אלימתא מחזקת מרא קמא שחלה ע"י סימנים, דס"ל דבחזקת מרא קמא שחלה עפ"י עדים חל דין שהוא מוחזק אף השתא דאמרינן דחזקת מרא קמא דמעיקרא קיימת עד השתא. ולפי"ז היה מוחזק ותפוס בשעת הנפילה, והו"ל כאילו הם העידו שממנו נפלה. משא"כ חזקת מרא קמא דחלה ע"י סימנים קובע רק דיש לו חזקת מרא קמא דהיה שלו מלפני כן אבל אינו קובע שהיה מוחזק ותפוס בשעת הנפילה. ולפיכך המוחזק עפ"י עדים זוכה במציאה דחזקת מרא קמא דידיה עדיפא דחל דין מחמתה שהיה מוחזק ותופס גם בשעת הנפילה, משא"כ חזקת מרא קמא עפ"י סימנים קובע רק שהיתה לו פעם חזקת מרא קמא אבל אינו נחשב מחמתה למוחזק בשעת הנפילה. ולפי"ז נראה דה"ה אם א' הביא עדי אריגה והשני הביא סימנים, דעדים עדיפי דע"י חזקת מרא קמא עפ"י עדים חל דין דהו"ל מוחזק בשעת הנפילה, דהוי כאילו העידו העדים שממנו נפלה, משא"כ בנותן סימנים אע"פ דיש לו חזקת מרא קמא אינו נעשה לתפוס ומוחזק בשעת הנפילה.¹

footnotes: ¹ אולם אם הביא א' סימן ישן שהיה בחפץ מלפני הרבה זמן והשני נתן סימן חדש י"ל דהדין יהיה דיהא מונח דלשניהם יש חזקת מרא קמא בעלמא שהוחזק עפ"י סימן ולא עדיף אחד מחבירו כי אין לא' מהם דין שהיה המוחזק ותופס בשעת הנפילה. משא"כ בהוחזק עפ"י עדים דחל דין דהו"ל המוחזק ותופס בשעת הנפילה דהוי כאילו העידו שראו שממנו נפל. (רבינו זצ"ל)

ועיין בשיטה מקובצת (ד"ה סימנים ועדים) שכתב וז"ל ואע"ג דהוו סימנים דאורייתא אפילו הכי עדים עדיפי דאפשר דמתחילה היתה של בעל הסימנים ועכשיו מכר וראוה עדים בידו כמה פעמים עכ"ל. ונראה דר"ל דכיון דראו העדים החפץ בידו כמה פעמים הו"ל תופס בחפצא, ומכיון שהוא התופס והמוחזק הו"ל כאילו העדים מעידים שממנו נפל, ואילו השני שנותן סימנים אינו תופס אלא דיש לו חזקת מרא קמא בלבד, וחזקת מוחזק ותופס עדיפא מחזקת מרא קמא. ונראה דלפי השיטמ"ק עדי אריגה אינן מחזיקין אותו לתופס אלא למוחזק בחזקת מרא קמא בלבד, וא"כ אם יש לא' עדי אריגה ולשני סימנים יניח. משא"כ לפי הרא"ש י"ל דעדי אריגה קובעים אותו לתופס ומוחזק בשעת הנפילה דחזקת מרא קמא שעפ"י עדים חל נמי כחזקה דהשתא, ולפי"ז י"ל דאף בעדי אריגה וסימנין ינתן למי שיש לו עדי אריגה.

ועוד נראה לבאר דברי הרא"ש דעדים אלימי מסימנים משום דהעדים מפרשים את הסימנים כמיעוט כנגד הרוב, דאליבא דעדותם זה שהביא את הסימנים אינו מוחזק אלא ע"פ הרוב שהנותן את הסימנים אינו רמאי, אך לפי העדות נקטינן כהמיעוט דהוא רמאי ולא היה מוחזק כלל. ולפי"ז י"ל דגם בעדי אריגה נגד סימנים ינתן למי שיש לו עדים ואף אם לא הוי תפוס עפ"י עדותם דעדי אריגה, דהעדות מכחישה את הסימנים ומחמת העדות נקטינן דמי שהביא הסימנים הוי רמאי דהוא מהמיעוט שיודעים הסימנים משום דהם רמאים.¹

footnotes: ¹ ועוד יתכן לבאר דהרא"ש והשיטמ"ק לא נחלקו האם חלה דין תופס ומוחזק בשעת הנפילה מחמת חזקת מרא קמא שחלה ע"י עדים, דהשיטה כתב דהעידו "שראוה בידו כמה פעמים" והרא"ש כתב "שמעידין שהיה שלו" ולא מיירי דהעידו שראו שנפלה ממנו. ומשמע דס"ל דחזקת מרא קמא שנקבעת ע"י עדים אלימתא מחזקת מרא קמא שנקבעה ע"י סימנים משום דהעדים מעידים על זמן מסוים דראוה בידו ושהיה לו באותו זמן חזקת מרא קמא. משא"כ חזקת מרא קמא ע"י סימנים אינו על זמן מסוים מתי היה החפץ בחזקתו. ומשו"ה חזקת מרא קמא שע"י עדים עדיפא מחזקת מרא קמא שע"י סימנים. ונותנים את האבידה למי שהביא עדים ונוקטים דהוא קנה את החפצא ממי שיש לו סימנים, דחזקת מרא קמא שיש לה זמן עדיפא מחזקת מרא קמא שאין לה זמן מסוים. ויתכן נפ"מ כשאחד הביא עדי אריגה והשני הביא סימן בציור שבודאי נפל הסימן בבגד אחרי האריגה (וכגון סימן שהבגד קרוע), דחזקת מרא קמא שע"י סימנים מאוחרת לחזקת מרא קמא שע"י עדי אריגה. דאי אזלינן בתר זמן החזקה ינתן למי שהביא סימנים שחזקת מרא קמא דידיה מאוחרת מחזקת מ"ק דעדי אריגה. משא"כ אי נימא דאזלינן בתר דין תופס שהוחזק ע"י עדים י"ל דינתן למי שהביא עדי אריגה, דנעשה תפוס ע"י עדותם ולא לזה שהביא סימנים, דסימנים מחילים רק חזקת מרא קמא בעלמא ולא חזקת תפוס ומוחזק כמו חזקת מרא קמא שע"י עדים.וע"ע בשיטמ"ק שכתב בשם הראב"ד וז"ל עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה כי עדי אריגה אינה עדות שהיא שלו אימר אומן הוא עכ"ל. ומשמע דס"ל דאילולי הסברא ד"אימר אומן הוא" היה חל דין תופס עפ"י עדי אריגה כמו בעדי נפילה. ולכאורה צ"ע בזה דבשלמא בעדי נפילה יש עדות שהיה תופס ממש בשעת הנפילה והיה לו חזקה דכל מה שתחת יד אדם הוא שלו, ולכן עפ"י עדי נפילה אנו מפרשים את העדות דעדי אריגה שהיה לו חזקת מרא קמא בלבד אך לא הוי בחזקת תופס בשעת הנפילה, ומשו"ה תינתן למי שיש לו עדי נפילה. אמנם מהראב"ד משמע שאף ע"י עדים בעלמא חל דין דהו"ל מוחזק ובחזקת תופס בשעת הנפילה, ואילו בעדי אריגה לא חל חזקת תפיסה משום דשמא אומן היה ומכרה. וצ"ע להראב"ד כשא' לבדו מביא עדי אריגה אמאי מחזירין לו את האבידה דנימא שמא אומן היה. ונראה דרק בתרי כנגד תרי אמרינן דלמא אומן היה כדי שלא תהיה הכחשת עדים ושנקיים מצות השבת אבידה ע"י עדי נפילה. משא"כ כשא' מביא עדי אריגה לבדו מחזירין לו את האבידה ולא אמרינן דלמא אומן היה משום דלא חיישינן לזה מדליכא הכחשת עדים, ואדרבה מחזיקין אותו למוחזק בחזקת מרא קמא כדי לקיים מצות השבת אבידה עם עדי האריגה. ועוד י"ל דלראב"ד לא חל דין תופס גם בעדי נפילה ממש כי עכשיו החפצא היא אבידה ואינה ברשות הבעלים ומשו"ה א"א להחשיבו כאילו הוא תופס בחפצא, ומה שהיה תפוס בשעת הנפילה אינו מחשיבו לתופס עכשיו, ובכן יש לשניהם חזקת מרא קמא בלבד, והא דמועילים עדי נפילה כנגד עדי אריגה הוא משום דאמרינן דלמא אומן היה כדי שלא תהיה תרי כנגד תרי.

גמ'. סימנים וסימנים ועד אחד עד אחד כמאן דליתא דמי ויניח. והנה נחלקו הראשונים בדין סימנים וסימנים ועד א' דהרא"ש (פ"ב סימן י"ג) סובר דאותו שכנגד העד צריך לישבע דעד א' מחייב שבועה, ואם ישבע יניח ואם לאו יתנהו לבעל העד. ואילו הרמב"ם פסק (פי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"ו) וז"ל זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד הרי העד אחד כמו שאינו ויניח עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע דאין העד א' מחייב שבועה וחל דין שיניח עד שיבא אליהו, וצ"ב ביסוד פלוגתתם. ועיין בנימוקי יוסף (דף טו. בדפי הרי"ף ד"ה אמר המחבר עד אחד) וז"ל עד אחד כמאן דליתא ואינו מחייב שבועה לומר שהכלי שלו אע"פ שזה מעיד כנגדו משום דאפילו ישבע להכחישו לא נעמיד הכלי בידו, ואמאי ישבע אלא כמאן דליתא הוא כן נ"ל עכ"ל. ונראה דהנימוקי יוסף סובר דעד אחד אינו מחייב שבועה היכא דאף לאחר שנשבע יהיה הדין דיניח, ונשבע רק היכא דע"י השבועה חל דין שהממון ינתן לבעל השבועה. ונראה דהרא"ש סובר דעד א' מחייב שבועה להכחיש את העד ואף אם הנשבע לא יטול את הממון לאחר השבועה מ"מ חייב להישבע כנגד העד. דהרא"ש סובר דיסוד השבועה היא בכדי שהתובע עם העד לא יטול, וא"כ אף היכא שיהא הדין דיניח חייב הנתבע לישבע מחמת העד. ועוד יתכן לומר בשיטת הרמב"ם דס"ל דאין עד אחד מחייב שבועה אא"כ הוי שבועת הנפטרין ואילו הכא הוי שבועה ליטול¹. ובשיטמ"ק כתב בשם הריצב"ש (ד"ה אם תמצא לומר) דליכא שבועת עד אחד דמכיון דסימנים דאורייתא חל הכחשה ע"י סימנים וסימנים ואין העד יכול להכריע ביניהם וכמאן דליתא דמי ואינו מחייב שבועה. ומשמע מדברי הריצב"ש דס"ל דסימנים וסימנים הויא כתרי ותרי דהסימנים הויין כתרי עדים, וא"כ צ"ב מדוע בסימנים ועדים ינתן לבעל העדים דלכאורה סימנים לא גרעי מעדים. וצ"ל דהריצב"ש סובר דהעדים מקיימין את המיעוט ומפרשים את הסימנים. ועוד יתכן לומר דעדים עדיפי מסימנים משום דסימנים רק מוכיחים דמעיקרא היה של בעל הסימנים ויש לו חזקת מרא קמא. אמנם העדים מעידים דראוה בידו כמה פעמים ומסתבר שבעל הסימנים מכרה לו, וזה שנותן הסימנים רמאי הוא שכבר מכרה לבעל העדים, (וכ"כ בשיטמ"ק דף כח. ד"ה סימנים ועדים).

footnotes: ¹ ולכאורה יל"ע האם הוי נשבע ונוטל משום דנוטלו מהמוצא, או"ד דאינו נחשב לנשבע ונוטל דהמוצא אינו בעל דבר, אלא הוא שומר עבור בעל האבידה וכשנשבע הרי נתברר דהוא בעל האבידה והמוצא שומר עבורו את האבידה ולכן הוי נשבע ונפטר דהאבידה היא ברשותו מחמת שמירת המוצא.

והנה יש לדון מה הדין בסימנים ועד אחד, ונראה דלהרא"ש יהיה חייב לישבע כדין סימנים וסימנים ועד א'. אולם לפי הריצב"ש י"ל דהסימנים מכחישים את העד וליכא חיוב שבועת עד אחד, ויתן לבעל הסימנים בלי שבועה. ולפימש"נ דבסימנים וסימנים ועד א' אינו נשבע משום דהו"ל נשבע ונוטל י"ל דה"ה דבסימנים ועד אחד אינו נשבע. אמנם לפי סברת הנימוקי יוסף י"ל דחל חיוב שבועה בסימנים ועד א', דמכיון שאם היה נשבע בעל הסימנים הריהו נוטל את החפץ, שפיר חל דין שבועה, ולא דמי לסימנים וסימנים ועד אחד דלאחר שנשבע הדין יהיה דיניח, דאזי ליכא חיוב שבועה. אך יתכן לומר דאף להנימוקי יוסף אין נשבעין שבועת עד א' אלא היכא שאחרי שנשבע זוכה הנתבע בממון מחמת השבועה, משא"כ כאן דזוכה בממון מחמת הסימנים יתכן דלא חל דין שבועה. ונראה שאם בעל הסימנים אינו רוצה לישבע (בציור דסימנים ועד א') אזי ליכא דין דינתן החפץ לבעל העד אחד, די"ל דכ"ז שחל דין תורה בין מי שהביא עד אחד למי שהביא סימנים הם הויין הבעלי דברים וחל חיוב שבועה מחמת העד. אמנם כשאמר בעל הסימנים שאינו רוצה לישבע הרי הוא סילק את עצמו מהדין תורה על החפץ וכאילו הודה שאין החפץ שלו, אולם יתכן שיש בעל דבר אחר בעולם שיטעון שהחפץ שלו, ומוצא האבידה שומר את האבידה עבורו, ולכן בסימנים ועד אחד ובעל הסימנים מסרב לישבע אי אפשר ליתן את החפץ לבעל העד אחד. דעד א' אינו נאמן להוציא את האבידה מידי המוצא השומר את האבידה עבור הבעלים שאיננו לפנינו, דהמוצא טוען עבור הבעלים שאינו לפנינו שהעד שקרן, ומשו"ה העד אינו נאמן להוציא את האבידה מידי המוצא. אמנם יש לדחות דיתכן דחל דין טענינן דהמוצא טוען עבור א' שבעולם דשמא הוא הבעלים רק היכא דליכא דין תורה בין ב' בעלי דברים לפניו, משא"כ כאן דיש דין תורה בין שני בעלי דברים שהם לפניו שא' הביא סימנים והשני הביא עד א' י"ל דלא חל דין טענינן עבור אדם אחר בעולם שיתכן שנאבד לו חפץ כזה, ולכן אם יסרב בעל הסימנים לישבע חל דין מתוך ונותנים את האבידה למי שהביא עד א' שהאבידה היא שלו, ויל"ע בזה.

והנה בסימנים וסימנים פסק הרמב"ם (פי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"ו) וז"ל באו שנים זה נתן סימני האבדה וזה נתן סימניה כמו שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו או יעשו פשרה ביניהן עכ"ל. וממש"כ הרמב"ם שיכולים לעשות פשרה ביניהם מבואר דרק הם הויין בעלי דברים וחל שם בע"ד על שניהם, ולא חיישינן שמא יבוא אדם שלישי ויטעון שזה החפץ שלו, דאל"ה איך אפשר שיעשו השניים פשרה ביניהם. ודלא כדברי הגר"ח זצ"ל שנקט (בשיעורי רבנו חיים הלוי ב"מ דף כב: ד"ה מאי מכריז מקום) דהא דאמרינן דסימנים מדרבנן הוא משום דחיישינן שמא יש אדם אחר בעולם שאבד חפץ כזה ויתכן שהוא בעל האבדה, וכל העולם הויין בעלי דבר¹.

footnotes: ¹ עיין בספר שיעורי רבנו חיים הלוי למס' ב"מ דף כב. ד"ה מאי מכריז מקום.

גמ'. מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו דמדת רחבו שיעורי קא משער לה כד מכסי לה מרה וקאי וכו' מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו. ונראה דמדת ארכו ומדת משקלותיו הויין סימן מובהק ביחס למדת רחבו, ואם אחד נותן סימן מובהק והשני סימן שאינו מובהק הסימן מובהק עדיף (וכ"כ בשיטמ"ק דף כח. בשם הר"ר יהונתן). אמנם יל"ע דמדת רחבו בעלמא הוי סימן בינוני כארכו ומשקלותיו ומדוע סימן א' עדיף מהסימן השני. וצ"ל דסימנים אינם מבררים בפני עצמן אלא שחלין עפ"י אומד בית דין, ומשו"ה יש דרגות בסימנים דב"ד משערין ואומדין איזה סימן עדיף. ונראה דמשו"ה בסימנים ועדים ינתן לבעל העדים, דסימנים חלין עפ"י אומד ב"ד משא"כ עדות דחלה בלי אומד ב"ד. אמנם עיין בשיטמ"ק (דף כח. ד"ה וכתב הראב"ד) שכתב בשם הראב"ד וז"ל מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו והא ודאי לסימנים דרבנן דאי לסימנא דאורייתא אע"ג דהאי מובהק טפי מהיאך, יניח קאמרינן עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר דאי סימנים מדאורייתא אזי סימנים הויין חלות בירור וראייה בפני עצמן כעדים ואי אפשר לחלק בין סימן אחד לשני, משא"כ אי סימנים דרבנן אזי הסימנים חלין עפ"י אומד ב"ד, ושפיר אמרינן דהסימן המובהק יותר עדיף. ברם אף לפי"ד הראב"ד אפילו אם סימנים הם מדאורייתא בסימנים ועדים ינתן לבעל העדים, וצ"ל דהעדים מבטלין את הסימנים. אמנם הרמב"ם פסק (בפי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"ה) דסימנים מה"ת ופסק נמי (בפי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"ז) דמדת ארכו ומדת רחבו ינתן למי שנתן מדת ארכה, וחזינן דלשיטתו אף אם סימנים מדאורייתא הם חלין עפ"י אומד בית דין, ודלא כהראב"ד.

עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' נחלות ה"ג) וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, וכו' שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו והכירו אותם, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו, שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם עכ"ל. וצ"ע דאם יש סימנים מובהקים שמת למה אין יורדין לנחלה מיד ומדוע מצריך הרמב"ם להמתין עד שיאבד זכרו. ומשמע מכאן דסימנים אינם חלין אלא עפ"י אומד ב"ד, ובהשבת אבידה ב"ד אומדים ומחזירין את האבידה מיד לנותן הסימן. משא"כ בירושה דצריכים להוריד אותם לנחלה כנגד החזקת חי דהמוריש, ובזה ב"ד ממתינים עד שיאבד זכרו כדי שיהיה אומדנא דמת כנגד חזקת חי שיוכלו לסמוך על הסימן שמצאו בגוף המת. וכן במים שאין להם סוף אע"פ שיש רוב שנטבע ומת מ"מ יש נמי חזקת חי ואין יורדים לנחלה עד שאבד זכרו. ודין זה הוא משום דמורידין לנחלה עפ"י אומדנא. ומוכח דסימנים חלין בנחלה עפ"י אומד ב"ד, וי"ל דה"ה באבידה הסימנים חלין עפ"י אומד ב"ד, ואינם חלין בפני עצמם ולכן ב"ד מבחינים בין סימן לסימן דיש דרגות בסימנים וב"ד משערין ואומדין איזה סימן עדיף.

ועיין ברמב"ם (פכ"ד מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אע"פ שאין שם ראיה ברורה וכו', וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים, וכל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין אמת וכו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק דב"ד יכולים להשתמש בסימנים כדי להוציא ממון מידי המוחזק אם דעתן נוטה לכך, ומשמע דסימנים חלין עפ"י אומד ב"ד ואינם מבררים בפני עצמם.¹

footnotes: ¹ ועיין בש"ך חו"מ סימן רס"ז ס"ק י' וס"ק י"ב.

משנה. ועד מתי חייב להכריז עד שידעו בו שכניו דברי ר"מ ר' יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. לכאורה היה נראה לבאר המחלוקת בין ר"מ ור"י האם חייבין להכריז רק עד כדי שישמעו שכני מקום שנמצאה האבידה או להכריז בג' רגלים עבור כל העולם, דר"מ סובר דאזלינן בתר רוב לענין חיוב השבה עצמה, ומכיון דעפ"י רוב האבידה נפלה משכני מקום שנמצאה שם מכריז המוצא רק להן. ואילו ר' יהודה סובר דכיון דחל חיוב השבה דהויא דבר שיש בו סימן חייב להכריז עבור כל העולם, אע"פ שעפ"י רוב נפל משכני מקום האבידה. ודומה קצת לשיטת הראב"ד (מובא בשיטמ"ק דף כג: ד"ה לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן) דבדבר שאין בו סימן חייב להכריז לצורבא מרבנן שיכיר את האבידה בטביעות עין, דאע"פ שעפ"י רוב אי אפשר לקיים מצות השבת אבידה בטביעת עין אעפ"כ מכיון דבאיסורא אתא לידיה דהגביהה קודם יאוש ונתחייב בהשבה חייב להכריז עבור המיעוט שהם ת"ח. וכמו כן סובר ר' יהודה דמכיון שחל חיוב השבה והכרזה חייב להכריז אף עבור המיעוט שהאבידה היא משאר באי העולם ולכן חייב לעלות לירושלים בג' רגלים ולהכריז.¹

footnotes: ¹ יש לעיין האם החיוב לחשוש למיעוט כדי לקיים מצות השבת אבידה הוא דין מסוים במצות השבת אבידה או דהוא דין בכל המצוות שבתורה דצריך לחשוש למיעוט כדי לקיימן.