גמ'. ביד רחבה הוה ליה הנהו זוזי דיתמי.

צ"ב בשקלא וטריא שבסוגיא. ונראה דההו"א סבר דבדמים אין נ"מ איזה דמים מחזיר דהא מעות להוצאה ניתנו ומה לי הדמים דמעיקרא או דמים אחרים. אך כשיש מפקיד מדעת המפקיד הקפיד על השומר שלא להוציא את הדמים שהפקיד וחייב להחזירם לו הדמים בעין. משא"כ באבידה דליכא מפקיד מדעת סד"א דליכא חיוב להחזיר את הדמים דמעיקרא בעין אלא רק להשיב את השווית בדמים אחרים. וה"ה בזוזי דיתמי דלית בהן דעת מפקיד המקפיד על החזרת הזוזים בעין ולכן סד"א דיכול להשתמש בם ולהחזיר דמים אחרים. ולבסוף מסקינן בגמרא דגם בדמי אבידה חלה השמירה על גוף הדמים בעין וחייב להחזירם בעין כפי שמצאם ורק כשמכר את האבידה וקבל מעות אחרות אזי מותר להשתמש בהם ולהחזיר דמים אחרים דליכא מצות השבת בעין רק השבת שווית. משא"כ בזוזי דיתמי דהויין החפצא דמעות דהופקדו מעיקרא דחייב להחזירם בעצמם בעין.

ובסברא כעין זו מבואר נמי החילוק שבין שולחני דהיתר ההשתמשות משוויה ליה לש"ש בעלמא, ואילו בשומר אבידה היתר ההשתמשות בדמים משווה ליה לשואל. והנ"מ ביניהם דבשולחני מיירי בדמי הפקדון עצמם, ומשו"ה חל חיוב השבה על החפצא של הדמים בעין, והיתר ההשתמשות אינו זכות וקנין בחפצא אלא רק היתר בעלמא ולכן כל זמן שלא השתמש בהם הו"ל ש"ש על דמי הפקדון ולא שואל ולוה. משא"כ בשומר אבידה שמכר את האבידה עבור דמים, דליכא החפצא דאבידה עצמה ברשותו אלא רק דמיה דחייב לשלמם לבעל האבידה, ולכן בהיתר ההשתמשות חל זכות קנין והו"ל שואל ולוה מכיון שקנה את הדמים להשתמש בם ולהוציאם. ברם קשה ע"ז מהרמב"ם פ"ז מהל' שאלה ופקדון (ה"א וה"ה) שמוכר את הפקדון שהחסיר חל היתר השתמשות בדמים ואינו אלא ש"ש. ונראה דזכות השתמשות דנעשה קנין שאלה ומלוה חלה רק בדמי אבידה דאבידה עצמה אינה ברשות בעליה ולכן חל קנין וזכות השתמשות בדמי האבידה למוצא. משא"כ בפקדון שהחסיר דהוי פקדון דעלמא דגם אחרי שמכרה דמיה הריהם ברשות המפקיד דאזי אין לשומר זכות וקנין בם אלא רק היתר בעלמא והו"ל רק ש"ש ולא שואל ולוה. ואע"פ שהרמב"ם מתיר המכירה משום דהוי משיב אבידה אך אין זה רק מצות השבת אבידה להציל הבעלים מהפסד, אך החפצא דפקדון ברשותו הוא ואינו דומה לאבידה דעלמא שנאבדה ואינה ברשות בעליה.

רש"י ד"ה גוללן וז"ל מתחלתן לסופן שיכנס בהן האור עכ"ל. וצ"ע מה בא רש"י להשמיענו. ונל"ב דיעויין במס' ב"ב (יד.) "כל הספרים נגללין מתחלתן לסופן" ולכן חובת השומר לקיים מצות גלילת החפצא כדינה ולא רק לגוללה גלילה בעלמא כדי שיכנס בה אויר. ועיי"ש דס"ת נגללין לאמציעתו וא"כ י"ל דשומר אבידה צריך להזהר שלבסוף הגלילה שיהיה הס"ת נגלל לאמציעתו ולא לתחילתו.

רש"י בתחלה וז"ל מה שלא למד מפני שצריך להשהותה לפניו עכ"ל. ונראה לבאר דבריו דר"ל שאם שהה הספר לפניו וקורא בו הו"ל שולח יד בפקדון וחייב, דמותר לקרות בו רק בשעת הגלילה לצורכה. ואין איסור זה משום חשש שמא יקרע אלא מדין שולח יד בפקדון.

רש"י ד"ה שאין דרכו ליטול וז"ל שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור לא יטול ופטור מהשבת אבידה דילפנין מוהתעלמת עכ"ל. ונראה דרש"י מגדיר את גדר הדין ד"אינו לפי כבודו" דר"ל שאין דרכו לעשות מעשה כזה אף בשביל חפץ שלו ומשו"ה הריהו פטור מלעשותו באבידה דאחרים.

גמ'. אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן לאלתר מתיב רבינא מצא ספרים קורא בהן א' לשלושים יום ואם אינו יודע לקרות גוללן, גוללן אין שם דמיהן ומניחן לא. אמר אביי תפילין בי בר חבו משכח שכיחי. יש לעיין מדוע חל דין שאם מצא תפילין לאלתר שם דמיהן, והרי בשאר אבידות שאינן מתחסרות אסור למוכרן מיד, דחייב בהשבת הבעין. והנה עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' גזלה ואבדה הי"ד) שכתב וז"ל מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו שדבר מצוי הוא ביד הכל ואין עשויין אלא למצוותן בלבד עכ"ל. ונראה דלפי הרמב"ם חל דין שאם מצא חפצא העומדת לקיום מצוה - חל חיוב על המוצא לראות שיתקיים קיום המצוה שבחפצא. ומשו"ה פסק הרמב"ם דשם דמיהן ומניח התפילין עליו - דלמצוותן הן עשויין. דהנחת תפילין אינה רק מצוה דרמיא על קרקפתא דגברא אלא אף קיום בחפצא של התפילין העומדים להנחה כמצוותן. ומבואר דבחפצא של מצוה העומדת לקיום מצותה חל דין שאסור להניחה בטלה מבלי להשתמש בה למצותה, ומשו"ה הרמב"ם סובר שחל דין מיוחד שמוכר את התפילין מיד ומניחן עליו כדי לקיים מצותן. ולפי"ז נראה לבאר המשך השקו"ט בגמ' דמקשינן א"כ מדוע קיי"ל שאם מצא ס"ת אם אינו יודע לקרות גוללן, דלמה אינו מוכר את הס"ת מיד כדי שתתקיים מצותו כמו שעושין בתפילין. וע"ז משני הגמ' דתפילין בי בר חבו משכח שכיחי, דתפילין מצויין לקנות משא"כ ס"ת. ויש לדקדק דהגמ' רק שאלה מדוע כשאינו יודע לקרות גוללן, וצ"ע דלמה לא הקשה על עצם הדין דביודע לקרות קורא בהן. ונראה לתרץ דמהא דביודע לקרות קורא בהן לא קשיא מידי משום דהקריאה מהווה קיום מצוה שבחפצא של הספר, ושומר אבידה חייב לדאוג שתתקיים הקיום מצוה שבחפצא. אמנם מרש"י (דף כח: ד"ה שם דמיהן) משמע ד"שם דמיהן ומניחן" - היינו שמניח את הדמים אצלו, ומשמע שאין השומר יכול להשתמש בתפילין בעצמו, ודלא כהרמב"ם.¹

footnotes: ¹ לרש"י המוצא מוכר את התפילין מיד כדי לקיים מצותן שבחפצא כמו להרמב"ם אלא דלרש"י מוכרן לאדם אחר ואילו להרמב"ם מוכרן לעצמו בשומא. ויתכן דרש"י סובר דעדיף למכור את התפילין לאדם אחר מלעשות שומא לעצמו משום שלא יחשדו בו שלא שמם כפי שוויותם האמיתי. מאידך הרמב"ם סובר דעדיף לשום התפילין לעצמו דאזי עדיין התפילין ברשותו ויכול להחזיר את הבעין להבעלים באותה שומא ששמם לעצמו, ותתקיים מצות השבת אבידה בבעין ולא רק בדמים. ויתכן דרש"י חלוק ע"ז דס"ל דאם המוצא שם את התפילין וקנאם לעצמו, אין כאן מצות השבת אבידה כשחוזר ומחזירן לבעלים באותה שומא ששמם, דהרי כבר קנאם המוצא והוי מכירה בעלמא. משא"כ הרמב"ם סובר דמאחר שהבעלים מקבלים בחזרה את החפצא של תפילין שהיה שלהם מעיקרא הו"ל קיום מצות השבת אבידה. ולפי"ז יתכן דרש"י והרמב"ם נחלקו האם חל קיום מצות השבת אבידה בבעין לאחר שקנה המוצא את האבידה, ונפ"מ למי שמחזיר אבידה לאחר שכבר קנה אותה ביאוש בעלים האם מקיים מצות השבת אבידה או לא. ויתכן דיש לחלק דכאן הריהו נתחייב בהשבה מעיקרא ושם את התפילין מלכתחילה כדי להחזירם לבסוף משא"כ כשמצא אבידה לאחר יאוש ליכא מצות השבת אבידה כלל. ושמעתי מאחי הרה"ג ר' ברוך שלום רייכמן שליט"א די"ל דאליבא דהרמב"ם כשבעל האבידה בא לבסוף ורוצה את התפילין שלו בחזרה אזי בטלה כל השומא למפרע, דלכאורה יש להקשות מנין למוצא הזכות למכור תפילין שאינם שלו דהרי ליכא במכירה קיום השבת אבידה דאדרבה מחמת המכירה א"א להחזיר את הבעין לבעל האבידה. ולכאורה צ"ל דיש אומדנא דבעל האבידה רוצה שתתקיים מצוה בממונו ורוצה שיתקיים המצוה שבחפצא של התפילין שיניחום, ומשו"ה יש רשות למוצא למכרן ולפי הרמב"ם לשום אותם לעצמו. אמנם לבסוף כשבעל האבידה בא ורוצה את התפילין בחזרה הוברר הדבר למפרע שמעולם לא הסכים שימכרו התפילין שלו, ואע"פ שהסכים למפרע שיניחם המוצא לא הסכים למפרע לשומא ולמכירתן. ולפיכך כל השומא בטלה למפרע וכשמקבל את התפילין בחזרה מתקיימת מצות השבת אבידה בבעין. (וע"ע בשיעורים לעיל דף כב. ד"ה אמימר).

גמ'. אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. יש לעיין בדין שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר האם זה משום חסרון בבעלות או"ד דיש לו הבעלות להשאיל אלא דאסור להשאיל. ונפ"מ אם עבר והשאיל האם השני קנה או לא. ונראה דיש לשואל או לשוכר בעלות להשאיל ולהשכיר אלא דאסור לעשות כן מדיני שומר. ונראה דיש כמה ראיות לזה: א) הרמב"ם פסק (פ"ה מהל' שכירות ה"ה) וז"ל מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו משכיר לאחרים אם יש בני בית כמנין אנשי ביתו וכו' שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא מטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אין אומר כן וכו' עכ"ל. ומבואר מהרמב"ם שהדין דאין השוכר רשאי להשכיר חל רק במטלטלין ולא בקרקע ובתים, ומוכח דאין זה מחמת חסרון בעלות אלא משום דחל איסור מאחר דהבעלים אומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהוי טענה בשמירת מטלטלין ולא בקרקע ובתים. ב) עוד יש ראיה מהמחלוקת דר' יוסי ורבנן (לה:) בשוכר פרה והשאילה לאחר למי משלם השואל, דלרבנן משלם לשוכר ולר"י תחזור הפרה לבעלים. ומוכח דיש לשוכר בעלות להשאיל. ג) עיין ברא"ש (פ"ק דקידושין סימן כ') שנסתפק האם חלו קידושין במקדש בטבעת שאולה, ומוכח דיש לשואל הבעלות להקנות את זכותי השאלה שיש לו בטבעת לאשה כדי לקדשה. (והספק ברא"ש הוא האם קנין שאלה הוי קנין כסף או לא דיתכן שבקנין כסף צריך לקנות בגוף הכסף, ואכמ"ל). ולפי"ז אם השואל עבר והשאיל לאחר את החפצא אין בזה איסור גזילה אלא דעבר על איסור שמירה, (ועיין בסוגיא לקמן לה ב).

גמ'. מהו דתימה ניחא ליה לאינשי ליעבד מצוה בממוניה קמ"ל. עיין בשיטה מקובצת שכתב בשם הריטב"א דכ"ז בס"ת שהבעלים מקפידים משום קלקול הספר, משא"כ בטלית ותפילין דאינם מתקלקלים ניחא להו לבעלים דעביד מצוה בממונם. ולולי דמיסתפינא מדברי הראשונים לכאורה היה נראה לומר דבאינש דעלמא קיי"ל דניחא ליה לאינש דקאעביד מצוה בממוניה, משא"כ בשומר פקדון אסור לו לתת פקדון לאחר כדי לעשות בו מצוה משום דמדיני שמירת הפקדון אסור לו לתת הפקדון לאחר להשתמש בו ואפילו לצורך מצוה. ולפי"ז אף שומר של טלית ותפילין אינו יכול להשאילם לאחר להשתמש בהם לצורך מצוה. וזוהי חומרא מיוחדת בהלכות שמירת פקדון. ולכאורה יש קצת ראייה לזה דבתפילין קיי"ל דשם דמיהן ומניחן כדי לקיים מצותן דהנחה, וצ"ע למה ליה למכרם והרי ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה וא"כ ישאיל המוצא לאחר כדי לקיים מצותן. ונראה מזה דמכיון דהמוצא הוי שומר אסור לו ליתן לאחר להשתמש בהן ואפילו לצורך מצוה, ומשו"ה חייב למוכרם.

גמ'. ת"ר השואל ס"ת מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר פותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמוד בו בתחילה ולא יקרא אחר עמו. וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש פותחו וקורא בו אם בשבילו פותחו אסור סומכות אומר בחדש שלושים יום בישן י"ב חדש ר"א בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה י"ב חדש וכו' ר"א בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה י"ב חדש ר"א בן יעקב היינו ת"ק, אלא אימא ר"א בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שלושים יום. עיין ברש"י (ד"ה אימא) וז"ל ומתני' נמי דקתני קורא בהן אחת לשלושים יום ולא מפליג בין ישן לחדש ר"א בן יעקב היא עכ"ל. ומבואר דלרש"י אין חילוק בין אם הס"ת הוי אבידה או פקדון, דקורא בו וגוללו אחת לל' יום. אמנם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' גזלה ואבדה הי"ג) שפסק באבידה כסתם מתני', וז"ל מצא ספרים קורא בהן אחת לשלושים יום ואם אינו יודע לקרות גוללן כל שלושים יום עכ"ל. ואילו לענין פקדון פסק (בפ"ז מהל' שאלה ופקדון ה"ד) וז"ל המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו פעם אחת לי"ב חדש ואם כשהוא גוללו פותחו וקרא בו מותר אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא והוא הדין לשאר ספרים עכ"ל. וצ"ב מ"ש בין מציאה לפקדון דלכאורה שיעור הזמן דבעי לגלול בו תלוי בטבע הספר ועיפושו, ולא אי הוי מציאה או פקדון. ועוד יש לדקדק דבמשנה איתא "מצא ספרים קורא בהן אחד לשלושים יום" דמשמע דבמציאה חל חיוב לקרות בהן כדי שלא יתעפשו. ואילו לגבי פקדון איתא בגמ' "אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר" - דהיינו שאם פתח עבור הס"ת אזי חל היתר לקרות בו.

ונראה לבאר דלפי הרמב"ם יש חילוק בין חיוב שמירה דשומר פקדון לחיוב שמירה דשומר אבידה. דבפקדון השומר נתחייב רק בשמירת גוף החפץ, ומשו"ה חל חיוב לגלול הס"ת רק פעם אחת בי"ב חדש כדי שלא יתעפש, ואם פתחו להנאת הס"ת חל היתר לקרות בו. משא"כ שומר אבידה נתחייב נמי בשמירת ההפץ לקיום מצותה, דהשומר אבידה חייב להשגיח ולדאוג שחפצא של מצוה העומדת למצותה שתתקיים מצותה שניתנת לכך. ונראה דמשו"ה שומר אבידה חייב לקרות בס"ת פעם אחת לל' יום - דקיום מצות הס"ת היא לקרות בה לכה"פ פעם אחת בל' יום, ומכיון שחל חיוב בחפצא דהס"ת לקרות בה פעם בל' יום אם אינו יודע לקרות חל חיוב לגוללה פעם אחת בל' יום. שהרי אם היה קורא בה כדינה פעם אחת בל' יום היה נמי גוללה, ומשו"ה חייב לגוללה פעם אחת בל' יום. ונראה להוסיף ביאור בזה דשומר פקדון נתחייב מחמת דעת המתחייב וקבלת אחריות, וי"ל דנתחייב רק על שמירת גוף החפץ. משא"כ שומר אבידה דרחמנא שעבדיה ועשהו כבעלים דחייב נמי בקיום הניתן למצוה של החפץ.

והנה עיין בשיטמ"ק (ד"ה גוללו כל י"ב חדש וכו' מאי עבדתיה גביה) שכתב בשם הרשב"א וז"ל למה גוללו דקס"ד דחייב לגלול כדרך שהוא חייב במוצא ומשו"ה אקשינו מאי עבדתיה גביה ולמה מחייבין אותו לגלול יבא בעל הפקדון ויגלול את שלו ואם אינו עושה כן אבידה מדעת היא וכו' ופרקינן דלאו להתחייב בגלילתו קאמר אלא ה"ק אם רצה לגוללו ורצה לקרות בו כשהוא גוללו מותר עכ"ל. ומבואר דהרשב"א חולק על הרמב"ם וס"ל דאין הנפקד חייב בגלילת הס"ת. וצ"ל דהרמב"ם מפרש את קושיית הגמ' "מאי עבדתיה גביה" כדפרש"י (בד"ה מאי עבדתיה) וז"ל קס"ד לצורכו קאמר ולא לצורך ס"ת דהא לצורך ס"ת תנא ליה גוללו כל י"ב חדש, להכי פרכינן מאי עבדתיה דהאי גבי ס"ת לקרות בו לצורך עצמו עכ"ל. וצ"ב בפלוגתת הרשב"א והרמב"ם, דמשמע שנחלקו מהו הדעת המתחייב של שומר ס"ת אי התחייב לגלול הספר תורה או לא, וצ"ע וכי פליגי באומדנא מה היה בדעתו. ונראה לומר דבאמת אף הרמב"ם סובר דאין השומר חייב בגלילת הספר מחמת דעת המתחייב וקבלת אחריות, והא דס"ל דחל על השומר פקדון חיוב גלילה הוא מדין הצלת ממון חבירו ומצות השבת אבידה, וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' שאלה ופקדון ה"ד) וז"ל המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו פעם אחת לי"ב חדש וכו' שזו חובה עליו משום השב אבידה לבעלים בד"א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם היו עמו באותה הארץ ה"ז לא יגע בו וכו' עכ"ל.¹

footnotes: ¹ אך נראה דאע"פ שחל עליו מצות הצלת ממון חבירו ומצות השבת אבידה מ"מ אינו נעשה שומר אבידה אלא הריהו שומר פקדון בעלמא, ומשו"ה אינו חייב לדאוג לקיום המצוה שבחפצא של הס"ת ולקרוא מהס"ת פעם אחת לל' יום, דמדין הצלת ממון חבירו חייב רק לגוללה פעם אחת בי"ב חדש ותו לא.

והנה עיין בגמ' לקמן (דף ל.) "המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו וכו' כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון, פקדון מאי עבדתיה גביה. אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים". וברש"י ד"ה מאי עבדתיה פירש "מה לו להשתמש בו יבא בעליו וישתמש בו". ומבואר בגמ' דהשומר פקדון שהלכו בעליהן למדינת הים חייב להשתמש בכלים כדי שלא ירקבו, וצ"ע להרשב"א שפירש דבס"ת אין השומר חייב לגלול הספר אלא שאם רצה לגוללו גולל ואם רצה קורא בו כשהוא גוללו, וצ"ע מ"ש ס"ת מכלים. וצ"ל דבכלים הוי ברי היזקא אי לא משתמשים בהם ומשו"ה חל חיוב על השומר פקדון להשתמש בם, משא"כ בס"ת דלא הוי ברי היזקא, ולכן אין הנפקד חייב בגלילה. אולם שומר אבידה חייב בגלילה אע"פ דלא הוי ברי היזקא דחובתו לשמור את האבידה מכל אפשרות של נזק. אך עדיין צ"ע ברשב"א דלכאורה אף בספק נזק חל מצות הצלה והשבת אבידה וא"כ מדוע ס"ל בס"ת דאם רצה גולל ואם רצה אינו גולל, דמ"ש מכלים. ויתכן לתרץ דהרשב"א סובר דהו"ל להבעלים להודיע לשומר שצריך לגלול הס"ת פעם בי"ב חדש ומכיון שלא הודיעהו הו"ל אבידה מדעת, דליכא חיוב הצלה כשהבעלים בעצמם הזניחו את החפץ.¹

footnotes: ¹ ויתכן דהרשב"א סובר דמשום יוקרא דס"ת הו"ל להבעלים להודיע לשומר לגוללו פעם בי"ב חדש ומדלא אמרו לו הו"ל אבידה מדעת דהבעלים הזניחו את הס"ת. משא"כ הרמב"ם סובר דאינה אבידה מדעת משום דהס"ת נמצא ברשות שומר ורק כשהחפץ מוזנח ברה"ר הו"ל אבידה מדעת. אולם הרמב"ם סובר דכשהבעלים נמצאים אין חיוב על השומר לגלול הספר, ורק כשהלכו הבעלים למדינת הים חל חיוב הצלה לגלול הס"ת. אולם עיין בתוס' (דף ל. ד"ה לצורכו) דס"ל דהשומר חייב לגלול הספר אף כשלא הלכו הבעלים למדינת הים (וכן משמע מפרש"י בסוגיין). ונראה דתוס' ס"ל דגלילה היא מחיובי כבוד ס"ת דכ"ע חייבים בו ולא רק הבעלים. ונראה דהרמב"ם סובר דכשהבעלים כאן הם מקפידים לגלול הס"ת בעצמם מחמת יוקרא דס"ת ואינם רוצים שיגללנו השומר. ואילו בסברת הרשב"א י"ל דס"ל דגלילת הס"ת הוא מחיובי שמירה ולא מדין כבוד ס"ת.

גמ'. ולא יקראו בו ג' בכרך אחד הא שנים קורין אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים. ופרש"י (בד"ה בענין אחד ובד"ה בשני ענינים) וז"ל בפרשה אחת אין קורין בשני ענינים זה בדף זה וזה בדף זה קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי עכ"ל. ובהגהות הגר"א אות א' כתב שהרמב"ם פירש להיפך. וכן מבואר ממש"כ הרמב"ם (פי"ג מהל' גזלה ואבדה הי"ג) וז"ל מצא ספרים קורא בהן אחת לל' יום ואם אינו יודע לקרות גוללן כל ל' יום, ולעולם לא ילמוד בהן לכתחילה וכו' ולא יהיו שנים קורין בב' ענינים שמא ימשוך זה וימשוך זה ויבלה הספר, אבל קורין הן בענין אחד ולא יהיו ג' קורין בספר אחד ואפילו ענין אחד עכ"ל. וצ"ב ביסוד המחלוקת בין רש"י והרמב"ם, וכי נחלקו במציאות מתי יש לחשוש בשנים שקורין דשמא זה ימשוך וזה ימשוך ויקרע - אי חוששין לזה בב' שקורין בענין אחד או בב' ענינים, וצ"ע.

ואולי יתכן לומר דרש"י סובר דהיכא שנתקיים קיום מעליא במצוה שבחפצא של הס"ת אזי לא חיישינן לקריעה. ומשו"ה ס"ל דבב' בנ"א שקורין בס"ת יש חילוק אם קורין בענין אחד או בב' ענינים - דבב' ענינים הוי קיום מעלייתא במצוה שבחפצא של הס"ת ללמוד ממנה בכל עניניו ולא חיישינן לקריעה. משא"כ בקריאה בענין אחד אינו קיום מעולה בחפצא של הס"ת דאז חיישינן לקריעה. דמדין קיום מצות ת"ת של הגברא ליכא נפ"מ בין אם קראו בענין אחד או ב' בנ"א קראו בב' ענינים, ונפ"מ הוא רק לענין הקיום שבחפצא דהס"ת, דבקיום מצות הניתן דהחפצא של הס"ת עצמה חל קיום מעלייתא כשקורין בו בב' ענינים. משא"כ הרמב"ם סובר דחל קיום מצות ת"ת מעלייתא כשב' גברי עוסקים ביחד בענין אחד - וכדאיתא בגמ' (במכות דף י) "חרב על הבדים ונואלו - חרב על ת"ח שעוסקים בתורה בד בבד". ולכן ס"ל דאם ב' בנ"א קוראים בענין אחד מותר, משא"כ ב' בנ"א בב' ענינים אסור דל"ה קיום ת"ת מעליא כמו ב' שעוסקים בתורה בצוותא בענין אחד¹ ויל"ע עוד בזה.

footnotes: ¹ דכשלומדים תורה בצוותא לומדים בהבנה יותר מעולה דמחדדין זה את זה, ועיקר קיום מצות ת"ת תלוי בהבנת התורה. ולפי הרמב"ם המתיר הוא איכות קיום מצות תלמוד תורה בס"ת.