גמ'. הוכיח חדא זימנא תוכיח תרי זמני א"ל הוכיח אפילו מאה פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל הוכיח תוכיח.

ונראה לבאר דיש ב' גדרים במצות תוכחה - א) מחאה - שהמוכיח מוחה על עצם מעשיו הרעים של החוטא, ב) תוכחה ומוסר כדי להחזיר את החוטא למוטב. ונראה דאי היה חייב להוכיח רק פעם אחת אזי י"ל דגדר המצוה היא חלות מחאה בלבד. אולם מהא דקיי"ל דחייב להוכיח אפילו עד מאה פעמים מוכח דגדר החיוב הוא שחייב להוכיחו עד שהתוכחה מועלת, דהחיוב של מצות תוכחה הוא להחזיר את החוטא למוטב¹. ולפי"ז יל"ע היכא דיודע שלא יקבל החוטא את דברי התוכחה האם חייב להוכיחו מדין מחאה פעם אחת או לא. ועיין בגמ' יבמות (דף סה:) דכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ומשמע דליכא בכה"ג חיוב תוכחה בכלל ואף לא מדין מחאה. אולם עיין בגמ' במס' ביצה (דף ל.) "והא הני נשי דשקלן חבצייהו ואזלן ויתבן אפומא דמובאה ולא אמרן להו ולא מידי, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכו' דהא תוספת יוה"כ דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי". ועיין בראשונים שם שנקטו דכ"ז היכא דקא עברו על איסור בשוא"ת ובאיסור שאינו מפורש בתורה, אולם היכא דקא עברי בקום ועשה על איסור המפורש בתורה חייבין להוכיחן ואע"פ שלא ישמעו, ומוכח דחל מצות תוכחה מדין מחאה ואע"פ שלא תועיל התוכחה.

footnotes: ¹ וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"ז) וז"ל הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנא' הוכח תוכיח את עמיתך וכו' וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העוה"ב, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר איני שומע עכ"ל.

גמ'. ולמה לי למיכתב פריקה ול"ל למיכתב טעינה, צריכי דאי כתב רחמנא פריקה הו"א משום דאיכא צער בעלי חיים ואיכא חסרון כיס אבל טעינה דלאו צער בע"ח איכא ולא חסרון כיס איכא אימא לא, ואי אשמועינן טעינה משום דבשכר אבל פריקה דבחנם אימא לא צריכא, וכו' למה לי למיכתב הני תרתי ולמה לי למיכתב אבידה, צריכי דאי כתב רחמנא הני תרתי משום דצעריה דמרה איתא צערה דידה איתא, אבל אבידה דצערה דמרה איתא וצערה דידה ליתא אימא לא. ואי אשמועינן אבידה משום דליתא למרה בהדה אבל הני תרתי דאיתא למרה בהדה אימא לא צריכא. עיין ברש"י (ד"ה דאיתיה למרה) וז"ל דכתיב עמו אימא יחזור אחר בני אדם וישכור עכ"ל. ומבואר מהגמ' דחייב אדם בפריקה וטעינה אפילו היכא שהבעלים היו יכולים לשכור אנשים אחרים לפרוק ולטעון. ומשמע דכ"ז בפריקה וטעינה אולם באבידה אי היו הבעלים יכולים להשיג את האבידה ע"י שישלמו ממון לאחרים למוצאה ולהשיבה אזי אין המוצא חייב בהשבה, ולא חל בה חלות שם אבידה לחייב במצות השבת אבידה. ונ"ל דהטעם בזה משום דהמחייב דפריקה וטעינה הויא צער דידיה וצער דהבהמה, משא"כ באבידה דהמחייב אינו הצער אלא הפסד הממון שאי אפשר לבעלים להציל את ממונם בלעדיו, אך אם הבעלים יכולים להציל את ממונם בלעדיו ע"י שישכרו אנשים לחפש ולהחזיר את ממונם לא חל בחפצא חלות שם אבידה¹. ויש להביא ראייה דיסוד המחייב במצות פריקה וטעינה הויא צער הבעלים ממש"כ הרמב"ם (פי"ג מהל' רוצח ושמירת נפש ה"א - ה"ב) וז"ל מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממשאה הרי זו מצוה לפרוק מעליה וזו מצות עשה שנאמר עזוב תעזוב עמו. ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו ויחזור ויטעון משאו עליה וכו' ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה ועבר על מצות ל"ת וכו' עכ"ל. וממש"כ "ולא יפרוק ויניחנו נבהל וכו' ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה וכו'", ומבואר דהמחייב דפרו"ט הוא שהבעל נבהל ובצער. וכן משמע מלשון הרמב"ם במנין המצות הקצר ריש הלכות רוצח ושמירת נפש מצוה ט"ו - י"ז "לפרוק עם מי שנכשל בדרך. לטעון עמו. שלא יניחנו נבהל במשאו וילך לו". ונראה דיסוד מצות פריקה וטעינה היא חיוב לסייע בגופו להסיר צער הבעלים וצער הבהמה, משא"כ השבת אבידה דהחיוב חל מחמת הפסד ממון חבירו. ולפי"ז נראה דבפריקה וטעינה אין שיעור ממון, דאף אם המשא היה פחות משוה פרוטה חל חיוב פריקה וטעינה, משא"כ באבידה פחות משו"פ ליכא מצות השבת אבידה, דהמחייב הוא חסרון כיס והפסד ממון הבעלים, וחל דין שעור ממון דשו"פ. ונראה דזוהי כוונת הגמ' "דאי כתב רחמנא הני תרתי משום דצעריה דמרה איתא צערה דידה איתא, אבל אבידה דצערה דמרה איתא וצערה דידה ליתא אימא לא", דר"ל דאי הוי ילפינן לאבידה מפריקה וטעינה אזי המחייב דאבידה נמי היה צער הבעלים, אולם למסקנה המחייב דאבידה הוי הפסד ממון הבעלים ולא צערו.

footnotes: ¹ לכאורה כוונת רבנו זצ"ל הוא דחל פטור השבה אך אין החפצא הפקר דהא הבעלים לא הפקירו ולא נתייאשו, ודומה לדין אבידה מדעת אליבא דהרמב"ם (פי"א מהל' גזלה ואבדה הי"א) דפטור מחיוב השבה אך אסור למוצא ליטלה לעצמו. ועיין בשיעורים לעיל (דף כא:) ד"ה בזוטו של ים. ברם עיין בגמ' לעיל (כב.) "אם היו הבעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר אי ביכולין להציל מאי איריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי" ופרש"י וז"ל דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא ולא מייאשי עכ"ל. ומוכח לכאורה דאע"פ שהבעלים יכולים להציל אך אינם מצילים דהמוצא חייב להחזיר. ויוצא דדין אבידה שוה לדין פריקה וטעינה דחל חיוב השבה גם במקום שהבעלים יכולים להציל בעצמם או לשכור פועלים להציל את האבידה, וצ"ע.

אולם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' רוצח ושמירת נפש הי"ד) וז"ל השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא אלא מישראל והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו. ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת שנאמר אמור אליהם חי אני נאום ה' אלוקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה עכ"ל. ומבואר דחל מצות פריקה וטעינה אף לרשע ומומר. אמנם עיין ברמב"ם (פי"א מהל' גזלה ואבדה ה"ב) שפסק דאין מצות השבת אבידה לאוכל נבילה להכעיס, ולאפיקורס, ומחלל שבת בפרהסיא. ונראה דהרמב"ם עצמו ביאר (בהי"ד) דהטעם שחלה מצות פריקה וטעינה אף לרשע הוא משום שאדם בהול על ממונו ויש חשש שאם הוא נבהל על משאו שיבוא לידי סכנת נפשות, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים ובין צדיקים. ומבואר דהמחייב דפריקה וטעינה אינה צער דהבעלים והבהמה בפני עצמו, אלא החשש שיבוא לידי סכנת נפשות מכיון שמצטער על ממונו, וזהו כוונת הרמב"ם במש"כ (במנין המצות הקצר ריש הל' רוצח ושמירת נפש מצוה י"ז) "ולא יניחנו נבהל", ובפי"ג ה"ב "ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה ועבר על ל"ת וכו'", דאם הוא בהול יש חשש שיבא לידי סכנת נפשות וכמש"כ הרמב"ם (בהל' י"ד) "שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים", והמחייב דמצות פריקה וטעינה הוי שמא יבוא הבעלים לידי סכנת נפשות. ולפי"ז מדוקדק היטב מה שהביא הרמב"ם דיני פריקה וטעינה בהל' רוצח ושמירת נפש - דפריקה וטעינה הוי דין בשמירת נפשות ישראל. ואילו הל' השבת אבידה הביא הרמב"ם בהל' גזלה דהמחייב הוי הפסד ממון הבעלים.¹

footnotes: ¹ והעיר א' מן התלמידים דאי המחייב דפריקה וטעינה הוי פקו"נ א"כ צ"ע מדוע חל פטור דזקן ואינו לפי כבודו מפריקה וטעינה (כדפסק הרמב"ם בפי"ג מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ג), והרי פקו"נ דוחה כהת"כ. ונ"ל דיש פטור מיוחד בפריקה וטעינה לזקן ואינו לפי כבודו הנלמד מקרא ד"וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" (עיין ברש"י שמות כ"ג: ה) ולא ילפינן דזקן ואינו לפי כבודו פטור מפריקה וטעינה מגזה"כ ד"והתעלמת" דכתיב בהשבת אבידה - משום דפריקה וטעינה הוי מחייב בפ"ע משום חשש סכנה שמא יבוא לידי פקו"נ, ולא דמי להשבת אבידה דהמחייב הוא חסרון ממון של חבירו. ועוד נראה דהמחייב דפריקה וטעינה הוא חשש סכנה אך אין זה בגדר פקו"נ דפשיטא דפריקה וטעינה אינה דוחה שבת. ודומה לדינים אחרים שהביא הרמב"ם בפי"א מהל' רוצח כמו עשיית מעקה ומים מגולים וכו' האסורים משום סכנה אך אינם בגדר פקו"נ לדחות שבת ושאר איסורים. וה"ה בפריקה וטעינה דחלה מצוה של הצלה מסכנה אך לא חל דין פקו"נ או ספק פקו"נ. (רבנו זצ"ל)