גמ'. חליפין ומקפיד עליהן.

ונראה דביאור הגמ' תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל, דאליבא דר"ת מיירי בקנין שוה בשוה המהוה קנין בפ"ע ואינו חל מדין מעות קונות. ויל"ע האם קנין שוה בשוה לר"ת חל מדין קנין סודר ולכן חל אף בפירי או"ד דמהווה חלות שם קנין בפ"ע ואינו חל מדין קנין סודר בעלמא. (ועיין לעיל בשיעורים בענין קנין שוה בשוה). ואילו לשאר ראשונים קנין שוה בשוה חל מדין קנין מעות ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בו רבנן.

גמ'. במה קונין רב אמר בכליו של קונה דניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה כי היכי דליגמר ולקני ליה ולוי אמר בכליו של מקנה וכו' בההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ואקני ליה. יש לעיין בביאור המחלוקת שבין רב ולוי, ובמיוחד צ"ע בסברת לוי, דהא הדין דבההיא הנאה דקא מקבל מיניה כו' לכאורה חל רק בקבלת אדם חשוב כדאיתא בקידושין (דף ז.), ואילו חליפין קונה בכל אדם. ונראה לבאר מחלוקתם עפ"י היסוד שייסד מרן הגר"ח זצ"ל דשאני קנין חליפין משאר קנינים, כי בקנינים דעלמא הקנין חל מחמת מעשה הקנין, משא"כ קנין חליפין דחל משום הקנאה מדעת, כי הסודר אינו אלא סימן דיש דעת מקנה גמורה להחיל את הקנין.¹ ולפי"ז נראה לבאר את שאלת הגמ' "במה קונין", דהגמ' מקשה דמאחר דבקנין חליפין ליכא מעשה קנין והוי קנין שחל רק מחמת דעת להחיל קנין בלבד א"כ צ"ע "במה קונין", דהא ליכא מעשה קנין. ונ"ל דבזה נחלקו רב ולוי, דרב סובר דמסירת כלי הקונה יוצרת את דעת המקנה לעשות את הקנין, וע"כ ס"ל דקונין בכליו של הקונה. ואילו לוי סובר דחלה דעת הקנין ע"י מסירת כלי מהמקנה. והנה מרן הגר"ח זצ"ל ביאר דכדי שיחול הקנין מדין הקנאה מדעת בעינן דעת גמורה ואלימתא ומשו"ה מצינו כי הדעת בחליפין אלימתא יותר מהדעת במעשה קנין דעלמא. והראייה מדאמרינן (ב"ב דף מ.) סתם קנין לכתיבה עומד, דבדעת דקנין חליפין נמי חלה דעת המתחייב לכתיבת שטר ראייה, משא"כ במעשה קנין דעלמא דליכא חלות של דעת המתחייב לכתיבת שטר, ומוכח דהדעת בקנין חליפין הוי דעת גמורה ואלימתא יותר מדעת המקנה בקנינים אחרים.

footnotes: ¹ ועיין לעיל בשיעורים דף מה: ד"ה בענין קנין סודר.

ולפי"ז יתכן לפרש את המחלוקת שבין רב ולוי, דרב סובר בכליו של קונה משום דשאני הקונה מהמקנה, דפשיטא דהקונה ניחא ליה בקנין חליפין, כי הוא נותן כלי פחות משו"פ וקונה שדה גדולה, רב ערך, ודעת הקונה דעת גמורה היא. ומשו"ה אף דעת המקנה הופכת להיות דעת גמורה, דגמירת דעת הקונה משלימה את כל מה שחסר בדעת המקנה. ואילו לוי סובר דדעת הקונה אינה יכולה להשלים את החסרון שבדעת המקנה דרק כשדעת המקנה בפני עצמה גמורה היא חל קנין חליפין, ומשו"ה ס"ל דבעינן כליו של המקנה, דע"י שהמקנה מוסר את כליו לקונה בגמירת דעת גמורה להקנות את הכלי חלה נמי דעת מקנה גמורה להקנות את שדהו ביחד עם הכלי.

ולפי"ז נראה לבאר את סברת הגמ' "בההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ואקני ליה" דר"ל דההנאה שיש בחלות קנין הכלי מהווה יסוד בדעת המקנה להקנות בדעת גמורה אף את השדה, וההנאה הזו לא צ"ל שו"פ, ולכן ההנאה ודעת ההקנאה הזו חלין בכל אדם. משא"כ הדין דאיתא במס' קידושין דהאשה מתקדשת בההיא הנאה דקיבל האיש מתנה ממנה דחל רק באדם חשוב, משום דרק ההנאה המגיעה לה מקבלת אדם חשוב שוה שו"פ ומהווה איפוא חפצא דכסף קידושין, ואין הדין ההוא נוגע כלל לדינא דסוגיין.

בדין ערב ועבד כנעני בקנין סודר.

עיין בגמ' במס' קידושין דף (ז.) דקיי"ל דאשה מתקדשת מדין ערב כשאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך. ומתקדשת מדין עבד כנעני כשאמר לה הילך מנה והתקדשי לפלוני. ויש לעיין האם חל קנין סודר בציור דערב או דעבד כנעני וכגון בגוונא דהקונה נתן סודר שלו לאדם שלישי ולא למקנה האם חל הקנין דחליפין מדין ערב או בגוונא שאדם אחר נתן הסודר שלו למקנה האם חל הקנין מדין עבד כנעני או לא. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מכירה ה"ז) שכתב וז"ל הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח עכ"ל. ומבואר דחל דין עבד כנעני בקנין חליפין. אולם הרמב"ם השמיט את דין ערב ומשמע דס"ל דלא מהני דין ערב בקנין חליפין, ושיטתו צ"ב.

ונראה דדין ערב חלוק ביסוד דינו מדין עבד כנעני, דיעויין ברש"י (במס' קידושין דף ז. וד"ה הילך) וז"ל והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ"ל, ומבואר דהיכא דקידשה מדין עבד כנעני האיש שנתן לאשה הכסף הו"ל שליח הבעל לקדשה וחשיב כאילו האיש המקדש עצמו נתן לה את הכסף. ואילו בקידושין מדין ערב איתא בגמ' שם "ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדה ומקניא נפשה", דר"ל דבקידושין מדין ערב, כגון תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, עצם קבלת הכסף ע"י האיש אינו נחשב כאילו האשה עצמה קיבלה את כסף הקידושין שהרי אין האיש שליח האשה לקבלת קידושיה, אלא דחלין הקידושין משום דבההיא הנאה דהמקדש עושה רצונה הרי היא מתקדשת. וכן מבואר מדברי הרמב"ן (שם) שכתב דחלין קידושין מדין ערב אף היכא שאמרה האשה זרוק מנה לים ואקדש אני לך, דהקידושין חלין משום ההנאה דעביד רצונה אע"פ שלא קיבל אף אדם כסף הקידושין עבורה. ולפי"ז יש ליישב את שיטת הרמב"ם דפסק דחל קנין סודר מדין עבד כנעני, דנתבאר דבעבד כנעני הקנין חל מדין שליחות ונחשב כאילו הקונה עצמו נתן את סודרו למקנה, ומשו"ה מועיל קנין סודר ע"י נתינת אדם אחר למוכר. משא"כ בקנין מדין ערב דאינו מועיל דין ערב בקנין סודר, משום דיסוד הקנין מדין ערב חל משום שהמקנה קיבל הנאה שנעשה רצונו, אך בכדי שיחול קנין סודר בעינן תפיסת הסודר ע"י המקנה עצמו וכדכתיב "ושלף איש נעלו ונתן לרעהו", והנאה בעלמא אינה מועלת.

ובדין ערב ועבד כנעני בקנין ממון יש להעיר דהרמב"ם פסק (פ"א מהל' מכירה ה"ו) וז"ל האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב עכ"ל. ויש לדקדק דהשמיט חלות דין עבד כנעני, וצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם דין עבד כנעני בקנין כסף בקרקע. ויתכן דס"ל דשאני דין כסף בקנין קרקע מדין כסף בקידושין, דבקנין קרקע חל קנין הכסף מדין פרעון (וכדעת הסמ"ע חו"מ סי' ק"צ), משא"כ בקידושין דחל קנין הכסף מדין מעשה קנין ולא מדין פרעון. ובקנין מדין עבד כנעני - כשאדם שלישי משלם עבור הקונה י"ל דשפיר הוי מעשה קנין כסף אך לא הוי חלות שם פרעון, דרק היכא שהקונה בעצמו משלם חשיב ככסף פרעון. ומשו"ה אין עבד כנעני חל בקנין ממון דחסר פרעון אע"פ שמועיל לענין קידושין. ומאידך ערב חל מדין פרעון ומשו"ה מועיל אף בקנין ממון. וצ"ע בזה.

רש"י ד"ה גאולה זו מכירה. וז"ל שמכר לו מכירה גמורה בדמים ולא קיבל מעות ובאין לקיים דברי מכירתן על ידי קנין עכ"ל. ר"ל דקנין חליפין מועיל במכירה לקנות החפץ הנמכר ואף לחייב הלוקח לשלם. ובד"ה תמורה זו חליפין כתב רש"י וז"ל שמחליף כלי זה בחפץ שכנגדו עכ"ל כלומר דחל קנין חליפין גם בלי התחייבות לשלם דמים.

תוס' ד"ה גאולה. בא"ד. וז"ל תמורה זו חליפין של שוה בשוה דמהני לכ"ע אפילו בפירי עכ"ל. יש לעיין האם חל קנין שוה בשוה כשמחליפין קרקע בקרקע. ויעויין בשיטמ"ק שכתב בשם רבינו פרץ דחליפי קרקע בקרקע מועיל לקנין שוה בשוה. אולם הרמב"ם (פ"ה מהל' מכירה ה"א) השמיט חליפי קרקע בקרקע מקנין שוה בשוה, ונקט רק המחליף פרה בחמור או יין בשמן, ומשמע דהרמב"ם מיירי כאן בדין קנין שוה בשוה, וא"כ משמע דס"ל דלא חל חליפי שוה בשוה בקרקע, וצ"ב ביסוד המחלוקת בין הר"פ והרמב"ם.

ונראה דשאני פירות מקרקע בנוגע לקנין סודר, דפירות ראויים הם למעשה קנין סודר, כי בני מסירה ותפיסה הם דאפשר למוסרם ליד המקנה, והא דאינם קונים בחליפין הוא משום דאינם חפצא דסודר. אמנם בקנין שוה בשוה לא בעינן חפצא דסודר, ומשו"ה חל חליפין שוה בשוה בפירי. משא"כ קרקע דאינו בר תפיסה ומסירה ולא הוי איפוא ראוי למעשה קנין סודר. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר דקנין שוה בשוה חל מדין קנין סודר, ומשו"ה ס"ל דמועיל שוה בשוה בפירי, ואילו בקרקע ליכא חלות קנין שוה בשוה משום דקרקע אינו ראוי למסירה ולמעשה קנין סודר. ומאידך הר"פ סובר דקנין שוה בשוה הוא חלות שם קנין בפ"ע דאינו חל מדין קנין סודר, ומשו"ה ס"ל דחל גם בחליפי קרקע בקרקע.

והנה יל"ע בשיטת ר"פ דהא נמי פסק שאין מטבע נקנה בקנין שוה בשוה, וקשה דבשלמא אם קנין שוה בשוה חל מדין קנין סודר אזי י"ל דמכיון דמטבע מופקע לגמרי מקנין סודר, דהא אין מטבע קונה ונקנה בחליפין, משו"ה אין מטבע נקנה בקנין שוה בשוה. אך לפימש"נ דהר"פ ס"ל דקנין שוה בשוה הוי חלות שם קנין בפ"ע, ומשו"ה סובר דקונה אף בחליפי קרקע בקרקע ואע"פ שאין קרקע נמסרת מיד ליד, צע"ק מדוע סובר דלא מהני קנין שוה בשוה במטבע. ועיין בר"פ שכתב וז"ל דאינו מועיל במטבע מפני דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטילה עכ"ל, ונראה דסובר דחסרה משו"ה בדעת המקנה להקנות את המטבע תחת המטבע שקיבל, ומשו"ה פסול אפילו לקנין שוה בשוה¹.

footnotes: ¹ עדיין מחוסר ביאור מדוע חסרה דעת מקנה דמ"ש קנין שוה בשוה מקנין אחר. ויתכן דסובר הר"פ דמשום דצורתא עבידא דבטילה משו"ה המטבעות אינן שוה בשוה אע"פ דשווים בשוויותם בשוק.

גמ'. בכלי אבל בפירי לא. הראשונים נחלקו בהגדרת חפצא דפירי דפסול לקנין חליפין. רש"י (בד"ה אבל בפירי) כתב וז"ל כל דבר שאינו כלי עכ"ל. אולם הרי"ף והר"י מגא"ש (עיין בשיטמ"ק דף מו:) כתבו דפירי הם דברים הנאכלים כגון בשר שור, ואילו דברים שאינם נאכלים כגון שור וחמור אינם פירי ועושין חליפין ככלים מפני שראויין לתשמיש. ובריטב"א כתב דדברים הנאכלים אינם קונים בחליפין משום דמתרקבים ואינם קיימים כמו נעל, וגם ביאר דחצי רימון הוי דבר שאינו מסוים ואינו קונה בחליפין משא"כ חצי כלי דקונה דראוי להיות כלי דלפעמים עושין מכלי קטן כלי גדול דאפשר לתקנו משא"כ בחצי רמון. ועיין בתוס' (דף מה: ד"ה אין) שכ' וז"ל דמטבע מקרי שפיר כלי שראוי לשקול בו משקולת ועוד שראוי לתלותו בצואר בתו עכ"ל. וסבורים שאף תשמיש צדדי משווה מטבע לכלי לענין חליפין.

והנה בדין טומאת כלים בעינן כלי מעשה (רמב"ם פ"ח מהל' כלים הל"א - ה') דהיינו שנגמר ועומד למלאכתו, שיש לו צורת כלי וגם שהבעלים כבר יחדוהו למלאכתו. ואילו בהגדרת חפצא דכלי במוקצה נחלקו האמוראים (במס' שבת דף קכג.) דאביי סובר דאע"פ דבעינן כלי מעשה עם יחוד בעלים היינו רק בטומאה, אך במוקצה בעינן רק צורת כלי בלבד ושיהיה ראוי לתשמיש, אע"פ שחסר יחוד בעלים. ועיין בגמ' שבת (מו.) בדין שרגא דנפטא דקיי"ל דיש נ"מ בין דין כלי בשבת לכלי בטומאה. ולכאורה מסתימת לשון רש"י כאן משמע קצת דליחשב כלי לענין קנין סודר בעינן דלהוי כלי הראוי לקבל טומאה דהיינו כלי מעשה¹. משא"כ מתוס'² משמע דבעינן רק צורת כלי ושיהיה ראוי למלאכה ואע"פ שהבעלים לא יחדוהו לאותה מלאכה, ומשו"ה ס"ל דמטבע ככלי לחליפין שראוי למלאכה בעלמא לשקול בו משקולת. ולפי"ז דין כלי בסודר דומה לדין כלי בשבת אליבא דאביי. והרי"ף ור"י מגא"ש ס"ל דבחליפין כל דבר הראוי לתשמיש הוי כלי ולא בעינן צורת כלי כלל, וכן היא נמי שיטת התוס' בדין שור וחמור, וכן היא שיטת הריטב"א הסובר דמועיל חצי כלי לסודר אע"פ שאין לו צורת כלי ולא בעינן יחוד בעלים לכלי מעשה כלל, אלא רק דבר הראוי למלאכה, ואפילו חצי כלי כשר מפני שיכולים לתקנו. ואילו הראשונים שחולקים על הריטב"א ס"ל דבעינן כלי הראוי עכשיו למלאכה ואינו מועיל כלי הזקוק לתיקון.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לקמן (דף מז.) ד"ה בכלי. ולפי"ז יל"ע בפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה מהו דינם לענין קנין חליפין, ולכאורה תלוי בחקירה האם פשוטי כלי עץ אינם כלים כלל לענין טומאה משום שחסרה להם צורת כלים, דא"כ יתכן דה"ה לענין חליפין, או דהויין כלים אלא דאינם מקבלים טומאה, דלפי"ז חשיבי כלים לענין חליפין. אך פשיטא דכלי אבנים שאינם מקבלים טומאה מגזיה"כ, וכלים גמורים הם לענין מוקצה בשבת מועלים נמי לקנין חליפין מדין כלים, דהא יש להם צורת כלי ויחוד בעלים. ועיין ברשימות שעורים למס' סוכה דף ס"ז - ס"ח שרבינו זצ"ל חילק בין פשוטי כלי חרס דאינם כלים כלל מכיון דחסרה להם צורת כלי חרס לבין פשוטי כלי עץ דיש להם צורת כלי אלא דמ"מ אינם מקבלים טומאה. ² לעיל מה: ד"ה אין מטבע.

גמ'. כמאן כתבינן האידנא וכו'. יל"ע בדין שטר קנין שנכתב בקנין סודר דבעי בו נוסח מסוים מעין דין ספירת דברים בגט דמ"ש דינו משאר דיני שטרי קנין דלא בעינן בהו נוסח מסוים. ונראה דבקנין סודר חל דין דסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב דף מ.), וביאר הגר"ח זצ"ל דבקנין סודר הקנין חל מפאת הקנאה מדעת מקנה ולא מעצם מעשה הקנין, דמאחר דבקנין סודר ישנה דעת מקנה גמורה נכללת בה אף דעת מתחייב לכתוב שטר. ויתכן דמאחר שחלות קנין סודר תלוי בדעת המתחייב דשטר משום הכי תיקנו נוסח מדוייק באותו שטר כדי לפרט בו את מה דכשר לקנות בסודר ומה דפסול לקנות בו. ולפי"ז מבוארים דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' מכירה ה"ח) שכתב וז"ל זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בו, בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן, וכו' לקנות בו להוציא כליו של מוכר עכ"ל. ועיי"ש בראב"ד וז"ל למעוטי מטבע עכ"ל. ויוצא שבין הרמב"ם ובין הראב"ד ס"ל שיש דין לשון מדויק בנוסח השטר של קנין סודר. ויתכן דס"ל דמסירת השטר הויא חלק וגמר של חלות קנין סודר עצמו, ומשו"ה התקינו חז"ל לכתב בתוך השטר נוסח מדויק הכולל דיני קנין סודר מאחר שהשטר הוי חלק מהקנין. ונראה דהרמב"ם השמיט פסול מטבע מנוסח השטר משום דמטבע מופקע לגמרי מקנין סודר שאינו קונה ואינו נקנה בחליפין, והשטר מדייק רק בפסולי סודר שאינם קונים כגון פסול פירי. ולפי"ז צ"ל דהראב"ד סובר שהפסול דמטבע נכלל בנוסח השטר משום הדין הראשון דמטבע פסול לקנות בו. אלא דחל עוד דין אחר שאין מטבע נקנה ע"י סודר, ושני דינים הם, ומשו"ה פסול המטבע לקנות בו נכלל בנוסח השטר בהדי שאר פסולי סודר. ומאידך הרמב"ם סובר דרק חל דין אחד דהיינו דמטבע מופקע מקנין סודר לגמרי, ומשו"ה אין דין להזכירו בשטר.